כתב היד האחרון

יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, 1434

הבחירה להציג את הקולקציה האחרונה של אלכסנדר מקווין על גבה של מראה, היתה ככל הנראה החלטה אסתטית, שניסתה להתאים את עצמה לקלאסיקה שנוכחת בקולקציה הזו. קולקציה שעומדת כמו נביאה מאוחרת לרחשי ליבו, ולמוות שליווה את יצירתה. אחרת קשה להסביר את הבחירה של מקווין להיצמד כל כך למה שייחד אותו. כאילו רצה לוודא שהוא החייט האחרון שהמתין לנו בעתיד. והמראה, אותו חומר שעניינו תעתועי העין, שעניינו גם חשיפה וגם הסתרה. המראה אינה מצליחה להכיל את כל הזוויות, אך היא מאפשרת לקהל שצפה בפרזטציה להציץ כל פעם גם לפאה שנותרת נסתרת מעינו. המראה כמייצרת עומק, כמבהירה ומדגישה את ההסתרה. כמי שעומדת פנים אל פנים עם העובדה שהיא נאלצה לוותר על ההצגה הטוטאלית שמתרחשת בתצוגותיו של מקווין, ונאלצת לפנות את מקומה להראייה חלקית ומצומצמת.

הצמצום הזה לא תמיד התפרש באותו האופן. בציורו של יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, הדו ממדיות של הציור מצליחה להתבטל קמעה בזכות נוכחותה האחורית של המראה, שחושפת את מה שאנחנו לא יכולים לראות לבד. מעבר לכך, מתחת למראה זו חתם ואן אייק את נוכחות, בשנת 1434, כעד. מי שהחליט על ההצגה של מקווין, הרחק מהיומיומיות שמנסה להעביר הציור של ואן אייק, כמו המשיך את המסורת שמאפשרת את החשיפה של החתימה – שמקומה בשולי הדף או באחוריו – והטמיע את כתב היד האחרון בתוך המראה העוטפת. שכאילו מטביעה אל תוך עצמה את הדגמים. כאילו זוכרת אותם בתוכה למרות כניסתם ויציאתם ממנה.

אדום לוולנטיין מינוס הבנאליות

הפריט הקטנטן הזה ממתין ליום שלטובתו הוא יצא לעולם מזה זמן מה. הנסיבות הפכו כעת את מחוות הוולנטיין היחידה שהצלחתי אי פעם להעלות ברוחי, לקצת עקומה שכן הארנקון הוא של אלכסנדר הגדול, שלו פינתי הרבה מאוד מקום בבלוג בכלל ולאחרונה בפרט. בכל זאת, אין בנסיבות כדי להפוך את הארנקון הזה למתנת הוולנטיין הראויה ביותר. שיהיה חג שמח.

זו מרגישה כמו פרידה הולמת

אביב קיץ 2007

סיפור האגדה של אביב 2004

אני בדיוק יושבת וקוראת את ספרה של נורית בת יער שיוצא בימים אלה לאור "שיכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל". בפרק שמוקדש למלאכת הטלאים, שמוכרת גם כקווילט, בת יער מזכירה את תצוגתו של אלכסנדר מקווין לאביב 2004. האיזכור הממוקד הוביל את אצבעותיי החלקלקות ליוטיוב שחשף בפני תצוגה שהיא הרבה יותר מופע מחול לא מתוכנן/קברט שיצא משליטה. הבעיה עם מקווין, שנוכחת גם הפעם, כרוכה בחוסר היכולת שלי לדבר את היצירות שלו. כך קרה גם עם תצוגת הגברים האחרונה, שניצוץ הגאונות היה נוכח בה, אבל הניסיון לעמוד על כך, מעבר לעובדה הברורה שמקווין מתנהל על השוליים של עולם האופנה, לא עלתה יפה. כלומר, הסתיימה בשתיקה שמקורה בהערצה ותדהמה.

