ומן האופק השני של עולם השיווק והפרסום, סרטו של אלכסנדר מקווין, שבויים על ידי סימס. מי שיבחר לצפות, צריך לדעת שהתצוגה האחרונה של מקווין אופטימית מאוד ביחס לסיטואציה הקלסטרופובית שהוא מציע הפעם. אינג'וי!

לסחוב את התשוקה

אמש הופיעו ציטוטים וקטעים מראיון עם קרל לגרפלד שישודר במלואו ב-CNN אסיה ב-23 לחודש.חלק ניכר מאותם קטעים, בראיון חנפני וסלחני, נגעו לשאלת התחרות ומקורות ההשראה של לגרפלד. האחרון לא נפל בפח, כלומר המילה השראה לא העלתה בראשו את נסיעתו האחרונה לקורסיקה, ואת חדר בית המלון שבו ישן, ושלחדרנית שלו היו בוודאי כפכפי עץ מחופי ניטים. הוא טען שהעבודה מפרה אותו. לטובתו, אפשר לומר, שלא רק שאין משפט גרמני מכך, אלא שזה גם מצטייר כנכון ואמיתי. כהוכחה, בסרט דוקומנטרי על בית האופנה שאנל, שלגרפלד הזמין, ניתן לראות שהאיורים דורשים ממנו בעיקר לשבת לצד השולחן. אין הכנות, ואין טקסים. יש החלטה (שלבטח רשומה ביומן), ועבודה. את הסיבה לכך שיש ביכולתו של האחרון לשבת ולאייר כאהבת נפשו, הוא תולה בכך שהוא חי כמו אנטנה, שכל היום קולטת רשמים, ומשדרת אותם החוצה. ולכן שאלת ההשראה הנקודתית, היא איך לומר, לא רלוונטית.

לאן אני חותרת, אפשר לשאול, בצדק? בעיקר לעבר הטענה של לגרפלד שהוא נולד לשדה הקרב. זאת בתגובה לשאלה של המרואיינת, שתהתה כיצד הוא מתמודד עם התחרות של תעשיית האופנה. כמו כל קפיטליסט טוב, הוא טען שהתחרות בריאה וממריצה, וגם שהוא נולד לקרב. הכל טוב ויפה (מחוץ לגבולות האידיאולוגיה המרקסיסטית), אבל עולה השאלה האם לגרפלד אכן נלחם? אני לא מעוניינת לפקפק בכישרונו, אבל יש דבר מה קל יחסית בנשיאת המותג שאנל על כתפייך. זה דורש הרבה מאוד עבודה ומחשבה, אבל בו זמנית זה גם עושה הרבה עבודה. זאת לעומת לגרפלד, שבעונות האחרונות מתגלה יותר ויותר כחיית שיווק – כאייקון הנכון במקום הנכון – ופחות כמעצב בעל יכולות יוצאות דופן. שוב אומר, כבודו במקומו מונח, והוא מצליח להפתיע כל פעם מחדש, אך אי אפשר לומר שעיצוביו לוקחים סיכון, או מרחיבים את גבולות בית שאנל, יתר על המידה. מה גם, שספק אם מישהו אחר מלבדו היה מצליח לקבל קרדיט חיובי, על אותם כפכפים שלא נלבשו על ידי שום חדרנית, אך ממלאים את דמיונו של לגרפלד, כשהוא מהרהר בפאתוס הגרמני של חיי הכפר.

מי שמוכיחים שיש סיבה למעמדו הבלתי מעורער, הם הסרטים והקמפיינים השונים, כמו התצוגות ההפקתיות, שמלוות את העונות ולמעשה מקשטות את כל השנה. אי אפשר לומר שמשעמם עם לגרפלד, ואי אפשר לומר שהאיש הלא צעיר הזה, לא קורא את המפה נאמנה. בין אם נזכור לו את ההיצמדות האובססיבית ללארה סטון (הבחורה הכי מושכת בסביבה) או את קמפיין תיקי קוקו קוקון עם קים דואל. בסרטון זה, כמו גם בסרט vol de jour, לגרפלד מצליח לעשות לשאנל את הטוויסט הנכון. שם המותג היוקרתי הזה, הופך לצעצוע שכולנו נמשיך לרצות, למרות שבפועל אין פריטים ספציפיים שמדירים שינה מעינינו, ויוצאים דווקא מבית האופנה הזה.

