טרנץ', טרנץ', טרנץ'

שיתוף הפעולה העתידי בין ברברי לקולט דורש מאיתנו לשים בצד כמה וכמה דברים:
1.ראשית עלינו* לשכוח לרגע שהחנות הפריזאית, שעשתה לעצמה שם, היא חלל די מעצבן בימים אלה, ורחוקה שנות אור מאותו חלל שהיא היתה בתחילת דרכה. יותר מידי מרצ'נדייז לצד פריטים שמגיעים היישר מהבוטיקים של הרחובות הצמודים, לא גורמים לה להיות לא נגישה ולא מיוחדת במינה. עדיין, היא מהווה אתר עלייה לרגל. עכשיו, לכל הפחות, תהיה סיבה לכל מבקרי שבוע האופנה להגיע באמת לחנות. כי למרות שברברי קלאסי (שניתן לאיתור בכל אחת מחנויות יד השנייה של פריז) הוא תמיד לא עניין של מה בכך, אז ברברי של ביילי כולל הדראפה פלוס ניטים בצווארון שמחופה במשבצות המוכרות, הוא כבר מקור ברור וסביר להיסטריה.

2.בהמשך לכך עלינו לשכוח שאחרי התצוגה האחרונה של ברברי (שמעוררת ציפיות מטרידות בממשמשות ובאות) אנחנו מוכנים לשים על עצמנו כל טרנץ' שביילי יצר. המונח שיתוף פעולה, והניטים הזהובים הם כמעט דובדבן אחד יותר מדי, ביחס לתשוקה שאינה יודעת די בין כה וכה.

3.לסיום, כדאי לשים בצד את השנאה שאנחנו רוחשים כלפיי שיתופי הפעולה באשר הם. לי, בכל אופן, הספיק מקולקציות שכל קשר ביניהן לבין כתב היד של המעצב הנבחר מתאדה ברגע חתימת ההסכם. הפעם, כפי שיוכיחו התמונות, שיתוף הפעולה הוא המשך ישיר לעבודתו של ביילי. אולי כי בקולט לא צריכים לחתוך כלל במחיר.

*נתקפתי בלשון רבים, ואני עדיין לא יודעת מה הסיבה לכך, או מצליחה לחדול מכך, אז סליחה:)

שני בר - הגלישה של הזמן

השראה אינדיבידואלית, שנוכחת לכל אורך הקולקציה, לצד שימוש במוטיבים עכשוויים שתואמים את העונה הנוכחית, נשמעים כמו סתירה שלא יכולה להתקיים. וזה היה נכון, אילו מוקד ההשראה לא היה כזה שטומן בחובו, את אותה מתכתיות וקשיחות שמאפיינים את המראה הרוקיסטי של העונה. כך קורה שהזמן הופך להיות הגשר הנינוח ביותר בפעולה שעניינה טשטוש הפערים בין הסטייל של ימי הביניים, והסגנון המובחן של העונה הנוכחית. זאת כשמה שמבדיל את הנוכחי מכל שקדם לו, אינו נטוע בו, כי אם בשני העשורים שקדמו לו.



זהו המזל, או הכישרון, שהפכו את הקולקציה של שני בר לחורף הקרוב, לזו שמצליחה לתת במה הן למה שעניין את בר, והן למה שהלקוחות – ככל הנראה – יתורו אחריו, בעקבות דפדוף כזה או אחר בעמוד טרנדים עשוי כרומו. בר עקבה במחקר שלה אחרי ז'אן דארק, ומתוכה שאבה את הסממנים המובהקים של ימי הביניים – הימים שבהם התחולל הסיפור ההיסטורי שהפך את דארק לאייקון שהיא היום – ואת המוטיבים שליוו את מלתחתה הגברית של דארק, כלומר את המלתחה הגברית של התקופה.

המשך הכתבה נמצא כאן

הקרדיטים שייכים לצלמת רוני כנעני ולסטייליסטית הגר אופיר

בדיעבד

כשסמל השלום הפך לסמיילי שחור על רקע נוצץ צהוב
כשנייק השתרע בגאון על טי שירט אובר-סייז נטולת כל טריקו, או כותנה, ככל הנראה
והבונז'ור, האייפל וגם גברת ליזה, אמרו גם אני רוצה מהבלינג-בלינג הזה
JUST DO IT כבר לא היה רק אמירה

כשהפאייטים איבדו את זהותם
והפכו למשטח החדש של בירות העולם,
כשכל השבריריות שלהם נמוגה לטובת רקמות שכנראה לא אבד עליהן הכלח
כריות כתפיים וניטים דוקרניים היו הגרעין החדש

