tag:blogger.com,1999:blog-18690514231962294772024-03-12T17:43:43.963-07:00the so-called leftoversrevehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.comBlogger84125tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-82000105431966813722010-04-20T13:39:00.000-07:002010-04-20T21:20:10.784-07:00a load of true samples<a href="http://i42.tinypic.com/23vbayq.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 213px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i42.tinypic.com/23vbayq.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"> בגלל עיכובים שאני לא יודעת לעמוד עליהם, עד שהכתבה שלי על סאמפל עלתה לאוויר, קולקציית הקיץת שלהן כבר היתה בחנויות. הסיבה הזו, כמו גם העובדה הפשוטה שמדובר בזוג מעצבות אחיות – עינב זיני ונופר מכלוף – שהחל משנת 2008 עושות כל מה שהן רוצות הובילו לכך שלא יכולתי להתאפק, והחלטתי להתייחס ליצירות הקייציות כאן.<br /><br />קולקציית הקיץ, כמו גם קודמותיה, מציעה שיק אחר, של שיפון ותחרות צמודות ומחוייטות בו זמנית, כמו גם של הדפסים ברוח קלילה. אלה וגם אלה מהדהדים את אותו הלך רוח נפלא ועל זמני של סטלה מקרתני, כמו גם של איזבל מארה. בקטלוג הנוכחי הרוח הזו עוברת סיכום אלגנטי בשילוב הכי קז'ואלי, בו ג'ינס קצר וטי שירט לבנה, נותנים את מלוא הכבוד והבמה לז'קט רקמה מפואר, שנעשה בעבודת יד. הסיבה נתונה בכך שמי שמבין את כוחו של הז'קט, הוא גם מי שתרצו שיעצב עבורכן.<br /><br />יש להודות שעדיין אין באמתחתי פריט מבית היוצר הנ"ל, אך אני מניחה שזה עניין של זמן. על כמה וכמה כשאני חולפת על פני צ'וצ'ה על בסיס יומיומי. החנות הקטנה, והמשובחת יש לומר, מוכרת את רוב הקולקציה שלהן אם לא את כולה, ויודעת גם להציג אותה באופן שמעורר את החושים ומייצר טעמים לא מוכרים אך נחשקים. כל פעם מחדש. and this, my ladies, is a real pleasure. </span><br /><span style="font-family:courier new;"><br /></span><div><a href="http://i41.tinypic.com/25i0y0i.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 213px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i41.tinypic.com/25i0y0i.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i42.tinypic.com/2elcsd0.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 640px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i42.tinypic.com/2elcsd0.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><a href="http://i41.tinypic.com/v325j4.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 640px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i41.tinypic.com/v325j4.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i44.tinypic.com/5w9gna.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 213px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i44.tinypic.com/5w9gna.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i42.tinypic.com/dxcu29.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 640px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i42.tinypic.com/dxcu29.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i44.tinypic.com/29awpy9.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 640px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i44.tinypic.com/29awpy9.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><a href="http://i40.tinypic.com/w7261h.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 640px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i40.tinypic.com/w7261h.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><a href="http://i41.tinypic.com/2lsd3jq.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 213px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i41.tinypic.com/2lsd3jq.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:arial;"> צילום יניב אדרי</span></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-86765984472886633702010-04-20T08:58:00.000-07:002010-04-20T13:33:27.159-07:00cherche la femme, ou l'homme, ou<a href="http://i43.tinypic.com/2cz32q0.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i43.tinypic.com/2cz32q0.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i41.tinypic.com/4t1zeq.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 318px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i41.tinypic.com/4t1zeq.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"> שלושת אופני ההצגה של קום איל פו את עצמם העונה חורגים מהקטגוריות המוכרות של הצגת קולקציה, חשיפתה והעברתה הלאה, אל מעבר לסטודיו. מי שידועים בקטלוגים החברתיים-פוליטיים שלהם, פנו העונה לצלמת מיכל חלבין, וביקשו ממנה לתת את הביטוי שלה לקוקלציה שלהם. חלבין בחרה לבחון את הגבולות של כל אחת ואחד מאיתנו. מה גורם לנו לחשוב שהבן אדם שעומד מולנו הוא גבר, ומה חורץ את דינה של בת אדם אחרת כאשה?<br /><br />השאלה הבנאלית, כשהיא עולה במרחב הישראלי, שמתאפיין בשמרנות רדיקלית, היא חשובה והכרחית. כי אולי בזכותה, ובזכות עוד כמה אנשים שבוחרים למתוח את הדימויים הנשיים והגבריים למחוזות שזרים להם, הישראלים יהיו מסוגלים לתפוס יום אחד גבר בעל פנים נעריות, וגוף דקיק, ואישה נטולת קימורים, שלא בוחרת לכלות את זמנה אצל קוסמטיקאיות ומיני "טפחניות יופי". לא מזמן עלתה ב-YNET, כתבה שלי על </span><a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3865892,00.html"><span style="font-family:courier new;">קולקציית החורף של מייסון רוז'</span></a><span style="font-family:courier new;">. אחד הקטלוגים היפים שנעשו כאן לאחרונה, עם אחת הקולקציות המעניינות ביותר שנראו בתחום ההלבשה הגברית. היה חבל לראות שהתגובות הצליחו לשים לב רק לכך שהדוגמן המצולם אינו נושא מבנה גוף רחב ושרירי, ובאופן כללי אינו טורח לשדר את כל מה שגברים אמורים לשדר (ואת זה אני אומרת מבלי לדעת כלל היכן אותם גברים משדרים את שהם משדרים, אבל כנראה שהם עושים עבודה טובה, כי רק מגיב אחד הצליח לראות מעבר לגבריות הנוספת). <br /><br /></span></div><div><div><a href="http://i43.tinypic.com/1zx5ky0.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 500px; CURSOR: hand; HEIGHT: 333px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i43.tinypic.com/1zx5ky0.jpg" border="0" /></a><br /><br /><br /><div><a href="http://i44.tinypic.com/kbyvth.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 500px; CURSOR: hand; HEIGHT: 333px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i44.tinypic.com/kbyvth.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"><br />בחזרה לחלבין ולקום איל פו, בתמונות התערוכה "מכפלות", שהן גם תמונות הקטלוג, קשה עד בלתי אפשרי להבין מתי מצולמים גברים ומתי מצולמת האשה. אני הייתי צריכה שיחשפו בפניי את האשה היחידה שצולמה לצד דוגמנים גבריים. אני לא בטוחה עדיין אצל מי נתונה הבעיה. ברי שאין לי כלים לזהות גברים לא גבריים, ונשים לא נשיות, אך יכול להיות שיש דרך נוספת למתוח את הגבולות. אולי טוב היה לו כולם היו משדרים את אותו הלוק, ומתוך אותו דמיון היה עלינו לזהות את הדמות ה"מחופשת"? במצב הנתון, נראה שגם חלבין לא יכלה אלא להיצמד לנורמות הקיימות, ולהפוך אותן על פיהן, מה שלמעשה הדגיש את האחיזה שלה באותן הנורמות עצמן.<br /><br />מעבר לאפשרויות הללו, שתמיד טמונות בידיהן של מי שעדיין לא עשו זאת, יש בתערוכה הקטלוגית חצייה שאינה חדשה לעולם האמנות, אך מבטאת בנוף הישראלי את הכוח של קום איל פו כמותג, שאינו מפחד להציג את בגדיו באופן שלא רק שהוא לא מוכר, אלא שיש בו הזרה מוחלטת של רוח הקולקציה.<br />אני לא יודעת האם הסיכון הזה היה מכוון, והוצמד לקולקציה שעניינה מיתוג. אך נחמד לראות מחד את נאמנות הקהל, ומאידך את הדרך של המותג.<br /><br /><br /></span><div><a href="http://i44.tinypic.com/bg2seb.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 333px; CURSOR: hand; HEIGHT: 500px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i44.tinypic.com/bg2seb.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"><br />בחזרה לשלושת אופני ההצגה, שניכרים בבלוג, יותר משהם אמורים להיות נוכחים בפני כלל הלקוחות והעיניים שמופנות לקום איל פו, הם כאן כדי לתת במה גם לקולקציה כשלעצמה, שכן מדובר באחת הטובות. בפתיחת התערוכה ביום חמישי האחרון, הופתעתי מן הבגדים, שהצליחו לדלג מעל נשים שונות, מבלי לייצר בינם לבין עצמם זרות. כמו כן, הם דרשו וקיבלו את עצמאותם ביחס לעונה הנוכחית, למרות שהם השאילו ממנה מוטיבים כאלה ואחרים. ביחס לצילומים, ניכר שדווקא בפריטים עצמם נוכחת אותה דואליות שלא מציבה לעצמה מוסכמות, ויוצאת נגדם בפעולה נגדית, שמקורה תמיד יהיה טמון באותה מוסכמה ראשונית. כך המשמעויות הראשוניות מתמסמסות, כמו בחולצת האפרסק שנושאת פפיון ענק. הרחק מבתי האריזה והשוקולד.<br /><br /><br /></span><div><a href="http://i43.tinypic.com/20u3a09.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 639px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i43.tinypic.com/20u3a09.