לסיום, אי אפשר שלא לדבר על תשוקה. בעידן שלנו (וזאת אני אומרת עם כל הרצינות) התשוקה היא-היא האובייקט הנחשק. למעשה, אין אובייקט נחשק, כי אם ייצור שמצליח לייצר תשוקה. לשם מכוונים כל הצילומים שאנו רואים, כל הנשים והגברים שמציפים את עינינו ושוטפים את ראשנו. פנים מושלמות וגופות נטולי חותמת אמורים לייצר תשוקה, ולגרום לנו להימשך אליהם. רובם הגדול נכשלים במשימה, שעם הריבוי הופכת ליותר ויותר סבוכה. לגרפלד, אותו אחד שמתנגד לטרנד הדוגמניות המלאות, הוא זה שטען במהדורת מאי האחרונה של ווג האמריקאי, שכוחן של דוגמניות העל הבלתי נשכחות, נתון בחוסר השלמות שלהן. על אותו בסיס, ניתן להאמין, הוא בחר בסטון. אבל מעבר לכך, על אותו בסיס הוא התרחק מהמושלמות המרתיעה של הבורגנות הפריסאית, שהיוותה – וככל הנראה ממשיכות להוות – את קהל הלקוחות העיקרי של המותג. ובגלל זה, כולנו מוצאים את עצמנו נגררים אחרי מותג שלעולם לא יהיה בידינו. שבמקרה הטוב, נצליח לסחוב אותו מהחנות, כמו לארה. זאת בהנחה שנצליח להתלבש בהתאם, כדי שלא יעקבו אחרי כל צעדינו, מרגע שנצעד פנימה, ויכשילו את משימת בוני וקלייד שלנו.

גאונות היא בין היתר אותה יכולת להפוך את הפשוט ביותר, לכמה שיותר לא מובן. זאת, כשאי המובנות אינה נוגעת באמת למצב של חובר הבנה מוחלט, כי אם לסיטואציה שבה אין לנו את האפשרות להסביר בפשטות, מדוע אותה יצירה כל כך נגעה בנו. על כמה וכמה כשכל המוטיבים בה, הם לכאורה הכי בנאליים שיש. כך עם מטריות שרבורג, היכן ששום מילה אינה נאמרת אלא בשירה, והצבעוניות יכולה לאתגר אפילו את אלמודובר, הסיפור הוא כביכול עוד סיפור אהבה.

בדומה ליופי של קתרין דנב, שמרוב שלמות הופך ללא מובן, לטיפשי ואף אינפנטילי לפרקים (ככל הנראה, מי שזיהה את היכולות הקיצוניות של היופי הזה, הוא רומן פולנסקי), לכזה שמי שרואה אותו בפשטותו, לא רואה אותו כלל; כך גם הסיפור המלווה של מטריות שרבורג. סיפור אהבה שבו אין דמות אחת שאינה בודדה, שאין לה אלא בן אדם אחד בעולם, הוא אותו מקום שבו הכל מתהפך על פיו, למרות שהוא הכי מוכר שאפשר.

המוסיקה של מישל לגראן, כמו כל אחד מהחלקיקים שמרכיבים את היצירה הזו, היא רק עוד פינה של אי מובן. ככל הנראה דווקא משום שכל שעליה לעשות – למראית עין – הוא ללוות את הדיאלוגים, בצורה הכי פחות מטרידה שאפשר.