יש משהו די גולמי בתצוגה מ-2004. יכול מאוד להיות שחלק ניכר מהלוק הלא נקי, הכמעט לא חוקי, שנראה שם נוגע לסיבות פשוטות כמו האצתה של הטכנולוגיה בעונות האחרונות. יכול להיות, ויהיה נחמד יותר לחשוב זאת כך, שזה נוגע גם למקווין. אני לא יכולה שלא לחשוב כמה כאב ראש הוא סיפק בעונה זו למי שניסה לתור אחרי המגמות שעולות מהקולקציה שלו. ביחס לעונות הנוכחיות שאנו חווים, היה יותר מנעים לפגוש גרסא נוספת של הנעליים החלומיות של קלואה, שבמסגרת כללית יותר של משמעות נופלות אצלי תחת התאווה לנעליה של אן שירלי, היא הלוא האסופית. אז שימו לב לקראת הסוף ליצירת המופת הלבנה שרוקדת בנינוחות על הבמה.

להלן החלק הראשון. החלק השני, מכיל הפתעות נוספות, אך לצערי אינו ממשיך מהסוף של החלק הראשון.

עולם מצופה

אחרי התצוגה האחרונה, שהיתה ככל הנראה אחד האירועים החשובים של העונה הממשמשמת ובאה, תצוגת הגברים של מקווין עוררה ציפיות רבות. אני עדיין לא יודעת אם המין הגברי חש כעת שהוא קיבל ממקווין את תשומת הלב הראויה, כלומר את אותו טיפול שנעשה בידי גאון למין הנשי לפני זמן לא רב; עם זאת ברור שבתוך שבוע אופנת הגברים שנסגר אמש (שלטעמי היה אחד מהטובים), מקווין נתן במה לקול אחר. כשההדפס הוא השחקן הראשי, והקולקציה היא הכי רחוקה שהיא יכולה להיות מכל אפשרות של כרבול חורפי, מקווין התרחק מההפקה הגדולה. בחלל עירום, עם עמוד תומך ועם טפטים שמכסים את הרצפה ואת אותו עמוד מונומנטאלי, הדגמים כמו נבלעו ברקע התחתון. הודיעו בשקט שהם לא הולכים להיות חלק מההפקות המרהיבות. ככל הנראה כי הם פשוט נמצאים במקום אחר, שלא עומד ביחס לכל מה שנראה עד כה.

ומן האופק השני של עולם השיווק והפרסום, סרטו של אלכסנדר מקווין, שבויים על ידי סימס. מי שיבחר לצפות, צריך לדעת שהתצוגה האחרונה של מקווין אופטימית מאוד ביחס לסיטואציה הקלסטרופובית שהוא מציע הפעם. אינג'וי!

הקמפיינים של החורף (מסקנות אולי יגיעו בהמשך)

זו כנראה לא הפעם האחרונה שאיאחז באיזשהו ניצוץ של חורפיות. בהתחשב בכך שהקור יגיע למחוזותינו רק עוד 3 חודשים (במקרה הטוב), אני לא מוצאת כר נעימה יותר מזו של הפנטזיה שהפכה לכזו, בין היתר, על שום ריחוקה. ואם כבר רחוק ולא מושג, אין כמו בדים שאפשר למשש רק כשיוצאים את גבולות הארץ דרך בן גוריון, על פי כמה כשהם שזורים בתמונות מעוררות קנאה והשראה (להוציא אולי את הקמפיין של בלנסיאגה).

נכון שגם לנווין בחרו להשכיב את הדוגמנית שלהם על ספה, אבל לפחות היא לא נראית כאילו היא בדיוק התעוררה מלילה בבית לא מוכר עם צוואר תפוס. כך או כך, שני הקמפיינים מצליחים להתעלות על הנוכחות הספתית הלא ברורה במגזין של קסטרו לחורף. אמנם כבר הבנו מהתצוגה שאתם רוצים ליצור חמימות (ע"ע שטיחים), אך יש גם קשר לאיך, לא רק למה. ספה שעוברת מלוקיישן ללוקיישן כאילו היא רודפת אחרי צמד החמד שלכם אינה משדרת ביתיות וחום. היא גם לא מעוררת עניין. היא כן נראית כמו החלטה הזויה של צלם/מעצב סט/סטייליסט.

מרוב כעס שכחנו לשם מה התכנסנו. קמפיינים משובחים לחורף, אם כן, שעדיין לא עברו עיבוד סופי בראשי. כך או כך, הסדר לא אומר דבר. ניסיתי לאתר קווים אך הם עברו בין רובם. דבר אחד ברור - פראדה ממתינה בסוף כי קולקציית החורף האחרונה שלה היתה תמהיל מושלם של קונספט וביצוע. ומגפי הדייגים הללו, ששכבר נראו פה בעבר, הם החלום הרטוב של העונה הקרה.