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i43.tinypic.com/2zpoxs0.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 639px; CURSOR: hand; HEIGHT: 426px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i43.tinypic.com/2zpoxs0.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i39.tinypic.com/n33plv.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 638px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i39.tinypic.com/n33plv.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"> צילומי קטלוג מיכל חלבין; צילומי פתיחה טל אטרקצי ; צילומי פרזנטציה עופר בר.</span> <div dir="rtl" align="right"></div></div></div></div></div></div></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-31676624023712486592010-04-20T08:56:00.000-07:002010-04-20T08:57:55.088-07:00הקדמה לבאות<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:courier new;">מפולת הפוסטים המשולשת שמתמקדת במותגים ומעצבים ישראליים, אינה קשורה ליום החג המוזר שחלף היום עלינו, ולמעשה החל לתת את אותותיו כבר אתמול בלילה. אז תיהנו מה"תוצרת המקומית", ותשאירו את הלאומיות בחוץ. בבקשה. </span></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-92188924287109901442010-04-03T02:31:00.000-07:002010-04-03T02:44:19.103-07:00סיכום מינימליסטי של עשור<span style="font-family:courier new;"> ג'ינס ליוויס וינטג' בשחור פלוס גרבונים עם חזות זולה שמבצבצים אל על, כמו גם כובע מהוה ששומר על מעמדו למרות הזמן, יכולים לשלוח אותנו רק לעברו של עשור אחד. מקור הצילום בהפקה של מגזין VNFOLD, שזכתה לשם WHAT LIES A HEAD. ללא סימן שאלה המעמד הנבואי של האמירה וההפקה הצמודה לה מתמסמס לטובת מעמד ברור של ידיעה חד משמעית, שכלפיה אין לאף אחד סימני שאלה. לכן, הפעם, גם אני אמנע מהריבוי המילולי שמאפיין אותי, ורק אשתה לחיי אותו עשור שאת שמו לא צריכים לבטא. מספיק לרפרפר אליו.</span><br /><br /><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 600px; CURSOR: hand; HEIGHT: 800px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i40.tinypic.com/98degx.jpg" border="0" />revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-55822166636863165842010-03-31T12:36:00.001-07:002010-04-18T10:35:07.327-07:00no more excuses<a href="http://i41.tinypic.com/9j25vp.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 730px; CURSOR: hand; HEIGHT: 450px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i41.tinypic.com/9j25vp.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"> שום פרט שימלא את המבט החטוף ואו אולי המשתהה על הלוק שלפנינו לא ינחש את הצעד הבא, קרי את הרכיבה המקצועית על אופניים שכמו נבנו להכיל את אותו מעיל פונפונים אדומים. וגם אם לא היו האופניים כה מאובזרות, הרי שדי בעקבים כדי להרתיע כל בר/ת דעת. לא כך כנראה עם הדמות המדוברת (שבעוונותיי שכחתי את שמה). כנראה שסטייל אכן לא מתמצה בבגדים, והלוא אופניים מאז ומעולם היו אקססורי מוצלח. על כמה וכמה על רקע פריז, ועל כמה וכמה כשמתרחש הכבוד ההדדי ביניהם לבין הרוכבת, שלא מרגישה שהעליה עליהם מאפשרת לה לעבור לקז'ואל.<br /><br /></span><div><a href="http://i44.tinypic.com/2d15rmc.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 730px; CURSOR: hand; HEIGHT: 450px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i44.tinypic.com/2d15rmc.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i40.tinypic.com/1616qc.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 730px; CURSOR: hand; HEIGHT: 450px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i40.tinypic.com/1616qc.jpg" border="0" /></a> </div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-84937592519761284172010-03-31T12:17:00.000-07:002010-05-09T04:18:32.561-07:00כתב היד האחרון<div align="center"><a href="http://i44.tinypic.com/2lvbcck.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 235px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i44.tinypic.com/2lvbcck.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"> יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, 1434<br /></span><br /><div align="right"><a href="http://i39.tinypic.com/5obg5e.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 272px; CURSOR: hand; HEIGHT: 258px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i39.tinypic.com/5obg5e.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;">הבחירה להציג את הקולקציה האחרונה של אלכסנדר מקווין על גבה של מראה, היתה ככל הנראה החלטה אסתטית, שניסתה להתאים את עצמה לקלאסיקה שנוכחת בקולקציה הזו. קולקציה שעומדת כמו נביאה מאוחרת לרחשי ליבו, ולמוות שליווה את יצירתה. אחרת קשה להסביר את הבחירה של מקווין להיצמד כל כך למה שייחד אותו. כאילו רצה לוודא שהוא החייט האחרון שהמתין לנו בעתיד. והמראה, אותו חומר שעניינו תעתועי העין, שעניינו גם חשיפה וגם הסתרה. המראה אינה מצליחה להכיל את כל הזוויות, אך היא מאפשרת לקהל שצפה בפרזטציה להציץ כל פעם גם לפאה שנותרת נסתרת מעינו. המראה כמייצרת עומק, כמבהירה ומדגישה את ההסתרה. כמי שעומדת פנים אל פנים עם העובדה שהיא נאלצה לוותר על ההצגה הטוטאלית שמתרחשת בתצוגותיו של מקווין, ונאלצת לפנות את מקומה להראייה חלקית ומצומצמת. </span></div><div align="right"><span style="font-family:courier new;"><br />הצמצום הזה לא תמיד התפרש באותו האופן. בציורו של יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, הדו ממדיות של הציור מצליחה להתבטל קמעה בזכות נוכחותה האחורית של המראה, שחושפת את מה שאנחנו לא יכולים לראות לבד. מעבר לכך, מתחת למראה זו חתם ואן אייק את נוכחות, בשנת 1434, כעד. מי שהחליט על ההצגה של מקווין, הרחק מהיומיומיות שמנסה להעביר הציור של ואן אייק, כמו המשיך את המסורת שמאפשרת את החשיפה של החתימה – שמקומה בשולי הדף או באחוריו – והטמיע את כתב היד האחרון בתוך המראה העוטפת. שכאילו מטביעה אל תוך עצמה את הדגמים. כאילו זוכרת אותם בתוכה למרות כניסתם ויציאתם ממנה. <br /><br /></span><a href="http://i40.tinypic.com/17tg5y.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 480px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i40.tinypic.com/17tg5y.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i41.tinypic.com/qznhgp.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 480px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i41.tinypic.com/qznhgp.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i40.tinypic.com/11kee5u.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 480px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i40.tinypic.com/11kee5u.jpg" border="0" /></a><br /><br /><br /><div><a href="http://i43.tinypic.com/io3dqe.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 480px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i43.tinypic.com/io3dqe.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i40.tinypic.com/2sbojm8.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 480px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i40.tinypic.com/2sbojm8.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i40.tinypic.com/2v80co0.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 480px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i40.tinypic.com/2v80co0.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div dir="rtl" align="right"></div></div></div></div></div></div><br /></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-66123577118862760402010-03-31T12:14:00.001-07:002010-05-15T07:53:27.476-07:00קיץ שחון ומתקלף<a href="http://i41.tinypic.com/300qjdj.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 778px; CURSOR: hand; HEIGHT: 519px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i41.tinypic.com/300qjdj.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;">(*הקליקו עליי, אני לא באמת כזו תמונה סקסיסטית)</span><br /><br /><span style="font-family:courier new;">רגע קט של נוסטלגיה מתובלת באקטואליה:<br />יציר הכלאיים שקוראים לו היום בריכת גורדון, הוא פיתרון קצר רואי, שעניינו כמו תמיד חיסכון במשאבים. רצו שתהיה טיילת ורצו ששחייני גורדון הבאים בימים לא יצטרכו לשחות במי כלור לא נעימים. וכך הפכה הבריכה, שהיוותה עבורי נקודת ילדות שוקקת, לבריכה מגודרת, עם מספר מצומצם של מסלולים, והיעדר התחשבות במי שבאים לבריכה גם לא בשביל להעביר את זמנם בשחייה הלוך ושוב, קרי בהתעמלות. כרגע, מי שנכנס לשטח הבריכה המדכאת, הופך לסוג של קופיף בתוך כלוב מטופח. ספק אם מישהו מבין למה הוא בפנים ולא בחוץ. בעבר, עוד לפני שהמרינה עמדה על תילה (וגנבה את פיסת הטיילת), בריכת גורדון היתה בריכה עצומה, שרכשה לעצמה שם, אבל לא הרגישה לרגע שעליה לטפח את עצמה לטובת הבאים. בתור ילדה הייתי נכנסת למימיה בפחד, שכן הרצפה המקולפת והלא אחידה היתה מייצרת נקודות שונות של צל שזז עם תנועת המים. את זה, אגב, לא הצליחו להעלים גם כאשר שיפצו את הבריכה בשנים הקודמות. הקילוף היה חלק מהיופי שלה, החן שלה. נכון להיום, לא נותר מהמיסתורין הזה ולו דבר. עם השיפוצים האחרונים, שלקו באכזריות וגסות רוח, גם הרצפה התיישרה והפכה לרצפת בריכה מן המניין. ועל כך התמונה של הבריכה הריקה, שלה נחשף כל מי שטרח להישאר בגורדון הישנה עד הסגירה. עת היו מרוקנים את הבריכות העצומות מכל מימיהן. זו היתה הנשגבות של הבריכה, הכוחניות של המים, שקשורה לרוב דווקא במימיו הסוערים של הים.