שני בר - הגלישה של הזמן

השראה אינדיבידואלית, שנוכחת לכל אורך הקולקציה, לצד שימוש במוטיבים עכשוויים שתואמים את העונה הנוכחית, נשמעים כמו סתירה שלא יכולה להתקיים. וזה היה נכון, אילו מוקד ההשראה לא היה כזה שטומן בחובו, את אותה מתכתיות וקשיחות שמאפיינים את המראה הרוקיסטי של העונה. כך קורה שהזמן הופך להיות הגשר הנינוח ביותר בפעולה שעניינה טשטוש הפערים בין הסטייל של ימי הביניים, והסגנון המובחן של העונה הנוכחית. זאת כשמה שמבדיל את הנוכחי מכל שקדם לו, אינו נטוע בו, כי אם בשני העשורים שקדמו לו.



זהו המזל, או הכישרון, שהפכו את הקולקציה של שני בר לחורף הקרוב, לזו שמצליחה לתת במה הן למה שעניין את בר, והן למה שהלקוחות – ככל הנראה – יתורו אחריו, בעקבות דפדוף כזה או אחר בעמוד טרנדים עשוי כרומו. בר עקבה במחקר שלה אחרי ז'אן דארק, ומתוכה שאבה את הסממנים המובהקים של ימי הביניים – הימים שבהם התחולל הסיפור ההיסטורי שהפך את דארק לאייקון שהיא היום – ואת המוטיבים שליוו את מלתחתה הגברית של דארק, כלומר את המלתחה הגברית של התקופה.

המשך הכתבה נמצא כאן

הקרדיטים שייכים לצלמת רוני כנעני ולסטייליסטית הגר אופיר

פפיון זמני

וזוהי מציאה קטנה של ג'ייקובס למארק ביי מארק (או במילותיו של אורי, מארקי מארק), שנמצאה בעת השופינג הדמיוני, ולא התאימה ללוק, אך היתה חייבת להיות חלק מהשאריות שבונות את הדבר הזה. אין מה לומר, אם הייתי עונדת את הדבר הקטן והלבנבן הזה, כנראה שהשאלה "מה השעה?", היתה הופכת לחביבה עלי. ככלות הכל, היא היתה גורמת לי להביט על פפיןן ענוג כמה וכמה פעמים ביום.

פיצוי שמנסה להיות שלם

ההיעדרות דורשת פיצוי. רגשות האשמה תרות אחריה, יודעות שלא יוכלו פשוט להמשיך מהנקודה שבה הכל נפסק, כאילו לא קרה דבר. וזאת מבלי לדעת האם הצד השני כלל מעוניין באותו פיצוי, האם הוא חש את ההיעדרות. על כמה וכמה כשצריך לחשוב זמן אינטרנטי, שמתחרה ללא הרף עם אותה תאוצה שקשורה באור, ושוכנת בין הדברים הבלתי נתפסים. האם למול המהירות הזו, שבה התנועות נרשמות ללא הרף בעודן מתכסות בחדשות, שבועיים שלמים ועגולים שווים לשנות אור? בהנחה שכן, הפיצוי מוגש בצורתו של שופינג דמיוני, שעומד לנגד כל הנסיונות להגיש לוק מהוקצע במחיר מינימליסטי.

חתונה נוספת של שחור ולבן, שבה הלבן תופס את שטח הגוף - במלוא מובנה של המלה - והשחור נכנס למקומו המוכר, כקו קונטור חיצוני בעל כורחו, שנושא על עצמו את הניצוץ היחידי שנובע מתוך השילובים הללו.

so, you may start to enjoy this unaccomplished, never to be fulfilled, dream of pure and semi dramtic nonchalance

cuff של דונה קארן (800 פאונד בקירוב), חולצה של אלכס וונג (60 פאונד), ג'ינס לבן וקרוע של פנדי (304 פאונד), נעליים של מארני (343 פאונד), תיק של קלואה (934 פאונד)

מה שתלוי על הקיר

אפשר להשוות בין מחירה של עבודת אמנות, למחירו של ג'ינס? אנשי האמנות, כמו רבים וטובים מאיתנו, יזדעזעו רק לשמע השאלה. על התשובה, ככל הנראה, הם לא יצטרכו לבזבז ולו רגע של מחשבה. אבל, כשמסתכלים על שני האובייקטים, דרך המחירים שלהם, והיכולת של כל אחד מהם לשאת תגי מחיר מופרכים יותר ויותר, אולי אפשר ואף רצוי להשוות בין השניים?