כולם אמרו שהם לא ידעו
למרות ש - IN THEIR FACE
שלא קיבל משטח מתפייט, היה בכל מקום
סמל החירות הרגיע אותם והגלידה שטפטפה על כל המשטחים היתה יותר מאיימת

כעת הם טוענים
SAME OLD CHIC
Simply
SAME OLD CHIC

הכפתור, התכשיט והגב

*[ההמשך לכוכבית נמצא בסוף הפוסט]



כל האנשים שעניינם תחזית מזג האוויר טענו שערב ראש השנה יתבשם בטפטוף אלגנטי ומרגש. בהתאמה, אני (חובבת כל ערב שדורש מהנוכחים להתאמץ בתחום ההלבשה) החלטתי שהגיע העת לרכוש את זוג הגרבונים המנוקד של העונה הקרובה. ככלות הכל, אם יטפטף, המראה שלי בשמלה וגרבונים דקיקים לא יזכיר לעוברים והשבים סרט לא מסונכרן.

ידעתי מראש שהם נמצאים במשביר לצרכן. לצערי, למרות הבטחות העיתונות המקומית (קרי, אני) הן לא נמצאו באגף הגרביים ההולך ומצטמצם של אותו משביר לצרכן. בחוסר מעש צעדתי לעבר זארה, שלא ביקרתי בה מאז הסייל (כאמור, סיבות אישיות). תחושת לונה פארק אפפה אותי, כשפאייטים, נצנצים, ניטים, מגפיים וז'קטים גבריים הקיפו אותי מכל כיוון. לירוי שופן צדק: זארה תירגמה כל טרנד נוכחי לתוך הקולקציה שלה. והיא עשתה זאת בצורה די מוצלחת.

התענוג היה כפול כי לעומת עונות אחרות, שבהן ישנם פריטים שיכולים להמשיך לחיות מעבר לגחמה הנוכחית של התעשייה, העונה הנוכחית מצטיינת בחד פעמיות והיעדר פרקטיות מרשימה. מבלי להסביר מדוע, הרי שבסיטואציה הנוכחית זארה ושות' הופכים למקומות האידיאליים לרכישות ההמוניות של העונה. היכן יימצא עוד מגף מעל הברך שנראה טוב לכל הדעות בעודו מתעטר בהדפס נחש כהה במחיר 600 שקלים חדשים?

אבל, אליה וקוץ בה. אחרי שעזבתי את פארק השעשועים שבו ניסיתי כל זוג שלא אוכל לצעוד עליו לעולם, נותרתי עם סימן שאלה גדול ביחס לעצמי המתלבש/האופנתי. רבים וטובים דיברו אותי על הסגנון שלי, אך אני לעולם לא ידעתי להגדירו, וכמו כל החבר'ה הטובים ידעתי תמיד לומר (למורת רוחה של שירז טל, ככל הנראה) שגם אני קרבן אופנה. כי מי יכול לעמוד מול הוירטואזיות המרשימה שצועדת על מסלולי התצוגה ברחבי העולם כל שנה, כמה פעמים בשנה? הרי גם כשזה רע, זה לא מספיק רע – או רע מוחלט – כדי שלא נמצא כמה פריטים לחלום עליהם בלילה.

המשכתי להרהר, ואז כאילו התלבטותי לא מעיקות עליי מספיק, חלפתי עם הרכב על פני מעין (היא הסטייליסטית מעיין גולדמן) שהתברכה גם בנתונים טבעיים מרשימים וגם בחוש סטייל מטריד. איכשהו היא תמיד מצליחה לעטות על עצמה שמלה נטולת גזרה שנראית נפלא, ולהתהלך כעקבים כאילו הם היו נעלי האצבע העונתיים שלה. מעבר לכך, שלא כמוני, היא מתפעלת מהאייטימים החדשים אך לאו דווקא מצרפת אותם לארונה. הכיצד??? האם אני חסרת חוט שדרה, או שמא חוט השדרה שלי לוקה בעקמת?

תהא התשובה אשר תהא, לנוכח הקולקציה האחרונה של פיליפ לים, אני מרגישה פחות רע עם הנטייה שלי להתאהב באלה שקל להתאהב בהם. ביקורות רבות שהופנו אל לים, כמו אל רבים מעמיתיו בשבוע האופנה האחרון נגעו לחוסר התעוזה שלהם. אכן, למעט כמה תצוגות מובחרות (שברובן נגענו כאן) השעמום נטה להשתלט על האווירה. במקרה הזה, וכמישהו כמו לים מעורר בך את החשק ללבוש את כל אחד ואחד מהפריטים שעלו על המסלול, אפשר אולי להשתעשע בכמה הוא התכוונן לעבר מכירת הקולקציה, יותר מאשר לעבר הקונספט המנחה, אבל אי אפשר להתווכח עם התשוקה.

