שערוריה: המעצב העלה דוגמנית במידה 42

אם שבוע האופנה של ניו יורק ייזכר בעיקר בזכות המעצבת אנה סואי, שדרשה מהדוגמניות שלה לעלות למסלול עם חיוך, שבוע האופנה הלונדוני ייזכר ככל הנראה בזכות המעצב מארק פאסט. ספק רב אם מישהו היה מוכן להפתעה שהכין המעצב לבאי התצוגה שלו בלונדון, ביום שבת האחרון. מי שהתחבב על מעריציו בזכות שמלות הסריג הקצרות והצמודות שלו נאלץ להתמודד לאחרונה גם עם ביקורת בנוגע לעיצוביו. לטענת המבקרים, עיצוביו המינימליסטיים מעודדים את תרבות הרזון כיוון שהם מחמיאים רק לדוגמניות המסלול הכחושות שמציגות אותם.



בתגובה החליט פאסט להתעלם מהטאבו החזק ביותר של עולם האופנה בעשרים השנים האחרונות. בלי לצאת בהודעות מוקדמות לתקשורת, פתח המעצב את התצוגה עם הדוגמנית היילי, מסוכנות הדוגמניות 12+. במושגים של עולם האופנה היילי היא בחורה עצומת ממדים. במציאות, ממדובר באישה צעירה ותמירה במידה 42. היילי הייתה אחת משלוש דוגמניות בתצוגה שמידתן נעה על הטווח שבין 40 ל-44 ושהציגו את השמלות של פאסט לצד דוגמניות במידה שאליה רגיל עולם האופנה. התגובה הראשונה לאקט החתרני של פאסט הגיעה מצד הסטייליסטית שלו, שהתפטרה יום לפני התצוגה במחאה על השימוש בנשים "רגילות". התגובות האחרות היו טובות בהרבה וכללו סיקור תקשורתי ניכר של הסיפור הלוהט

להמשך קריאת הכתבה

http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3780285,00.html

ורוד!!!

מתנה ראשונה מלונדון העליזה, או ממתיו וויליאמסון. איך שנוח לכם לראות את זה.*

*הקולקציה בכללותה עוד תקבל התייחסות

הכפתור, התכשיט והגב

*[ההמשך לכוכבית נמצא בסוף הפוסט]



כל האנשים שעניינם תחזית מזג האוויר טענו שערב ראש השנה יתבשם בטפטוף אלגנטי ומרגש. בהתאמה, אני (חובבת כל ערב שדורש מהנוכחים להתאמץ בתחום ההלבשה) החלטתי שהגיע העת לרכוש את זוג הגרבונים המנוקד של העונה הקרובה. ככלות הכל, אם יטפטף, המראה שלי בשמלה וגרבונים דקיקים לא יזכיר לעוברים והשבים סרט לא מסונכרן.

ידעתי מראש שהם נמצאים במשביר לצרכן. לצערי, למרות הבטחות העיתונות המקומית (קרי, אני) הן לא נמצאו באגף הגרביים ההולך ומצטמצם של אותו משביר לצרכן. בחוסר מעש צעדתי לעבר זארה, שלא ביקרתי בה מאז הסייל (כאמור, סיבות אישיות). תחושת לונה פארק אפפה אותי, כשפאייטים, נצנצים, ניטים, מגפיים וז'קטים גבריים הקיפו אותי מכל כיוון. לירוי שופן צדק: זארה תירגמה כל טרנד נוכחי לתוך הקולקציה שלה. והיא עשתה זאת בצורה די מוצלחת.

התענוג היה כפול כי לעומת עונות אחרות, שבהן ישנם פריטים שיכולים להמשיך לחיות מעבר לגחמה הנוכחית של התעשייה, העונה הנוכחית מצטיינת בחד פעמיות והיעדר פרקטיות מרשימה. מבלי להסביר מדוע, הרי שבסיטואציה הנוכחית זארה ושות' הופכים למקומות האידיאליים לרכישות ההמוניות של העונה. היכן יימצא עוד מגף מעל הברך שנראה טוב לכל הדעות בעודו מתעטר בהדפס נחש כהה במחיר 600 שקלים חדשים?