סרטו של בן לואיס, "הבועה הגדולה של האמנות העכשווית", מפנה מבט ביקורתי ונוקב לפן המסחרי והכלכלי של עולם האמנות. בתקופה שבה יצירות אמנות עכשווית האמירו לעשרות מליוני דולרים, החליט בן לואיס לבדוק מה הוביל לכך. ככלות הכל, דווקא האמנות הזו, שמקורה באמן אנדי וורהול, שהפך את הקופי והייצור ההמוני לחלק אינהרנטי מהאמנות שלו, אינה קשורה יותר ביצירה החד פעמית. שלא כמו יצירות קלאסיות, מוורהול יש מאות, ומערך הייצור של האמן דמיאן הירסט, לא היה מבייש מפעלים רבים. אז מדוע ולמה דווקא מתוך אותו ריבוי, הצליחו מחירם של עבודות רבות להאמיר כל כך, עד התפוצצות הבועה בשנת 2008?

התשובה לשאלה קשורה במנגנונים ששולחים את ידיהם לכל מקום שבו מעורב כסף. אבל היא לא רואה את היחס בין המחירים של העבודות הללו, למחירו של ג'ינס של בלמאן אחרי הקאמבק של בית האופנה בשנה האחרונה. בשיא המיתון, לאף אחד לא היתה בעיה לשלם 1500 דולר למכנסי ג'ינס, שאזלו מן המדפים כאילו היו חולצות בדולר. אז נכון, 1500 דולר הם לא 77 מיליון דולר, שהם מחירו של הטריפטיך של פרנסיס בייקון, אך יכול להיות שמבחינת היחס, מדובר בערך באותו מחיר? ככל הנראה באופן ברור יותר, לו נשווה את אותו ג'ינס עם פרסטיז ליצירה של הירסט.

במובן הזה עולם האמנות ועולם האופנה, ששניהם עברו סוג של התפכחות בשנה האחרונה, נושאים ערך שעניינו בעיקר יוקרה. מעצבי האופנה, כמו האמנים, הם לא פעם סוג של אלוהים, שכולנו סוגדים להם, מי יותר לראשונים, ומי יותר לשניים. בחזרה לשאלה שנזרקה לאוויר בהתחלה, ברור שתמיד יהיו בנמצא מי שיחשבו, שלמרות שהאמן טקאשי מורקמי הוא זה שאחראי להתפוצצות של הלוגו של לואי ויטון בעולם, הרי שמורקמי נושא ערך אחר מזה של המעצב מארק ג'ייקובס, ולו רק כי הראשון מתהדר בכותרת של עולם האמנות, ואילו השני בזה של תעשיית האופנה.

בעוד שהסגידה של אנשי האמנות ליוקרה של עולמם יכולה להיות ברורה, מעניין יותר לבחון את ההפרדה הזו מבעד לעיניהם של אנשי האופנה, שממשיכים להפריד בין שני העולמות, כאילו לא היו קשורים האחד לשני. מהדורת האמנות של W לחודש הנוכחי, הוכיחה כי W לא נושא רגשי נחיתות כלפיי עולם האמנות. אחרי שבחודש האחרון הפקת האופנה המרכזית הצטלמה על הרקע של הפומפידו והמומה, ונשאה את השם אמנות ומסחר, באופן שלא היה יכול להיות אלא ביקורתי, החודש הנוכחי התהדר בשער שבו ביים האמן האיטלקי מאוריציו קטאלן את לינדה אוונג'ליסטה.

בשער, שהוא חלק מהפקה רחבת עמודים של קטאלן – הפקה שפותחת הצגה של כמה וכמה אמנים – עומדת אוונג'ליסטה באמצע הרחוב. לגופה שמלה שחורה קלאסית, ולצווארה שרשרת פנינים עם זוג עגילים תואמים. כל כולה קלאסיות מהודקת ונכונה. בידיה, בניגוד ללוק הכולל, פיסת קרטון שעליה נכתב בלורד שחור "זו חייבת להיות האשמה של מישהו". מבלי לחשוב את האשמה באופן ספציפי, שכן זו נעוצה בכל פינה אפשרית של חיינו, חובה לעמוד על היעדר ההפרדה שבה נקט W. האמנות והאופנה התמזגו זה בתוך זה, כששתיהן נשענו על הערכים שקשורים לויז'ואל החזק שלהם, שאם הוא טוב, אינו דורש כל הפרדה באשר היא.