<br /><br /></span><div dir="rtl" align="right"></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-9075214336812752212010-03-31T11:48:00.000-07:002010-03-31T13:31:51.572-07:00identically speaking<a href="http://i41.tinypic.com/2extw6o.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 483px; CURSOR: hand; HEIGHT: 639px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i41.tinypic.com/2extw6o.jpg" border="0" /></a> <span style="font-family:courier new;">מריו שוואב</span><br /><p><span style="font-family:courier new;">הסטייליסט יונתן פרימרמן מודה ש"אופנה זה דבר מסובך" ומסרב לפטור אותנו מהשאלה "מה אני רוצה לשדר?" כשאנו פונים לפעולת ההתלבשות היומיומית. השאלה הזו, מבחינתו – כמו גם מבחינת סטייליסטים רבים – אמורה לעמוד בבסיס ההתעסקות היומיומית שלנו עם בגדים. "לאחר מכן, על כל אחד לעשות הערכת מצב של היתרונות והחסרונות שלו, ולצאת למסע חיפוש בעקבות אותו דימוי חמקמק ששוכן בין הרצוי למצוי". על פני השטח, ההוראות נראות פשוטות. בפועל, מעטים האנשים שיודעים מה הם רוצים לשדר, או כיצד עליהם לשדר את אותו דימוי נכסף באמצעות פריטי לבוש. אנחנו אמנם יודעים שישנו קשר הדוק בין אופנה וזהות, אבל אנחנו מתקשים לעמוד עליו, ומכאן נולדות תוצאות,עגומות יותר או פחות. </span></p><span style="font-family:courier new;">ומעבר לתוצאות שורר אי נחת, שעולה מהניסיון לענות על השאלה של פרימרמן, וכמובן שגם הקושי להתלבש בהתאם לתשובה. את אי הנחת הזה שמעוררת בחלקנו האופנה יכולים להסביר הטיעונים ששוטחת עורכת ווג האמריקאי, אנה ווינטור, בתחילת הסרט "מהדורת ספטמבר". "מה שאני רואה לעתים קרובות, הוא שאנשים מפחדים מאופנה, ובגלל שאופנה מפחידה אותם או גורמת להם לחוש חסרי ביטחון, הם מזלזלים בתעשיית האופנה. באופן כללי אני חושבת שאנשים שמבקרים את עולם האופנה, עושים זאת לרוב כי הם מרגישים במידה מסוימת דחויים, או לא חלק מהקבוצה הקולית, אז בתגובה הם צוחקים על התחום הזה. ככלות הכל, זה שאת אוהבת ללבוש שמלה יפהפייה של קרולינה הררה, לא אומר שאת מטומטמת". אבל זה כן אומר שיש משהו באופנה שמאוד מעצבן אנשים. </span><br /><br /><span style="font-family:courier new;">טענתה של ווינטור עלולה להיראות פשוטה מדי, כמעט ילדותית. הלוא לרוב העיסוק באופנה שייך לאנשים מבוגרים, כאלה שהיו אמורים לעבור את השלב שבו הם רוצים להשתייך ל"יפים והאמיצים". מעבר לכך, לאורך חיינו מחנכים אותנו כי אין להסתכל על הקנקן. זאת למרות שהקנקן הוא מה שאנחנו רואים כשאנחנו פוגשים אנשים חדשים, וצריך לנקוט במאמץ לא פשוט כדי לנסות להכיר מישהו שהמראה החיצוני שלו מייצר בנו אי-נחת. אל מול הראייה השטחית של עולם האופנה וההתעסקות בבגדים מזכירה ד"ר אטי ברנט מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן כי "המלבוש הראשון במקרא נזכר בפרשת בראשית, ומפציע בקלות דעת שחטא כרוך עמה. האדם מתמודד עם עירומו ונחיתותו, ומגיע אל הלבוש, רק כשהוא מנסה להרבות דעת". מחזקת את דבריה של ברנט פרופ' מרים פאוסט, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, בעודה מציינת כי "היו שלושה דברים שבני ישראל לא שינו במצרים, ושבזכותם הם נגאלו ממנה. בני ישראל לא שינו את שמותם, לשונם ולבושם. כך שלמעשה, היו אלה השפה והלבוש שסייעו להם לייצר זהות נבדלת, ומנעו מהם להיטמע בתרבות המצרית".<br /></span><br /><a href="http://i42.tinypic.com/2cz4gmd.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 252px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i42.tinypic.com/2cz4gmd.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"> ראובן רובין/משפחת ראובן רובין<br /></span><br /><span style="font-family:courier new;">תפתיעה העובדה שדברים אלה נאמרו במסגרת יום העיון "גילוי וכיסוי בבגד: היבטים פסיכולוגיים של הלבוש", שאירגן החוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת בר אילן. ההחלטה על קיום יום העיון היוצא דופן הזה, שנותן במה לתחום שלרוב נעדר מגבולות האקדמיה, הגיעה בעקבות שיחת חולין שנסובה סביב סגנונות הלבוש של אנשי המחלקה, במהלך ישיבת סגל. מי שביקר אי פעם באיזושהי אוניברסיטה יודע שקשה לאתר במוסדות אלה אמירה עדכנית ונועזת. לכל היותר, ניתן לראות כיצד חוסר ההבנה של התחום, מוביל לדחייתו כחשוב ורלוונטי, אם נשאיל בשנית את טענתה של ווינטור. עובדות אלה, לשמחתנו, לא הרתיעו את פאוסט וברנט, כמו גם את יתר המרצים ביום העיון, שרובם לא הגיעו היישר מהתחום. וכך, מתוך תחומים שונים, כמו אמנות ישראלית, מחקר אודות מורשתו של מהטמה גנדי, או ניתוח של מושגים פסיכולוגיים ממשנתו של פסיכיאטר הילדים דונלד וויניקוט, עלו והופיעו הבגדים והאופנה בשיא הכרחיותם.</span><br /><br /><span style="font-family:courier new;">הקשר ההדוק שלהם לחיים לא נקשר הפעם בעובדה שהם מספקים לנו הגנה כזו או אחרת מפני מזג האוויר. העובדה הזו, ברוב העולם, הופכת לפחות ופחות רלוונטית בימים שבהם אנו שולטים לרוב במזג האוויר ששורר במרחבים הסגורים. למעשה, נכון להיום, מערכת היחסים שלנו עם הבגדים מנסה לתווך אותנו אל העולם, כך שהבגדים העומדים כחוצץ בין האני הפנימי לעולם החיצוני, יבטאו את הערכים שבהם אנו מאמינים, את הסטטוס שלנו או את מצבנו הנפשי. "במובן הזה הבגדים, בדומה לאובייקט המעבר של התינוק, מהווים אזור ביניים ששומר על המציאות הפנימית והחיצונית של חיינו כנפרדות וקשורות אחת לשנייה". ברנט מסבירה כי לפי וויניקוט אובייקט המעבר הוא כל חפץ שתינוקות מתחילים להיקשר אליו בגיל מסוים. תפקידו של החפץ הזה לתת לתינוק רווחה והקלה במיוחד לפני השינה. החפץ הזה מאפשר את הגלישה שלו לשינה". הקשר לבגדים נטוע בממד היצירתי של אובייקט המעבר. "עבור התינוק אובייקט המעבר נתון באזור ביניים בו לא ברור האם הוא עצמו יצר את האובייקט או שמא האובייקט תמיד היה שם. כך גם כשאנו מתלבשים או רוכשים בגדים, אנו מנכסים את הבגד ולעתים אף יוצרים איתו משמעויות חדשות". כך או כך ברנט רומזת לנטייה שלנו לראות בעצמנו אחראיים לאיך שאנחנו נראים, למרות שמאחורי שלל הפריטים עומד מעצב או מותג.<br /></span><br /><a href="http://i40.tinypic.com/ibj886.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 604px; CURSOR: hand; HEIGHT: 639px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i40.tinypic.com/ibj886.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"> יגאל תומרקין, פאניקה אודות מכנסיים, 1961 טכניקה מעורבת.<br /><br />ביחס לעידן הנוכחי, בו הצריכה והטרנדים המתחלפים רודפים אותנו מכל כיוון, אפשר לתהות על עצם אפשרותה של אמירה מקורית, שתהיה מחוברת לאינדיבידואל. בתוך המציאות הנוכחית נראה כי האופנה אחראית יותר מכל לטשטוש של הסובייקט כיישות אינדיבידואלית. יש בכך מן האמת, אך בכך לא סר כוחה של האופנה. כשעוקבים אחרי הסיפור של הלבוש באמנות הישראלית, ניתן לראות כי גם ההיפתחות של מדינת ישראל למערב, הותירה את חותמה. חוקר האמנות גדעון עופרת מתחיל את הקשר שבין הלבוש והאמנות הישראלית בימיו הראשונים של בית ספר בצלאל. "למייסד בצלאל בוריס ש"ץ היה חשוב לתת בבגדיו ביטוי לכמיהה האוטופית לחבר בין מזרח ומערב, ולכן בסביבות 1910 ניתן לראות אותו – כמו גם את תלמידיו – בגלביה מזרחית ובלוק מקומי שמתרחק מהדימוי של תלמיד הישיבה". בהמשך הדימוי שישלוט באמנות הישראלית יהיה זה של החלוץ בחולצה הכחולה, כשלאט לאט חלוץ זה יחל לחשוף את זרועותיו השריריות והשזופות שמעידות על עבודת השדה, בעוד החלוצה ממשיכה לשדר צניעות יהודית ותמימות נשית. </span><br /><br /><span style="font-family:courier new;">עם הזמן היכולת של מדינת ישראל להחזיק בדימוי אחיד וברור של הצבר, הפסיק להחזיק מעמד. ערעור ברור שלו ניתן לאתר בעבודתו של יגאל תומרקין "פאניקה אודות מכנסיים" מ-1961. "בעבודה זו הדביק תומרקין את מכנסי העבודה שלו, האמן, וטבע את שתי כפות ידיו, בקומפוזיציה ברורה של צליבה. אלה היו מכנסי העבודה של האמן. תומרקין יצר בגדי פועל אמן." בשנים שהגיעו לאחר מכן האפשרות ליצור בגדי עבודה שאינם של פועל הפכו ליותר אפשריים, עת הישראלי החל להיות מושפע יותר ויותר ממה שאמריקה ייבאה ארצה. מאז ועד היום האפשרות ליצור זהות מובחנת ושלמה עומדת בסימן שאלה. מחד עולם האופנה ממטיר עלינו פעמיים בשנה טרנדים שניחתים עלינו באגרסיביות כזו שמייצרת מהר מאוד גדוד של חיילים דומים, הנוטים לראות בעצמם סוג של אינדיבידואלים. מאידך, יש בריבוי האינסופי הזה דריסה מוחלטת של כל תלבושת אחידה, ובגדים מסורתיים הופכים לחלק אינטגראלי ממדי העולם. המקור, אם כך, הופך לפחות ופחות ברור. </span><br /><br /><span style="font-family:courier new;">עבור שחר אטואן, כתב האופנה של מוסף גלריה בהארץ, האותנטיות אינה מן האפשר בעידן שלנו. יתר על כן, היא מופיעה לדידו דווקא דרך ליידי גאגא, "התוצר האותנטי ביותר של התרבות העכשווית". את הסיבה לכך הוא מוצא בכך שהיא "מציגה גלריה של דימויים, ומחליפה ללא הרף את אוצר המילים האסתטי שלה". עם הורסטיליות שלה אי אפשר להתווכח, בעיקר אחרי שבטקס האמ.