בנוסף, אי אפשר להתווכח עם הרכות שניבטה מכל עבר. בדי העור הפכו לחומר נוזלי בידיו של לים, וכאילו שכחו את המקור השחור שלהם. לעומת העונה הנוכחית שמתאפיינת בהרבה שחור של נערות רוק וחברות של אופנוענים, לים לקח גם את הבלינג בלינג וגם את המתוח והישר והראה איך לחומר יש הרבה יותר מפרשנות אחת.

מעבר לכל אלה, אי אפשר היה להתעלם מתכשיטי הענק שנראו כמו עבודת יד שנעשתה מניירות עטיפה מקומטים, ואי אפשר להתעלם מהטיפול המרשים בגב. עם פחות עבודה שנגעה בחיתוכים ויצירת חללים בתוך הבד, ולטובת אותה רכות שהתאפיינה בכך שהחומרים הנוקשים נקשרו זה לזה ברכות בצורת פפיון, התכשיט והגב הובילו את התצוגה. בנוסף הם גם לא חששו להמשיך את העונה הנוכחית תוך כדי שהם מפנים לה את אחוריהם באלגנטיות חצופה ומעוררת קנאה.

*[הטקסט הנוכחי מכיל סטיות רבות, ביניהן חדירה אגרסיבית ופתאומית של חיי הפרטיים - חיים שלרוב נעדרים מכל מציאות פומבית באשר היא. מקוה שלא אגרר לכך שוב, נכון לעכשיו אין ברירה אחרת באופק. סטייה נוספת נוגעת לעיסוק המתמשך שלי – מעבר לגבולות הזמן – בשבוע האופנה שנגמר זה מכבר. סיבות אישיות לא יכלו אלא ליצור את המצב הזה]

מה שמכתיב את הזמן

הטענה הבאה תישמע די מגוחכת, אבל האשמה לכך לא נטועה בי, כי אם בצורה שבה מצאנו לנכון לחוש את הזמן לאחרונה. אני אסביר: למרות הדיבורים החוזרים והנשנים על מותה של הטלוויזיה, הסדרות של השנים האחרונות מצטיינות בהפיכת הלך הרוח התקופתי לחלק אינהרנטי מהן. אולי אף להפך. כך קורה שהן נותרות כלואות בזמן השידור שלהן, הרבה יותר מבעבר, שכן

כעת אפשר תמיד להורידן ולהשאילן בזמן אמת.

מעבר לתזזיתיות של עולם האופנה, שמכתיב את עצמו כל כמה חודשים מחדש, כנראה שיש דבר אחד שהוא גרוע יותר מללבוש את הטרנד של העונה הקודמת בעונה הנוכחית, והוא לצפות בסדרה לאחר שכולם כבר צפו בה, ובהמשך לכך לצפות שכולם ייקחו חלק בשיחת הברזייה שלך. שיחה שהם ניהלו לפני כעשור.

סקס והעיר הגדולה, שהגיעה לסיומה ב- 2004, הכתירה בין היתר את מעצב הנעליים ג'ימי צ'ו בתור מי שלמענו כדאי לוותר על הדברים הבסיסים בחיים, כמו מזון ומגורים. לטובתו, ובעקבות הסרט שהשכיח מכולנו למה צפינו בסדרה הזו ביתר אדיקות, חברת h&m שכרה את שירותיו לעיצוב הקולקציה האקטואלית שעניינה מעצב להמונים. בלי שום קשר, ורק בגלל שצ'ו הוא הבסיס לפסקה הראשונה, התעוררה בי תחושת אי נוחות קלה השבוע, כשראיתי מודעות פרסומת של האחרון, ובה זוג נעליים נחשק ביותר.
הרגשתי כאילו אני נותנת לאפיל שאבד עליו כלח מקום בתוך זמן עמוס לעייפה. ברי שבמציאות אין שום בסיס לתחושתי. אדון צ'ו היה מעצב מצליח לפני ואחרי סקס והעיר הגדולה. זו רק אני, ששבויה עמוק בדרישה לאקטואליות, ולא באקטואליות כשלעצמה. להלן ראיה מספר אחת: הנעל שהיא למעשה מגפון רשת שעוטר ברצועות ניטים עדינות, והושם על עקב סטילטו, עם קריצתה הידועה של ה(פיפ)-טואו.