לשם השוואה, גסה למדי, גם בווג האמריקאי נתנו החודש מקום לאמנות. למעשה, בווג נתנו מקום גם לאמנות פלסטית וגם לאמנות הקולנוע. בעוד שהקשר הסלבריטאי עם הקולנוע נכח כבר על השער, שבו כיכבו זו לצד זו, קייט הדסון, פנלופה קרוז, מריון קוטילארד וניקול קידמן, המככבות במחזמר החדש "תשע", שמהווה סוג של המשך ל"שמונה וחצי" של פדריקו פליני; הרי שהפוטנציאל העצום של החיבור בין פליני, שידוע באסתטיקה המוגזמת שלו, והמגזין נעלמה כלא היתה. בערך כמו שמהשער לא נראו פניהן של סופיה לורן, ג'ודי דנץ ופרג'י שהן ממש יותר מדי מבוגרות מכדי למכור את ווג לקוראותיו, כך הפך המפגש האפשרי של הקולנוע עם האופנה למפגש שנשען רק על אבק הכוכבים. כך נראה גם פרויקט האמנות הירוקה, שבו שישה אמנים נדרשו להציג על גבי הכרומו עבודות שקשורות בטבע. מנותקת לחלוטין, עם במה שבולטת בזרותה, ניתנה במה לאמנות שלא היה לה הרבה מה לומר.

אם נשוב להשוואה הראשונית, הרי שברור ש- W לא היו מבדילים בין מחיר מופרז של עבודת אמנות, למחיר מופרז של דנים הנושא תווית פרימיום. בווג, לעומת זאת, ספק אם מישהו היה יכול לראות את החיבורים, או סתם לשים לב לגיחוך שעולה לא פעם מהתמחור והאדרה האוטומאטית שלה זוכים יקירי לבה של ווינטור.

כל מה שלא רואים מהחלון

אני לא מאמינה לגשם שהגיע והרטיב את כולנו. אמנם, גם אני נרגשת, אך אני הבנתי שמדובר בלא יותר מבחור יפה, שכמו שהוא בא כך הוא ילך. לעומתו, הימים החמים והצהובים, אלה שכולנו מנפנפות מבלי משים, הם אלה שהולכים להישאר איתנו, להיות אותו בחור שלא ירגיש שעליו להקסים אותנו ללא הפסקה כדי שנזכה בליבו. הקיץ, הוא החבר הנאמן, גם אם הפחות קסום (וזאת אומרת בחורה שמנהלת רומן ארוך ימים עם הימים הקרים). בכל מקרה, לטובתו, ולטובת ההתפכחות של כולנו, להלן צבעי הקיץ של סטלה.

here we go again...not!

ההיסטריה שרובנו הכרנו רק בזכות בנות סקס והעיר,

חוזרת על עצמה בגרסאת 2009

כלומר, לא ויטון, כי אם וונג. 400 אנשים,

כך לפי הניו יורק טיימס המקסים,

מרכיבים את רשימת ההמתנה לתיק בבארניז.

מנקודת המבט הצרה שלי, אלה הם 400 אנשים שיכולים לשלם 850

דולר עבורו. מה נאמר, לפחות זה לא בפאונדים,

ולפחות זה מגיע לבחור שרק הנונשלנס שלו יכול לגרום

למארק להיראות מתאמץ.