טי.וי האחרון גאגא החליפה לא פחות מ-7 חליפות. אלא השיגו לה את החשיפה שלה היא כמהה שש פעמים יותר מאשר לקולגות מצליחות לא פחות, כמו ביונסה. בחזרה לאותנטיות, אטואן לא קושר אותה עם דימוי אחיד ומסוגר, כי אם דווקא עם העובדה ש"הזהות שגאגא מייצרת היא זהות מפורקת שנשענת על אוסף של מראי מקום". ביחס לטענה הזו אי אפשר שלא לתהות, האם ההחלפה האינסופית של חליפות, שכל אחת מהן יותר אקסטרווגנטית מקודמתה, לצד השליטה המוחלטת שלה באיך שהיא נראית בכל רגע נתון אין בה כדי לטשטש את ההבדלים. גאגא, נכון להיום, ואחרי פמפום תקשורתי הכי רחוקה מכל קמצוץ של מקוריות שברנט מזהה בין האנשים הפשוטים. את הסיבה לכך אפשר לאתר בעובדה הפשוטה שגאגא מתווכת אלינו דרך התקשורת, וזו – כמו גם מערך ההפקה של גאגא – יודע שהדבר החשוב ביותר הוא שהצופה או המעריץ יוכל לזהות את האובייקט בקלות. בתקשורת אין מקום לשאלות של זהות, ולא יעזרו כאן לא שמלת הבועות של חוסיין שאלאיין או הכובע של פרנק גרי. המקוריות, במקרה הזה, היא אך ורק פרי יצירתם של היוצרים. גאגא נותרת בעיקר עם התשוקה לחשיפה, תכונה בנאלית למדי בשנות ה-2000.<br /></span><br /><a href="http://i42.tinypic.com/16i5oo0.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 250px; CURSOR: hand; HEIGHT: 375px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i42.tinypic.com/16i5oo0.jpg" border="0" /></a> <div dir="rtl" align="right"></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-52223555264363161632010-03-31T11:22:00.000-07:002010-03-31T11:33:40.378-07:00סטייה מתבקשת<div><a href="http://i40.tinypic.com/14mtksh.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 239px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i40.tinypic.com/14mtksh.jpg" border="0" /></a><br /><div><span style="font-family:courier new;">אכן שברתי את השיאים שלי אפילו, כי חלף יותר מחודש - ולמעשה כמעט חודשיים - מאז הפוסט האחרון. החזרה כעת, היא ניסיון להחיות את העניינים, בתקווה שעדיין יהיו אנשים שיהיו מעוניינים בעניינים. הנחמה האישית שלי נוגעת לכך שהחזרה מביאה איתה פוסט (זה שמייד יעלה) שבמקור היה אמור להתפרסם בעיתונות הקונבנציונאלית, אך לבסוף נדחה והפך לשארית גדולה למדי על רצפת חדר העריכה. ככזה אין ראוי ממנו כדי לאותת על הקאמבק, שמבטיח לפחות איתות אחד פעם בשבוע. </span></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-54449221946104668052010-02-14T06:05:00.000-08:002010-02-14T22:46:23.433-08:00יום המשפחה אל-איטליה<a href="http://i49.tinypic.com/200elpu.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 233px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/200elpu.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i48.tinypic.com/25f5csm.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 219px; CURSOR: hand; HEIGHT: 319px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i48.tinypic.com/25f5csm.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i45.tinypic.com/2nrij5w.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 219px; CURSOR: hand; HEIGHT: 319px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i45.tinypic.com/2nrij5w.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"><br />שיתוף הפעולה המתמשך בין יורגן טלר למארק ג'ייקובס אינם עושים טוב לראשון מביניהם. מה שהתחיל במסע פרסום אחר, שהפך את האופנתי במובן הקלאסי של המילה ללא רלוונטי, הפך ללעוס אחרי עונות רבות מדי שבהן הוא לא עבר שינוי ממשי. אותם הצבעים, לכל היותר הפרצופים שמתחלפים, והלוקיישנים התמיד שרופים. אפשר אף לומר שמאז שטלר הצטלם עם שרלוט רמפלינג, לא היה שם כל כך מעניין. במובן הזה, ג'ייקובס – שמחד לא מואס בסגנון המוכר של המודעות שלו, ומאידך מפעיל קונצרן כה חזק של עצמו – לא צריך לדאוג לעצמו, כי אם לחברו הטוב. </span></div><div><span style="font-family:courier new;"><br /></span></div><div><span style="font-family:courier new;">לעומת העבודה עם ג'ייקובס ניכר שדווקא שיתוף הפעולה של טלר עם בית האופנה המסורתי מיסוני, עשה לו טוב. צילומי משפחה בארוחה, או סתם בכינוס משפחתי, הצליחה להעמיד במרכז הן את הסריגים המשובחים של המותג, והן את היותו עסק משפחתי בעל מסורת ארוכת שנים. כל זאת ללא מאמץ רב, וכשכל מה שנופל תחת הגדרת הנכון של הרגע, נותר בחוץ. למעשה, לא רק שהוא נותר בחוץ, אלא שגם לא מרגישים את היעדרו. הדבר היחידי שעולה מתמונות אלה, היא הכמיהה למשפחה איטלקית. אותה כמיהה שהתעוררה בנפשו של כל מי שהתמכר בתקופה זו או אחרת לסופרנוס. הסדרה שהעלתה על נס את האיטלקיות והמשפחתיות, כלומר רק אם הן באות יחדיו בצירוף פמליה מכובדת של כיעור מאיים, כמובן.<br /></span><div><a href="http://i49.tinypic.com/33k3fvm.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 219px; CURSOR: hand; HEIGHT: 319px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/33k3fvm.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i49.tinypic.com/vnpkqr.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 219px; CURSOR: hand; HEIGHT: 319px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/vnpkqr.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i47.tinypic.com/1z3oute.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 219px; CURSOR: hand; HEIGHT: 319px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i47.tinypic.com/1z3oute.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i50.tinypic.com/2efmjjm.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 232px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i50.tinypic.com/2efmjjm.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i46.tinypic.com/2d6krog.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 233px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i46.tinypic.com/2d6krog.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i48.tinypic.com/4kcug6.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 232px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i48.tinypic.com/4kcug6.jpg" border="0" /></a> <a href="http://i49.tinypic.com/o6afkn.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 215px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/o6afkn.jpg" border="0" /></a> </div></div></div></div></div></div></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-4482562862641155102010-02-14T05:51:00.000-08:002010-02-14T05:59:42.758-08:00אדום לוולנטיין מינוס הבנאליות<span style="font-family:courier new;">הפריט הקטנטן הזה ממתין ליום שלטובתו הוא יצא לעולם מזה זמן מה. הנסיבות הפכו כעת את מחוות הוולנטיין היחידה שהצלחתי אי פעם להעלות ברוחי, לקצת עקומה שכן הארנקון הוא של אלכסנדר הגדול, שלו פינתי הרבה מאוד מקום בבלוג בכלל ולאחרונה בפרט. בכל זאת, אין בנסיבות כדי להפוך את הארנקון הזה למתנת הוולנטיין הראויה ביותר. שיהיה חג שמח. </span><br /><span style="font-family:courier new;"></span><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i47.tinypic.com/24ceffb.jpg" border="0" /><br /><div><a href="http://i46.tinypic.com/dlgpyt.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i46.tinypic.com/dlgpyt.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><br /><br /><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i50.tinypic.com/fvdzs8.jpg" border="0" /></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-82230784422975003312010-02-13T22:41:00.000-08:002010-02-13T22:46:44.244-08:00זו מרגישה כמו פרידה הולמת<p></p><span style="font-family:courier new;">אביב קיץ</span> 2007<br /><br /><object height="340" width="560"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/J2ByWWw35cc&hl=en_US&fs=1&"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/J2ByWWw35cc&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="560" height="340"></embed></object><br /><br /><object height="340" width="560"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/3vWfLZEkjqY&hl=en_US&fs=1&"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/3vWfLZEkjqY&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="560" height="340"></embed></object>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-51896499091997225862010-02-05T01:37:00.000-08:002010-02-05T01:48:35.793-08:00סיפור האגדה של אביב 2004<span style="font-family:courier new;">אני בדיוק יושבת וקוראת את ספרה של נורית בת יער שיוצא בימים אלה לאור "שיכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל". בפרק שמוקדש למלאכת הטלאים, שמוכרת גם כקווילט, בת יער מזכירה את תצוגתו של אלכסנדר מקווין לאביב 2004. האיזכור הממוקד הוביל את אצבעותיי החלקלקות ליוטיוב שחשף בפני תצוגה שהיא הרבה יותר מופע מחול לא מתוכנן/קברט שיצא משליטה. הבעיה