לצד היצירה הנפלאה הזו, ומבלי לברר את העניין מעבר לגבולות הכרומאטיים של הקמפיין הנוכחי, נראה שיש בסיס מסוים לתחושת אי-הנוחות שעורר בי צ'ו. ככלות הכל, יתר הזוגות שהוא החליט להציג לראווה, ביניהם: מגפי ירכיים ומגפי שוקיים - שניהם שחורים, ושתי נעלי עקב פתוחות, אחת קלאסית ואילו השנייה מתעטרת ברצועות מנומרות בסגול הם – a big-big no-no! גם הסנדל הנוסף, שחפתי הקרסוליים שלו ממשיכים את המגמה החביבה של העונה, לא מצליחים להשתלב בלוק הרוקיסטי של הקמפיין. אלא אם כן גרסאות מכוני כושר של אי אילו שירי רוק, מצליחות להעביר לכם את אותה התחושה. לי לא.

(ההסתייגות היחידה שלי, לטובתי כמובן, היא שבתוך סקס והעיר, הנעליים שלו נראו טוב יותר מאשר במציאות, ושלמעשה אני לא יכולה להתחיל למנות את הפריטים שנראו נפלא על מיס פארקר, וכנראה שרק עליה.

הספורט הלבן

למרות שהבלוג מתהדר בניטים כאילו היה כלה אפגאנית ביום חתונתה, ישנה חובה מוסרית להציג את הגרסא השקטה של דיזל לניטים.

נעל סירה פשוטה מבד שמעוטרת בכמה יחידות ספורות של ניטים וכפתורים. בתוצאה הסופית נראה כאילו הנעל היתה קנבס חלק בידיו של ילד שנאלץ לבלות את אחה"צ אצל סבתא.

המחיר כבר יותר שייך למציאות: 720 ש"ח

ההתברגנות של הפאנקיסט

מבלי להיפרד מהנוצצים אפשר לקבל באופן רשמי את המתכתיים. אין מדובר בגווני מתכת, אלא במיני עזרים שהופכים לאחת מהמשענות של העיצוב המינימליסטי. ככלות הכל, המינימליזם לעולם לא מתהדר באמת בהיותו חף מקישוטיות. הוא יותר דומה לילד שנורא רוצה להיות שקט, אבל מרוב דממה גונב את כל ההצגה.

השילובים העכשוויים של הרוכסנים והניטים, מכוונים בדיוק למקום הזה. עם הרוכסנים שפזורים בכל מקום אין ברור מכך. לדוגמא, בחצאית סיכה שחורה מעור הרוכסן חוצה את החצאית, והופך למוקד העניין. כך קורה שלמרות שהרוכסן הוא הקישוט, הוא תמיד יכול לתרץ את נוכחותו בשימושיותו. בהרבה חצאיות נעשה שימוש ברוכסנים, אז הפעם הוא קצת השתלט על התמונה, אז מה?

ביחס לניטים הבעיה קצת יותר סבוכה. אמנם בגדול, מדובר בסיכה, אבל כמו סיכות הביטחון של הפאנקיסטים, גם הניטים מעולם לא החזיקו דבר. עדיין, הם נכחו בבגדיהם וקרצו מכל פינה. הגרסא העכשווית של הניטים, לוקחת אותם למחוזות שבהם הפאנקיסטים יכלו לבקר רק כדי ללכת על השולחן ולירוק על האורחים (אם הם באמת היו אקטיביסטיים. לענייננו נניח שכן).

למרות ההבדלים בין שתי המתכות שהשתלטו על התמונה של החורף הקרוב, ניתן לראות בהם קרובים, אולי אפילו אחים חורגים. ראשית, שניהם כסופים. שנית, הפאנק עשה שימוש מקביל בשניהם. שלישית, שניהם מעניקים לפריט קישוטיות מעודנת וגאומטרית. הניטים מצדם יוצרים צורות חדות שמזכירות משחקי חשיבה ישנים. יוצרים את הזוויות כשהם עצמם יכולים להיות עגולים. המהפך שלהם מתבהר בעיקר לאחר שרואים את קולקציית הקוטור האחרונה של ריקרדו טישי, שהחזיק את עצמו מלא לתפור את הניטים לעורן של הדוגמניות. בו זמנית הוא הפך אותם ליותר "מכובדים" מהבורגני האחרון. ואילו הרוכסן, בין אם הוא מופיע בריבוי, אלכסון או לבדו, תמיד נושא צורה של שלושה קווים.