אבל, אליה וקוץ בה. אחרי שעזבתי את פארק השעשועים שבו ניסיתי כל זוג שלא אוכל לצעוד עליו לעולם, נותרתי עם סימן שאלה גדול ביחס לעצמי המתלבש/האופנתי. רבים וטובים דיברו אותי על הסגנון שלי, אך אני לעולם לא ידעתי להגדירו, וכמו כל החבר'ה הטובים ידעתי תמיד לומר (למורת רוחה של שירז טל, ככל הנראה) שגם אני קרבן אופנה. כי מי יכול לעמוד מול הוירטואזיות המרשימה שצועדת על מסלולי התצוגה ברחבי העולם כל שנה, כמה פעמים בשנה? הרי גם כשזה רע, זה לא מספיק רע – או רע מוחלט – כדי שלא נמצא כמה פריטים לחלום עליהם בלילה.

המשכתי להרהר, ואז כאילו התלבטותי לא מעיקות עליי מספיק, חלפתי עם הרכב על פני מעין (היא הסטייליסטית מעיין גולדמן) שהתברכה גם בנתונים טבעיים מרשימים וגם בחוש סטייל מטריד. איכשהו היא תמיד מצליחה לעטות על עצמה שמלה נטולת גזרה שנראית נפלא, ולהתהלך כעקבים כאילו הם היו נעלי האצבע העונתיים שלה. מעבר לכך, שלא כמוני, היא מתפעלת מהאייטימים החדשים אך לאו דווקא מצרפת אותם לארונה. הכיצד??? האם אני חסרת חוט שדרה, או שמא חוט השדרה שלי לוקה בעקמת?

תהא התשובה אשר תהא, לנוכח הקולקציה האחרונה של פיליפ לים, אני מרגישה פחות רע עם הנטייה שלי להתאהב באלה שקל להתאהב בהם. ביקורות רבות שהופנו אל לים, כמו אל רבים מעמיתיו בשבוע האופנה האחרון נגעו לחוסר התעוזה שלהם. אכן, למעט כמה תצוגות מובחרות (שברובן נגענו כאן) השעמום נטה להשתלט על האווירה. במקרה הזה, וכמישהו כמו לים מעורר בך את החשק ללבוש את כל אחד ואחד מהפריטים שעלו על המסלול, אפשר אולי להשתעשע בכמה הוא התכוונן לעבר מכירת הקולקציה, יותר מאשר לעבר הקונספט המנחה, אבל אי אפשר להתווכח עם התשוקה.

בנוסף, אי אפשר להתווכח עם הרכות שניבטה מכל עבר. בדי העור הפכו לחומר נוזלי בידיו של לים, וכאילו שכחו את המקור השחור שלהם. לעומת העונה הנוכחית שמתאפיינת בהרבה שחור של נערות רוק וחברות של אופנוענים, לים לקח גם את הבלינג בלינג וגם את המתוח והישר והראה איך לחומר יש הרבה יותר מפרשנות אחת.

מעבר לכל אלה, אי אפשר היה להתעלם מתכשיטי הענק שנראו כמו עבודת יד שנעשתה מניירות עטיפה מקומטים, ואי אפשר להתעלם מהטיפול המרשים בגב. עם פחות עבודה שנגעה בחיתוכים ויצירת חללים בתוך הבד, ולטובת אותה רכות שהתאפיינה בכך שהחומרים הנוקשים נקשרו זה לזה ברכות בצורת פפיון, התכשיט והגב הובילו את התצוגה. בנוסף הם גם לא חששו להמשיך את העונה הנוכחית תוך כדי שהם מפנים לה את אחוריהם באלגנטיות חצופה ומעוררת קנאה.