עם מקווין, שנוכחת גם הפעם, כרוכה בחוסר היכולת שלי לדבר את היצירות שלו. כך קרה גם עם תצוגת הגברים האחרונה, שניצוץ הגאונות היה נוכח בה, אבל הניסיון לעמוד על כך, מעבר לעובדה הברורה שמקווין מתנהל על השוליים של עולם האופנה, לא עלתה יפה. כלומר, הסתיימה בשתיקה שמקורה בהערצה ותדהמה. </span><br /><span style="font-family:courier new;"></span><br /><span style="font-family:courier new;">יש משהו די גולמי בתצוגה מ-2004. יכול מאוד להיות שחלק ניכר מהלוק הלא נקי, הכמעט לא חוקי, שנראה שם נוגע לסיבות פשוטות כמו האצתה של הטכנולוגיה בעונות האחרונות. יכול להיות, ויהיה נחמד יותר לחשוב זאת כך, שזה נוגע גם למקווין. אני לא יכולה שלא לחשוב כמה כאב ראש הוא סיפק בעונה זו למי שניסה לתור אחרי המגמות שעולות מהקולקציה שלו. ביחס לעונות הנוכחיות שאנו חווים, היה יותר מנעים לפגוש גרסא נוספת של הנעליים החלומיות של קלואה, שבמסגרת כללית יותר של משמעות נופלות אצלי תחת התאווה לנעליה של אן שירלי, היא הלוא האסופית. אז שימו לב לקראת הסוף ליצירת המופת הלבנה שרוקדת בנינוחות על הבמה. </span><br /><span style="font-family:courier new;"></span><br /><span style="font-family:courier new;">להלן</span><span style="font-family:courier new;"> החלק הראשון. החלק השני, מכיל הפתעות נוספות, אך לצערי אינו ממשיך מהסוף של החלק הראשון. </span><br /><br /><object height="340" width="560"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/5siNOHwthKU&hl=en_US&fs=1&"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/5siNOHwthKU&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="560" height="340"></embed></object><br /><br /><object height="340" width="560"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/HiD1cpcgEd0&hl=en_US&fs=1&"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/HiD1cpcgEd0&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="560" height="340"></embed></object>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-31829891969399674212010-02-03T11:56:00.000-08:002010-02-03T12:25:05.069-08:00הפוסט של מוניקה ויטי<div><a href="http://i50.tinypic.com/ddi1l0.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 213px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i50.tinypic.com/ddi1l0.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i47.tinypic.com/303h4rn.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 220px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i47.tinypic.com/303h4rn.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><a href="http://i45.tinypic.com/ih5f1e.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 203px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i45.tinypic.com/ih5f1e.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><a href="http://i47.tinypic.com/a132nl.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 434px; CURSOR: hand; HEIGHT: 289px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i47.tinypic.com/a132nl.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i50.tinypic.com/i21xfo.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 213px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i50.tinypic.com/i21xfo.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i47.tinypic.com/a132nl.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 434px; CURSOR: hand; HEIGHT: 289px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i47.tinypic.com/a132nl.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i46.tinypic.com/2j26pi1.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 241px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i46.tinypic.com/2j26pi1.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i48.tinypic.com/35lbsz8.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 516px; CURSOR: hand; HEIGHT: 390px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i48.tinypic.com/35lbsz8.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><div><a href="http://i47.tinypic.com/330e6v4.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 600px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i47.tinypic.com/330e6v4.jpg" border="0" /></a><br /><div><a href="http://i49.tinypic.com/25883kp.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 242px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/25883kp.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i49.tinypic.com/25883kp.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 242px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/25883kp.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><a href="http://i49.tinypic.com/25883kp.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 242px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/25883kp.jpg" border="0" /></a><br /><br /><br /><div><a href="http://i50.tinypic.com/14kwuau.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 530px; CURSOR: hand; HEIGHT: 364px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i50.tinypic.com/14kwuau.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><div><div><a href="http://i50.tinypic.com/ok68n9.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 475px; CURSOR: hand; HEIGHT: 621px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i50.tinypic.com/ok68n9.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><a href="http://i50.tinypic.com/2ia5wg9.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 180px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i50.tinypic.com/2ia5wg9.jpg" border="0" /></a> </div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-62745133822051557582010-01-23T01:24:00.000-08:002010-01-23T01:44:54.311-08:00הלבנה והחברבורה<span style="font-family:courier new;">הדגמים המופלאים, שנשענים על לבנה דקיקה (ולעתים על שרפרף מפונפן) מבית היוצר של אלבז לסתיו הבא משאירים מאחור את כל מה שאנו צופים לו - מאותו בית יוצר - לאביב והקיץ שעומדים בפתח. אחרי ששפך פאייטים, או אולי הטביע את דגמיו באמבט עמוס נצנצים, אלבז מסיט את מבטו לעבר החברבורות וההדפסים שהזוהר שלהם הוא ממין אחר לחלוטין. הדמיון היחידי - שעולה על דעתי - נטוע בעובדה שגם הנוצצים וגם המנומרים מסוגלים בימים כהרגלם לצפות כל פינה שבינה לבין לנוין לא מתקיים שום קשר כלל. אבל זו, איך לומר, אנקדוטה לעוסה משהו. החלק העסיסי יותר נטוע בקריסה של השיח המוכר על המגמות. מחד, אלבז ורבים אחרים (נאמר, מקווין בקולקציית הגברים) די מבהירים לנו שהחורף הקרוב, לא הולך להיות חלק. וכי הסולידיים ייתקשו להוציא את אפם החוצה בעונה הקרובה. אך בו זמנית - ודווקא משום שהנוכחות של החברבורות אצל בעל הפפיון או של ההדפסים אצל האנגלי הלא מאוזן - ממלאים כל פינה, הם בועטים החוצה את היכולת לשייך ולסווג. זה כל כך in your face, שהכי טוב יהיה להבין שאין לכם מה להבין. לפחות לא מנקודת המבט הצרה של המגמה. גם כשזו מגיעה ברבים. </span><br /><span style="font-family:Courier New;"></span><br /><span style="font-family:courier new;">ולסיום, אי אפשר שלא להפנות את המבט לקסם שמתרחש בצילום הראשון והשני בזכות הגרב הזהובה והקצרה.<br /></span><br /> <img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 640px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i45.tinypic.com/2jd49r4.jpg" border="0" /><br /><br /><div><a href="http://i50.tinypic.com/2i8hav9.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 640px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i50.tinypic.com/2i8hav9.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><a href="http://i49.tinypic.com/2wmmfxz.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 640px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/2wmmfxz.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><a href="http://i46.tinypic.com/6hluua.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 389px; CURSOR: hand; HEIGHT: 639px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i46.tinypic.com/6hluua.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><a href="http://i50.tinypic.com/34dt182.