או מיי גוד איי לאב דיס בלוג

על המסלול של שאנל, אביב 2010
- הדוגמן Baptiste Giabiconi לדוגמנית פרייה בהה אריקסן: "הופה. אני לא מכיר אותך מאיזשהו מקום"?
פרייה לא עונה
- Baptiste: "כן, אני די בטוח. אני גם רואה שיש לנו טעם די דומה. אין מצב שזה מקרי. וגם לא יכול להיות שזה רק מקרה שביום שאני פוגש כאן באסם בחורה כמוך, מופיעה פה עוד פיה. אני אומר לך, זה גורל - תסתכלי ותגידי לי אם זו לא פיה".
שניהם מפנים את מבטם לעבר הדוגמנית לארה סטון, שלובשת צבעי קרם ולבן.
- לארה: "היי חמודים. בעניין של קצת גוד טיים?"
- פרייה: "הממ. זו פיה? לא סגורה על זה. אם היו לי כאן הנעליים שלי יש מצב שהייתי שוקלת להתחפף. אבל בסדר, אני מוכנה לראות לאן זה מתפתח"
שלושת החמודים נשכבים באסם.
- פרייה: "כן, תכל'ס אני לא מתחרטת שנשארתי. ממש לא. בעיקר עם כל האנשים האלה מאחורה שנראים כאילו הם מה זה נהנים."
על המסלול באות ועולות דוגמניות נוספות.
דומגנית 1: "שיו, את קולטת את הפרוצות האלה? לא, אני אומרת לך, אין דבר שהן לא יעשו במטרה להתחנף לדוֹד".
הדוד, הוא המעצב קארל לגרפלד עולה לבמה.
- לארה: "ששש! הדוד מגיע!"
השלישייה מפנה את מבטה כלפיי מעלה, ומביטה אל הדוד שעומד בפיסוק רגליים.
- דוד קארל: "תודה ילדים, זה היה לא רע בכלל. נדמה לי אפילו שראיתי את קארין רויטפלד (עורכת ווג הצרפתי, ר"מ) מסמיקה. עכשיו קדימה, קומו מהחציר מקלחת, פיפי ולישון.ולא, לארה בלי מקלחות משותפות הפעם, ברור?"

הזכויות על הדיאלוג אינן של בית שאנל, וגם לא של אף אחד מהדוגמנים שלוקחים בו חלק. הזכויות הן של מיכל רונאל, בעלת הבלוג "איי לאב ג'וש". את קוראי הבלוג הציניות המתקתקה הזו והפנייה הישירה לשמות הגדולים ביותר, אינה מפתיעה. גם לא התחושה שכותבת הבלוג מגיעה ממעמקי עולם האופנה. ככלות הכל, זהו טיבו של הבלוג שלמרות שהוא בקושי בן חצי שנה, הוא כבר חלק מסדר היום של כל מי שמחפש אחר אופנה בעברית ברשת. לאלה רונאל מספקת, כמעט על בסיס יומיומי, רגעי אושר מזוקקים של אופנה בינלאומית. כזו שעושה הכי הרבה חשק, ומספקת את הנחמה הנעימה של האסתטי.

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3797305,00.html

Dans l'Enfer d'Henri-Georges Clouzot

*עדיין לא פיצחתי את עניין התמונות, אז הקליקו עליהן לפריים מלא

נגררתי להתמוגגות

השבוע הצצתי לעותק מבחן בהיסטוריה שכתב חבר שלי, שהוא בין היתר מורה להיסטוריה בתיכון. על התלמידים היה להחליט האם הטענה נכונה או לא. אותי תפסה הטענה הראשונה, שלא ידעתי איך עונים עליה. "הנוצרים מאמינים שהמשיח כבר הגיע/שהם מאמינים שהמשיח יגיע בעתיד". רציתי לומר, בעקבות יום הדין שתמיד עומד באופק של הנוצרי המאמין, שהם מאמינים שהמשיח יגיע בעתיד, כלומר ביום הדין. אבל, בעצם, ישו הוא המשיח, וישו כבר היה חי, והיה ביניהם, והותיר אחריו מעשיות טבולות ניסים פרי ידו. אז הוא כבר הגיע, הלא כן? לטובת התלמידים, התשובה ברורה, ככלות הכל מערכת החינוך אינה מעוניינת לבלבל אותם יתר על המידה. עבורי, זוהי שאלה פתוחה, או לפחות שאלה שאין לשאול בצורה הזו, כי שתי התשובות נכונות.המשיח, בעיני הנוצרים, כבר הגיע וגם עומד להגיע. כרגע הוא נעדר.