*[הטקסט הנוכחי מכיל סטיות רבות, ביניהן חדירה אגרסיבית ופתאומית של חיי הפרטיים - חיים שלרוב נעדרים מכל מציאות פומבית באשר היא. מקוה שלא אגרר לכך שוב, נכון לעכשיו אין ברירה אחרת באופק. סטייה נוספת נוגעת לעיסוק המתמשך שלי – מעבר לגבולות הזמן – בשבוע האופנה שנגמר זה מכבר. סיבות אישיות לא יכלו אלא ליצור את המצב הזה]

תערוכת צילומים מנסה להעצים נשים. מצליחה?

לפני כשבוע, בעקבות ביקור במסיבת לסביות צוהלת ושמחה, ניסיתי להסביר לבן זוגי שנשים שלא ידעו מעולם מהו המבט הגברי הן נשים משוחררות, כאלה שיכולות להתרכז באושר שלהן ובחייהן, ולא להרגיש שכנשים הן נדרשות למלא שתי מטלות: גם להיות יפות בצורה המקובלת וגם להיות קרייריסטיות. מבלי לחשוב על האכזבה שהייתה עולה על פניהן של האימהות המיתולוגיות של התנועה הפמיניסטית, הרי שנקלענו לבעיה. היום, כדי שאישה תוכל להביט על עצמה במראה ולחוש סיפוק, היא צריכה להיות לוליינית שמספיקה גם לעבוד במשרה מלאה וגם להיראות לפחות כמו חצי מיליון דולר. אם אחד מהפרמטרים נפגם, הרי שעליה לכסות את המראה בסדין, לבל תביט אליה משם דמותה הנלוזה והנכשלת.

באופן פרדוקסאלי, דווקא פרויקט העצמת הנשים של המעצבת דפנה לוינסון, הצליח לחדד את הבעיה הזו, במקום לתת לה מענה ראוי. הכל התחיל לפני כמה חודשים, כשהמותג של לוינסון החל לחפש ברחבי הארץ את הפנים הבאות של האופנה לטובת תערוכת פורטרטים שעניינה, כאמור, העצמת נשים. המועמדות נדרשו להיות בגילאי 40-25, בעלות קריירה וגם אג'נדה. בהתאמה, הגשת המועמדות דרשה צירוף של קורות חיים וכן תמונה – כאמור, כאישה עלייך להיות גם יפה וגם אופה (אבל לא במטבח, כן?). לאחר תהליך ארוך נבחרו 15 נשים ממקומות שונים בארץ. הן זכו, לדברי מנהלי המותג, "לכבוש פסגה נוספת בחייהן". ככלות הכל, זכייתן הפכה אותן לאובייקט הצילום של צלם האופנה אלון שפרנסקי ושל הסטייליסט גל אפל. וכידוע, בעולם מתוקן כשלנו, אחרי שאישה הצליחה לבנות משפחה ולהגיע לאן שהגיעה בקריירה שלה, כל שנותר לה הוא להגשים את חלומה האמיתי – להיות דוגמנית ליום אחד.

לקריאת המשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3777843,00.html

דו"ח קריאה

הסילואט של העונה הקרובה משלב את המותניים הצרות עם הכתפיים המודגשת והרחבות, עד ליצירת טורסו שמזכיר משולש שעומד על ראשו. בעוד שנות ה-80' לא מפסיקות לשים את עצמן על המפה, אין מעודד מכך שהמגמה הנוכחית מסיטה את מבטה לשנים רחוקות יותר, שנות ה-40'. העשור הבעייתי הזה, שחציו הראשון צבוע בקרבות של מלחמת העולם השנייה, הוא שלב מעבר שבסופו תנשב כבר הרוח של שנות ה-50' העליזות שהביאו עמן שגשוג כלכלי והרבה פיתוחים טכנולוגיים. כך או כך, הסילואט החד שהותיר אחריו אותו עשור, יכול לשדר גם קשיחות וסגפנות, וגם (במיוחד מנקודת מבטנו) קלאסיות ועידן שלא ישוב.