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 426px; CURSOR: hand; HEIGHT: 640px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i50.tinypic.com/34dt182.jpg" border="0" /></a> </div></div></div></div></div></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-60715740346669748012010-01-19T23:56:00.000-08:002010-01-20T00:05:20.505-08:00עולם מצופה<span style="font-family:courier new;">אחרי התצוגה האחרונה, שהיתה ככל הנראה אחד האירועים החשובים של העונה הממשמשמת ובאה, תצוגת הגברים של מקווין עוררה ציפיות רבות. אני עדיין לא יודעת אם המין הגברי חש כעת שהוא קיבל ממקווין את תשומת הלב הראויה, כלומר את אותו טיפול שנעשה בידי גאון למין הנשי לפני זמן לא רב; עם זאת ברור שבתוך שבוע אופנת הגברים שנסגר אמש (שלטעמי היה אחד מהטובים), מקווין נתן במה לקול אחר. כשההדפס הוא השחקן הראשי, והקולקציה היא הכי רחוקה שהיא יכולה להיות מכל אפשרות של כרבול חורפי, מקווין התרחק מההפקה הגדולה. בחלל עירום, עם עמוד תומך ועם טפטים שמכסים את הרצפה ואת אותו עמוד מונומנטאלי, הדגמים כמו נבלעו ברקע התחתון. הודיעו בשקט שהם לא הולכים להיות חלק מההפקות המרהיבות. ככל הנראה כי הם פשוט נמצאים במקום אחר, שלא עומד ביחס לכל מה שנראה עד כה.</span><br /><span style="font-family:Courier New;"></span><br /><br /><object height="340" width="560"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/oGkmtCSaIrE&hl=en_US&fs=1&"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/oGkmtCSaIrE&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="560" height="340"></embed></object>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-89313114666260862852010-01-19T04:27:00.000-08:002010-01-19T04:34:48.920-08:00<span style="font-family:courier new;">הניסיון להבין מה מעמדו של הסרט החדש של פראדה "אביב ראשון" (בימוי Yang Fudong), שכל שנאמר עליו הוא שהוא מתאר בחורים צעירים מטיילים/הולכים לאיבוד בשנחאי, בעודם לובשים פראדה, אינו פוגם בקסם שלו. אם בגלל המזוודות הלבנות, שהופכות במהלך הסרט לסוג של מקור אוויר, ואם בגלל מטריות הרשת השחורות, שלבסוף מועדות למטה, בעוד רגע שבו אסייתים מתעופפים באוויר כאילו היו קרובי המשפחה של פיטר פן, או פשוט בגלל השוט הקצרצר שבו שתי בחורות עטויות בהדפסי החוף המוכרים מהתצוגה האחרונה, נשענות על עמוד דקיק ולבן. </span><br /><span style="font-family:Courier New;"></span><br /><br /><object height="340" width="560"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/nhswOlqbPUU&hl=en_US&fs=1&"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/nhswOlqbPUU&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="560" height="340"></embed></object>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-27042484631696457612010-01-19T01:42:00.000-08:002010-01-19T01:55:48.989-08:00כשהדנדי התחלף בסנוב<a href="http://i49.tinypic.com/ziovtt.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 236px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/ziovtt.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"><br />הכתבה הראשונה בל'אופיסייל של החודש האחרון מוקדשת לספרו של פרנסיס ד'אורלאן, "החברה הסנובית". הכתבה, שאינה תופסת יותר מעמוד אחד, ממשיכה ללוות את הדפדוף העמוס תכשיטים, שכל קשר ביניהם לבין תכשיטי האופנה העממיים, אינו קיים. את הסיבה לנוכחות העזה של הספר לאורך הדפדוף אפשר למצוא בקשר העתיק יומין בין החברה הסנובית לאופנה. אחרת, ככל הנראה, הוא היה נשכח מייד. </span><br /><br /><span style="font-family:courier new;">ד'אורלאון מתייחס לחברת הסילון שצמחה החל משנות ה-60, עת הגיע לשיאה עשור לאחר מכן. בחברה זו ניתן למצוא את משפחת קנדי על כל שלוחותיה, כמו גם בני נסיכים ומיני עשירים ששמותיהם לא אומרים הרבה למי שאינו מהווה חלק מאותה חברה, אך גם את מרלין מונרו ואת אנדי וורהול. במובן זה ניתן לראות את ההבדל בין מציאות הסלבס הנוכחית לבין עידן הזהב המרוחק של חברה שכל עקבה שלה נמחתה. המגוון התרבותי שהרכיב אותה, נתן מקום גם למי שלא היה קשור ל"דם כחול" או חשבונות בנק שוויצרים. ובסופו של דבר, ההון התרבותי היה יקר יותר בעידן ההוא.<br /><br /></span><br /><p><a href="http://i45.tinypic.com/351e74n.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 217px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i45.tinypic.com/351e74n.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:courier new;"><br />נכון לימנו האופנה, שמציגה את עצמה לראווה בשבועות האופנה שממלאים את השנה, אינה מצליחה לייצר את הריחוק הזה מתוקף אותן דמויות. ישנן מעטות, ביניהן עורכת ווג הצרפתי קארין רויטפלד, שנושאות את הריחוק הזה ומשדרות יותר מאשר משרה נחשקת ומלתחה שאי אפשר לעמוד בפניה. ועדיין, האין זה מגוחך לומר שהאופנה של היום היא נגישה יותר? כשהמחירים ממריאים אל על, הציפייה היתה שהקולקציות היוקרתיות של חברות הקוטור (חברות שהמעצבים שלהם מהווים חלק ניכר מחברת הסילון של ד'אורלאון) יהפכו רק לפחות נגישות.</span></p><p><span style="font-family:courier new;">ככל הנראה זה לא קרה. אפילו השמלה האדומה והמפוארת של בוטגה ונטה וטרנץ' הפאייטים של כריסטופר ביילי לברברי, שיכולים להוות דוגמא מושלמת לתשוקה שאינה ניתנת להגשמה, לא נראים כל כך רחוקים מאיתנו כמו שהם בפועל. את הסיבה אפשר לאתר בחשיפה המוקדמת שלהם, עת הקולקציות גולשות לאינטרנט אחת אחרי השנייה, ומופיעות בכל אתר או גוף תקשורת עד כי הן הופכות לבנות בית. גם אם לעולם לא במובן הפיסי. הן, כמו ההפקה הבאה בתור של ל'אופיסייל, מזכירות לנו כי היום רוב התשוקה שלנו מופנית לעבר בלוני הליום נוצצים, שנישאים אל על רק לכמה ימים ספורים.<br /><br /></span><a href="http://i49.tinypic.com/2i6g9w4.jpg"><span style="font-family:courier new;"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 232px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/2i6g9w4.jpg" border="0" /></span></a><span style="font-family:courier new;"> לעומתם היהלומים מחזיקים מעמד, ורויטפלד יודעת את זה. היא גם יודעת שאותה יוקרה סנוביסטית נתונה בלא פחות מאשר ארץ מולדתה, הלוא היא צרפת. במהדורה שמוקדשת לדוגמנית אלישיה קסטה, היא פונה פעם אחת לדימויים כפריים, שבמובן הצרפתי לא יכולים אלא להעלות על הדעת את העושר של פרובנס; בפעם השנייה היא ממשיכה לשקוע בעבר, ומלבישה את קסטה בגלימה שמעלה על הדעת חברות סגורות ומסוגרות. כאלה שכולנו היינו מעוניינים לחדור אליהן; לבסוף, ובחזרה ליהלומים, קסטה הופכת לנזירה, בעיקר במובן הצורני, ונותנת בבגדיה הלבנים במה ליוקרה הנצחית של אלה שאין להם דת. </span></p><p><span style="font-family:courier new;">אל מול כל הדימויים הללו עומדת הנוקשות שמלווה את שני המגזינים. כתבה סביב גרייס ג'ונס והעשור שקשור בה, לא יכולה אלא לייצר פינות חדות, כמו גם הפקות צבעוניות שמעמידות את העשור שעקב אחרי שנות ה-70' של חוג הסילון, כניגוד המושלם של כל אותה יוקרה. בדומה לצבע האדום, שצבע חלק ניכר מהמגזינים, הן הדימויים של שנות ה-80' והן הצבעים של אותו עשור, אינם יכולים להכיל את אותה רכות שמשדרת עונג שספק אם יוכל לחזור. שספק אם מישהו מעוניין בחזרתו. </span></p><p><span style="font-family:courier new;">אל מול כל זאת, האופנה יכולה גם היום לעמוד על סוג של פדסטאל. זאת הוכיח נומרו, שלא התחייב ללוות דמות או אג'נדה, ובהפקה </span><a href="http://theso-calledleftovers.blogspot.com/2010/01/blog-post_5164.html"><span style="font-family:courier new;">ציפור נדירה</span></a><span style="font-family:courier new;"> הצליח למשות את האופנה מהיומיום. בתוך הסטודיו ועם סקאלת צבעים צרה למדי נומרו יצרו סיפור יותר מאשר שני המגזינים שקדמו להם. אמנם הנושא נכח בצורה בולטת למדי מעת לעת, אך בסופו של דבר ניתן היה לראות כיצד הגוף קורס תחת הפריטים לכדי יצירה ארכיטקטונית שתופסת מקום ברור בחלל. והלוא בסופו של דבר, בדיוק אותה יכולת לתפוס מקום, היא-היא זו שמעוררת בנו את אותה תחושה של קטנות לעבר מי שיקרא על ידנו בעתיד 'סנוב'. </span></p><p><span style="font-family:courier new;">הכתבה פורסמה ראשית ב- </span><a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3836115,00.html"><span style="font-family:courier new;">ynet</span></a><span style="font-family:courier new;">.</span></p>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-71920190616995650702010-01-16T02:16:00.000-08:002010-01-16T02:40:18.514-08:00הפקה נדירה <span style="font-family:courier new;">ישנו דבר מה כל כך לא חוקי בשהות בחו"ל, מאחר ומעבר לחופשה הרוגע המזון והגירויים, יש כל כך הרבה דברים שיש כאן, ושקשה (או יקר מדי לשים עליהם את היד מכאן) שזה באמת הופך את כל הסיפור ללא הוגן. כך יכולתי החודש לשים את ידיי על שלושה מגזינים צרפתיים, וזאת מבלי להשאיר מאחורי כליה. </span>
<br /><span style="font-family:courier new;">
<br />מבלי לרדת יותר מדי לפרטים – ככלות הכל כל אחד מהמגזינים נושא את הסיבות שלו לעניין – אז היה היעדר ברור של הפקות עומק שנושאות דבר מה מעבר לאמירה האופנתית הטהורה. אלא אמנם נעשו לעילא, אך היה חסר להם את האקסטרה המשובח שניתן למצוא ב-W.
<br />
<br />זאת לצד העובדה שהקרבה של החודש הנוכחי לשבועות האופנה שהתחילו היום וימשיכו עד סוף פברואר, דרשה מהמגזינים להכניס קצת יותר אנדרנלין לעניין. נכון לכרגע, פוסט דפדוף רצוף ואכזרי בשלושתם נראה שהיחידי שהצליח לעשות זאת היה הנומרו. בין שלל ההפקות שעיטרו את העמודים האחרונים, בלטה זו שנקראה ציפור נדירה (יכול להיות שבעתיד אתייחס גם לקרירות המופתית של ללכת על הירח, אבל עד אז...). ארכיטקטוניות מופתית של בדים נוזלים לצד סימבולים עתיקים בתוך גוף יציב, אם נוכל לסכם את היצירה בכמה סופרלטיבים בסיסיים.