נזכרתי בכך כעת, לא בגלל שזו סוגיה כה חשובה ועמוקה שאני עומדת לתת עליה את הדין, אלא מפני שפגשו עיניי את ההפקה המרכזית של מגזין W לחודש הקרוב. האמן מאוריציו קטאלן ביים את לינדה אוונג'ליסטה, במהדורת האמנות של המגזין האהוב. בין אימאג'ים רבים שבוחרים למקם את עצמם בחללים סגורים, כמעט מושלמים, אבל בעצם גם ממש לא (ככלות הכל אצל האריסטוקרטיים, והמחליפים המהפכניים שלהם, הם הבורגנים, אין כזה דבר כמעט, כי אין מקום לביטויה של חולשה), אוונג'ליסטה מופיעה פעמיים בדמותה של מלכה בתולית, של המלכה, היא מריה. מיטיבי לכת אף יאמרו שהיא עוברת על כתפיהם של גברים חסונים את הויה דולורוזה המפורסמת, למרות שבלי הסבל שנטוע בהליכה הזו, יכול להיות שאמרתי כעת שטות גמורה.

כך או כך, אם נחזור למשיח המדובר מהפסקה הראשונה, הרי שהאופנה, היא זו שתמיד מאמינה שהמשיח כבר הגיע, ושהוא תמיד עומד להגיע. החייטות הגדולה, שעיצבה את עולמנו האסתטי חלפה מן העולם, וכעת נושאת שובלים אחרונים של תהילה; אך בו זמנית ישנה תמיד אותה תחושה שמלווה כל התרגשות של התחלה, שהנה כבר מתחיל לצמוח כאן אחד חדש, והוא מופיע באופק, ורק צריך לתת לזמן לעשות את שלו, ואז הוא שוב יתגלה כאותו משיח שלו חיכינו, למרות שמשיח אחר כבר חווינו. ואולי, במובן זה, המשיח אינו אותו אחד, אולי גם המשיח הוא הלך רוח, אותו קסם שמותירה אחריה קולקציה שזה עתה ירדה את המסלול, קסם שלא מבינים כל כך, אך שהוא תמיד ניכר וברור לעין.

ממעוף הציפור

השבוע תקף אותי חשק מזוכיסטי משהו, שגרר אותי לתוך האתר האסור מכולם, הוא כמובן net-a-porter. לרגע חשתי שעלי לבדוק מה מחירם של זוג המגפונים המושלמים של קלואה. ככלות הכל, סופי עונה, ומיתון תקשורתי, עוד עלולים להפגיש ביני לביניהם. כבר איני זוכרת את מחירם המדויק, שנע סביב כמה מאות פאונדים (ככל הנראה, המטבע האכזרי ביותר בעולם!!!), אך זכור לי הרגע שבו ניסיתי להבין האם הם יקרים ביחס ליתר מלבושי הרגליים שהוצאו באתר.

מאחר שהחיים הם עניין טהור של פרספקטיבה ותו לא, הם מאוד מהר היו די זולות. עד כדי כך שהייתי קרובה לרשום על המקרר "מגפים של קלואה + טיסה ליעד הקרוב ביותר". ככלות הכל, אם נעליים פחות יפות ופחות רגישות עלו כמה מאות יותר מהן, והרוב נעו סביב המחיר העגלגל שלהן, מי אני שאאשים דווקא אותן כנושאות תווית מופקעת. אני, למענן, מוכנה לשאת את דגל הרלטיביזם הנצחי, ולו בתנאי שמישהו יאמין לי שהן לא באמת יקרות. טיעון נוסף ומוחץ נוגע לעובדת היותן לא נגועות באף אחת ממגמות הנעליים ששוטפות את העולם. הן עומדות בזכות עצמן, וככאלה הן נראות היטב מכל זווית אפשרית, והן לא מוכרות את עצמן בזול.
המשך יגיע בסוף העונה, אינשאללה.