מי שהצליח להדגיש את הפרובלמאטיות של השנים הללו, הוא מגזין W. "יום ראשון בפארק" נקראה ההפקה שהניעה את הלך הרוח המדובר, והושפעה רבות מיצירתו של אדוארד מאנה,"ארוחת בוקר על הדשא". בהפקה חשופת רגליים, ששיאה במגפי הדייגים של פראדה, נראתה העדפה ברורה של בגדים תחתונים על פני בגדים עליונים. בדומה למאנה, שביקר ביצירתו את החברה הבורגנית, ובחר בעירום הבולט כדי להעיד על חוצפתה, ההפקה הותירה את הגברים לבושים, ולא חסכה ארוטיות מצדן של הנשים. חצי הביקורת שחדרו את השמש המסנוורת שליוותה את ההפקה, הגיעו בעיקר מפניהן של הנשים, שלמרות הכל נשאו אשמה, ונראו מיוסרות. בין בגדיהן למבטן, דו המשמעות של שנות ה-40 ושל השנה האחרונה, היתה בולטת לעין.

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3776816,00.html

הלמוט לאנג

אני לא יודעת דבר בוודאות. רכילות מעולם לא היתה הצד החזק שלי. גם לא כשהיא נושעת למפורסמים והנחשקים, או סתם למוכשרים. עדיין, תחושת הבטן שלי, בעקבות הצפייה הזריזה בקולקציה של הלמוט לאנג אומרת, שהחברים בהלמוט לאנג אמרו לעצמם, 'בין כה וכה קהל הלקוחות שלנו הוא עדת מעריצים שתבוא אחרינו לכל מקום. בוא ניקח את הלך הרוח הכללי, נשלב את מה שאפשר לשלב באמירות קודמות שלנו, ונצא לדרך'. רוב הזמן זה יצא כמו שה נשמע: עוד דמות אורבנית שיכולה להרשות לעצמה לפרקים עודפי בד ולעתים את המינימום האפשרי. מה שבטוח, בגזרת המזון היא מצמצמת באופן קבוע.

נברח מהקו שעניינו קנאה (כלומר, כל חצאיות המיני של העונה), ונציין שהחידוש מבית לאנג מגיע מגזרת הדנים. ניתן לחשוב על זה כעל מהלך שיווקי פשוט – כי דנים זה תמיד נכון ותמיד מבוקש –וניתן לחשוב שזה משתלב ברוח הנעורים של השנה הבאה עלינו (לטובה?). כך או כך, נעלה כמה דימויים שחיבבנו, ונשים לב שרוב העניין מגיע מצד הטייץ הנחשק ומאזור עצם הבריח/ מה שאפשר לקרוא לו המחשוף. התופעה נראתה כבר בקולקציות הספורות שראינו עד כה, וניתן להניח שהיא מהווה המשך ישיר של השמלות הא-סימטריות (החלומיות) של לאנווין. אצל לאנג עם זאת, גם בגלל מצוקת חומרים, יש מקום ברור ל:

פינת המחשוף.

Cushnie et Ochs

הקדמה כללית ומחייבת:
זוהי ההתייחסות השלישית של הבלוג לשבוע האופנה הניו-יורקי שהחל ביום חמישי.
יש להודות, שני שבועות האופנה האחרונים שיצאו מהתפוח הגדול, הובילו לחששות וחוסר אמונה באשר ליכולת של הנוכחי. עד כה, ויכול להיות שרבות בעקבות ההמלצות המדויקות של איי לאב ג'וש, החגיגה אינה מסתיימת. ברוח זה, אין מה לעשות אלא להמשיך עם Cushnie et Ochs.


להלן המחשבות (הלא מפותחות) שעלו בי בזמן הצפייה:
מיני-מיני-מיני
מחשוף נוזלי, ובכלל מחשופים
שילובי בדים
השאלה העיקרית אינה מה לחתוך? (ברור שבבד), אלא איפה לחתוך? (בכל מקום).
צמוד-צמוד-צמוד
ורוד-אפרסק (בסדר הפוך)
לכל הכלות המתחכמות יש הרבה לבן ארכיטקטוני העונה
אבוי, נראתה חולצת בטן על המסלול!
וגם גוזייה!!!
נראה שבדומה למגפיים של פראדה, קו הביריות העליון מתעלם מהצורך להיות מחובר לדבר מה
שובו של השקוף
ועימו המשך כהונתו של המבריק