<br /></span>
<br /><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 228px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i50.tinypic.com/34j8vb6.jpg" border="0" />
<br />
<br /><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 226px; CURSOR: hand; HEIGHT: 319px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i48.tinypic.com/25rcry8.jpg" border="0" />
<br />
<br /><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 228px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i48.tinypic.com/ibanhz.jpg" border="0" />
<br />
<br /></span><div><div><div><div> <img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 234px; CURSOR: hand; HEIGHT: 319px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i48.tinypic.com/qs2q00.jpg" border="0" />
<br /><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 261px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i47.tinypic.com/2z7ofh5.jpg" border="0" />
<br /><div><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 261px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i46.tinypic.com/qoeo01.jpg" border="0" />
<br />
<br /><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 236px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/5ze1ja.jpg" border="0" /></div></div></div></div></div>
<br />revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-16078443066616708322010-01-16T00:22:00.000-08:002010-01-16T00:42:01.108-08:00טרנץ', טרנץ', טרנץ'<a href="http://i45.tinypic.com/2ainc6e.jpg"><span style="font-family:courier new;"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 289px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i45.tinypic.com/2ainc6e.jpg" border="0" /></span></a><span style="font-family:courier new;"><br /></span><div><span style="font-family:courier new;">שיתוף הפעולה העתידי בין ברברי לקולט דורש מאיתנו לשים בצד כמה וכמה דברים:<br />1.ראשית עלינו* לשכוח לרגע שהחנות הפריזאית, שעשתה לעצמה שם, היא חלל די מעצבן בימים אלה, ורחוקה שנות אור מאותו חלל שהיא היתה בתחילת דרכה. יותר מידי מרצ'נדייז לצד פריטים שמגיעים היישר מהבוטיקים של הרחובות הצמודים, לא גורמים לה להיות לא נגישה ולא מיוחדת במינה. עדיין, היא מהווה אתר עלייה לרגל. עכשיו, לכל הפחות, תהיה סיבה לכל מבקרי שבוע האופנה להגיע באמת לחנות. כי למרות שברברי קלאסי (שניתן לאיתור בכל אחת מחנויות יד השנייה של פריז) הוא תמיד לא עניין של מה בכך, אז ברברי של ביילי כולל הדראפה פלוס ניטים בצווארון שמחופה במשבצות המוכרות, הוא כבר מקור ברור וסביר להיסטריה. </span></div><span style="font-family:courier new;"><div><br />2.בהמשך לכך עלינו לשכוח שאחרי התצוגה האחרונה של ברברי (שמעוררת ציפיות מטרידות בממשמשות ובאות) אנחנו מוכנים לשים על עצמנו כל טרנץ' שביילי יצר. המונח שיתוף פעולה, והניטים הזהובים הם כמעט דובדבן אחד יותר מדי, ביחס לתשוקה שאינה יודעת די בין כה וכה. </div><div><br />3.לסיום, כדאי לשים בצד את השנאה שאנחנו רוחשים כלפיי שיתופי הפעולה באשר הם. לי, בכל אופן, הספיק מקולקציות שכל קשר ביניהן לבין כתב היד של המעצב הנבחר מתאדה ברגע חתימת ההסכם. הפעם, כפי שיוכיחו התמונות, שיתוף הפעולה הוא המשך ישיר לעבודתו של ביילי. אולי כי בקולט לא צריכים לחתוך כלל במחיר. </div><div><br />*נתקפתי בלשון רבים, ואני עדיין לא יודעת מה הסיבה לכך, או מצליחה לחדול מכך, אז סליחה:)<br /></div></span><div><div><br /><br /><div><a href="http://i45.tinypic.com/2dbqtqh.jpg"><span style="font-family:courier new;"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 306px; CURSOR: hand; HEIGHT: 319px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i45.tinypic.com/2dbqtqh.jpg" border="0" /></span></a><span style="font-family:courier new;"><br /><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 298px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i46.tinypic.com/25j9jcw.jpg" border="0" /></span></div></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-1149581075748446652010-01-03T11:07:00.000-08:002010-01-03T11:12:33.737-08:00שנה טובה ומלאת חן - הטייק הפולני<span style="font-family:courier new;">הצרפתים הם ככל הנראה מי שהמציאו את הביורוקרטיה, שמהווה חלק ניכר מכתב היד של היפה בנשים, היא פריז. </span><span style="font-family:courier new;">אני מניחה, שבגלל סיבות אלה, הניסיון להעלות לשרת של הבלוג שלי, שהפך צרפתי לכשבועיים ימים, תמונות בגודל סביר, </span><span style="font-family:courier new;">ימשיך להסתיים בכישלון צרוב מצדי, ובניצחון מוחץ מצדה של המערכת. ככלות הכל, גם אם לא היה מדובר במערך צרפתי (שהוא תמיד אחד הסבוכים בעולם), אז יש לציין שמדובר בי, וכולנו יודעים שככול שהזמן נוקף, שנה היכולת שלי להתמודד עם הגבולות של הבלוג, אינה מסתמנת כמוצלחת מדי. אז בינתיים, ולמרות שהיתה כבר שנה חדשה, אאחל שנה טובה, ואמתין עם פוסט הנזירות שרציתי לחלוק, עד שאשוב למזג האוויר החביב עלי פחות. </span>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-45213917226015515292009-12-20T10:03:00.000-08:002009-12-20T10:09:08.069-08:00<div dir="rtl" align="right"></div><span style="font-family:courier new;">ומן האופק השני של עולם השיווק והפרסום, סרטו של אלכסנדר מקווין, שבויים על ידי סימס. מי שיבחר לצפות, צריך לדעת ש</span><a href="http://www.style.com/fashionshows/complete/S2010RTW-AMCQUEEN"><span style="font-family:courier new;">התצוגה האחרונה של מקווין</span></a><span style="font-family:courier new;"> אופטימית מאוד ביחס לסיטואציה הקלסטרופובית שהוא מציע הפעם. אינג'וי!<br /><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/AH1VVYCXCYs&color1=0xb1b1b1&color2=0xcfcfcf&hl=en_US&feature=player_embedded&fs=1"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowScriptAccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/AH1VVYCXCYs&color1=0xb1b1b1&color2=0xcfcfcf&hl=en_US&feature=player_embedded&fs=1" type="application/x-shockwave-flash" allowfullscreen="true" allowscriptaccess="always" width="425" height="344"></embed></object></span>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-22346382375963686432009-12-20T09:15:00.000-08:002009-12-20T09:38:15.620-08:00לסחוב את התשוקה<span style="font-family:Courier New;"></span><a href="http://i49.tinypic.com/os9zs6.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 299px; CURSOR: hand; HEIGHT: 380px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i49.tinypic.com/os9zs6.jpg" border="0" /></a><br /><div><span style="font-family:courier new;">אמש הופיעו </span><a href="http://nymag.com/daily/fashion/2009/12/karl_lagerfelda_tv_antenna_bor.html"><span style="font-family:courier new;">ציטוטים וקטעים מראיון עם קרל לגרפלד</span></a><span style="font-family:courier new;"> שישודר במלואו ב-CNN אסיה ב-23 לחודש.חלק ניכר מאותם קטעים, בראיון חנפני וסלחני, נגעו לשאלת התחרות ומקורות ההשראה של לגרפלד. האחרון לא נפל בפח, כלומר המילה השראה לא העלתה בראשו את נסיעתו האחרונה לקורסיקה, ואת חדר בית המלון שבו ישן, ושלחדרנית שלו היו בוודאי כפכפי עץ מחופי ניטים. הוא טען שהעבודה מפרה אותו. לטובתו, אפשר לומר, שלא רק שאין משפט גרמני מכך, אלא שזה גם מצטייר כנכון ואמיתי. כהוכחה, בסרט דוקומנטרי על בית האופנה שאנל, שלגרפלד הזמין, ניתן לראות שהאיורים דורשים ממנו בעיקר לשבת לצד השולחן. אין הכנות, ואין טקסים. יש החלטה (שלבטח רשומה ביומן), ועבודה. את הסיבה לכך שיש ביכולתו של האחרון לשבת ולאייר כאהבת נפשו, הוא תולה בכך שהוא חי כמו אנטנה, שכל היום קולטת רשמים, ומשדרת אותם החוצה. ולכן שאלת ההשראה הנקודתית, היא איך לומר, לא רלוונטית.<br /><br /></span><div><a href="http://i45.tinypic.com/6iwvnd.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 319px; CURSOR: hand; HEIGHT: 195px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i45.tinypic.com/6iwvnd.jpg" border="0" /></a> <span style="font-family:courier new;"><br />לאן אני חותרת, אפשר לשאול, בצדק? בעיקר לעבר הטענה של לגרפלד שהוא נולד לשדה הקרב. זאת בתגובה לשאלה של המרואיינת, שתהתה כיצד הוא מתמודד עם התחרות של תעשיית האופנה. כמו כל קפיטליסט טוב, הוא טען שהתחרות בריאה וממריצה, וגם שהוא נולד לקרב. הכל טוב ויפה (מחוץ לגבולות האידיאולוגיה המרקסיסטית), אבל עולה השאלה האם לגרפלד אכן נלחם? אני לא מעוניינת לפקפק בכישרונו, אבל יש דבר מה קל יחסית בנשיאת המותג שאנל על כתפייך. זה דורש הרבה מאוד עבודה ומחשבה, אבל בו זמנית זה גם עושה הרבה עבודה. זאת לעומת לגרפלד, שבעונות האחרונות מתגלה יותר ויותר כחיית שיווק – כאייקון הנכון במקום הנכון – ופחות כמעצב בעל יכולות יוצאות דופן. שוב אומר, כבודו במקומו מונח, והוא מצליח להפתיע כל פעם מחדש, אך אי אפשר לומר שעיצוביו לוקחים סיכון, או מרחיבים את גבולות בית שאנל, יתר על המידה. מה גם, שספק אם מישהו אחר מלבדו היה מצליח לקבל קרדיט חיובי, על אותם כפכפים שלא נלבשו על ידי שום חדרנית, אך ממלאים את דמיונו של לגרפלד, כשהוא מהרהר בפאתוס הגרמני של חיי הכפר.<br /><br /><br /></span><div><div><a href="http://i46.tinypic.com/aob2ig.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 334px; CURSOR: hand; HEIGHT: 500px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://i46.tinypic.com/aob2ig.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><span style="font-family:courier new;">מי שמוכיחים שיש סיבה למעמדו הבלתי מעורער, הם הסרטים והקמפיינים השונים, כמו התצוגות ההפקתיות, שמלוות את העונות ולמעשה מקשטות את כל השנה. אי אפשר לומר שמשעמם עם לגרפלד, ואי אפשר לומר שהאיש הלא צעיר הזה, לא קורא את המפה נאמנה. בין אם נזכור לו את ההיצמדות האובססיבית ללארה סטון (הבחורה הכי מושכת בסביבה) או את </span><a href="http://www.youtube.com/watch?v=W1uXJwMQq0s"><span style="font-family:courier new;">קמפיין תיקי קוקו קוקון עם קים דואל.</span></a><span style="font-family:courier new;"> בסרטון זה, כמו גם בסרט vol de jour, לגרפלד מצליח לעשות לשאנל את הטוויסט הנכון. שם המותג היוקרתי הזה, הופך לצעצוע שכולנו נמשיך לרצות, למרות שבפועל אין פריטים ספציפיים שמדירים שינה מעינינו, ויוצאים דווקא מבית האופנה הזה.</span></div><div><span style="font-family:Courier New;"></span></div><div></div><div></div><span style="font-family:courier new;"><div><br /><object height="340" width="560"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/C5HcwneMtnw&hl=en_US&fs=1&"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/C5HcwneMtnw&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="560" height="340"></embed></object><br /></div><div>לסיום, אי אפשר שלא לדבר על תשוקה. בעידן שלנו (וזאת אני אומרת עם כל הרצינות) התשוקה היא-היא האובייקט הנחשק. למעשה, אין אובייקט נחשק, כי אם ייצור שמצליח לייצר תשוקה. לשם מכוונים כל הצילומים שאנו רואים, כל הנשים והגברים שמציפים את עינינו ושוטפים את ראשנו. פנים מושלמות וגופות נטולי חותמת אמורים לייצר תשוקה, ולגרום לנו להימשך אליהם. רובם הגדול נכשלים במשימה, שעם הריבוי הופכת ליותר ויותר סבוכה. לגרפלד, אותו אחד שמתנגד לטרנד הדוגמניות המלאות, הוא זה שטען במהדורת מאי האחרונה של ווג האמריקאי, שכוחן של דוגמניות העל הבלתי נשכחות, נתון בחוסר השלמות שלהן. על אותו בסיס, ניתן להאמין, הוא בחר בסטון. אבל מעבר לכך, על אותו בסיס הוא התרחק מהמושלמות המרתיעה של הבורגנות הפריסאית, שהיוותה – וככל הנראה ממשיכות להוות – את קהל הלקוחות העיקרי של המותג. ובגלל זה, כולנו מוצאים את עצמנו נגררים אחרי מותג שלעולם לא יהיה בידינו. שבמקרה הטוב, נצליח לסחוב אותו מהחנות, כמו לארה. זאת בהנחה שנצליח להתלבש בהתאם, כדי שלא יעקבו אחרי כל צעדינו, מרגע שנצעד פנימה, ויכשילו את משימת בוני וקלייד שלנו.<br /></div></span><div dir="rtl" align="right"></div></div></div></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-32319081610135047062009-12-20T02:06:00.000-08:002009-12-20T02:24:31.913-08:00<a href="http://i45.tinypic.com/2l8xbx0.jpg"><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 500px; DISPLAY: block; HEIGHT: 375px; CURSOR: hand" border="0" alt="" src="http://i45.tinypic.com/2l8xbx0.jpg" /></a><span style="font-family:courier new;"> גאונות היא בין היתר אותה יכולת להפוך את הפשוט ביותר, לכמה שיותר לא מובן. זאת, כשאי המובנות אינה נוגעת באמת למצב של חובר הבנה מוחלט, כי אם לסיטואציה שבה אין לנו את האפשרות להסביר בפשטות, מדוע אותה יצירה כל כך נגעה בנו. על כמה וכמה כשכל המוטיבים בה, הם לכאורה הכי בנאליים שיש. כך עם מטריות שרבורג, היכן ששום מילה אינה נאמרת אלא בשירה, והצבעוניות יכולה לאתגר אפילו את אלמודובר, הסיפור הוא כביכול עוד סיפור אהבה. </span><br /><br /><div><a href="http://i49.tinypic.com/eti26e.jpg"><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 639px; DISPLAY: block; HEIGHT: 416px; CURSOR: hand" border="0" alt="" src="http://i49.tinypic.com/eti26e.jpg" /></a><br /><div><a href="http://i49.tinypic.com/2ymzktc.jpg"><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 640px; DISPLAY: block; HEIGHT: 355px; CURSOR: hand" border="0" alt="" src="http://i49.tinypic.com/2ymzktc.jpg" /></a><span style="font-family:courier new;"> בדומה ליופי של קתרין דנב, שמרוב שלמות הופך ללא מובן, לטיפשי ואף אינפנטילי לפרקים (ככל הנראה, מי שזיהה את היכולות הקיצוניות של היופי הזה, הוא רומן פולנסקי), לכזה שמי שרואה אותו בפשטותו, לא רואה אותו כלל; כך גם הסיפור המלווה של מטריות שרבורג. סיפור אהבה שבו אין דמות אחת שאינה בודדה, שאין לה אלא בן אדם אחד בעולם, הוא אותו מקום שבו הכל מתהפך על פיו, למרות שהוא הכי מוכר שאפשר. </span></div><div><br /></div><div><a href="http://i48.tinypic.com/23gzmlg.jpg"><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 500px; DISPLAY: block; HEIGHT: 288px; CURSOR: hand" border="0" alt="" src="http://i48.tinypic.com/23gzmlg.jpg" /></a><br /><div><a href="http://i45.tinypic.com/a0h06t.jpg"><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 350px; DISPLAY: block; HEIGHT: 346px; CURSOR: hand" border="0" alt="" src="http://i45.tinypic.com/a0h06t.jpg" /></a><br /><div><a href="http://i47.tinypic.com/2hp0i0g.jpg"><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 640px; DISPLAY: block; HEIGHT: 368px; CURSOR: hand" border="0" alt="" src="http://i47.tinypic.com/2hp0i0g.jpg" /></a><br /><div align="center"><a href="http://i49.tinypic.com/16055pw.jpg"><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 495px; DISPLAY: block; HEIGHT: 609px; CURSOR: hand" border="0" alt="" src="http://i49.tinypic.com/16055pw.jpg" /></a><span style="font-family:courier new;"> המוסיקה של מישל לגראן, כמו כל אחד מהחלקיקים שמרכיבים את היצירה הזו, היא רק עוד פינה של אי מובן. ככל הנראה דווקא משום שכל שעליה לעשות – למראית עין – הוא ללוות את הדיאלוגים, בצורה הכי פחות מטרידה שאפשר.<br /><br /><object width="425" height="344"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/3JS4JMY0JWM&hl=en_US&fs=1&"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/3JS4JMY0JWM&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /></span><div></div></div></div></div></div></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1869051423196229477.post-69934443864059514542009-12-07T23:42:00.000-08:002009-12-07T23:51:24.871-08:00שני בר - הגלישה של הזמן<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:courier new;">השראה אינדיבידואלית, שנוכחת לכל אורך הקולקציה, לצד שימוש במוטיבים עכשוויים שתואמים את העונה הנוכחית, נשמעים כמו סתירה שלא יכולה להתקיים. וזה היה נכון, אילו מוקד ההשראה לא היה כזה שטומן בחובו, את אותה מתכתיות וקשיחות שמאפיינים את המראה הרוקיסטי של העונה. כך קורה שהזמן הופך להיות הגשר הנינוח ביותר בפעולה שעניינה טשטוש הפערים בין הסטייל של ימי הביניים, והסגנון המובחן של העונה הנוכחית. זאת כשמה שמבדיל את הנוכחי מכל שקדם לו, אינו נטוע בו, כי אם בשני העשורים שקדמו לו.<br /><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/c9TKKNRwRKc&hl=en_US&fs=1&"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/c9TKKNRwRKc&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br />זהו המזל, או הכישרון, שהפכו את הקולקציה של שני בר לחורף הקרוב, לזו שמצליחה לתת במה הן למה שעניין את בר, והן למה שהלקוחות – ככל הנראה – יתורו אחריו, בעקבות דפדוף כזה או אחר בעמוד טרנדים עשוי כרומו. בר עקבה במחקר שלה אחרי ז'אן דארק, ומתוכה שאבה את הסממנים המובהקים של ימי הביניים – הימים שבהם התחולל הסיפור ההיסטורי שהפך את דארק לאייקון שהיא היום – ואת המוטיבים שליוו את מלתחתה הגברית של דארק, כלומר את המלתחה הגברית של התקופה.<br /><br />המשך הכתבה נמצא </span><a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3816616,00.html"><span style="font-family:courier new;">כאן</span></a><span style="font-family:courier new;"> </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Courier New;">הקרדיטים שייכים לצלמת רוני כנעני ולסטייליסטית הגר אופיר</span></div>revehttp://www.blogger.com/profile/01123529665886932830noreply@blogger.com1