יום שלישי, 20 באפריל 2010

a load of true samples

בגלל עיכובים שאני לא יודעת לעמוד עליהם, עד שהכתבה שלי על סאמפל עלתה לאוויר, קולקציית הקיץת שלהן כבר היתה בחנויות. הסיבה הזו, כמו גם העובדה הפשוטה שמדובר בזוג מעצבות אחיות – עינב זיני ונופר מכלוף – שהחל משנת 2008 עושות כל מה שהן רוצות הובילו לכך שלא יכולתי להתאפק, והחלטתי להתייחס ליצירות הקייציות כאן.

קולקציית הקיץ, כמו גם קודמותיה, מציעה שיק אחר, של שיפון ותחרות צמודות ומחוייטות בו זמנית, כמו גם של הדפסים ברוח קלילה. אלה וגם אלה מהדהדים את אותו הלך רוח נפלא ועל זמני של סטלה מקרתני, כמו גם של איזבל מארה. בקטלוג הנוכחי הרוח הזו עוברת סיכום אלגנטי בשילוב הכי קז'ואלי, בו ג'ינס קצר וטי שירט לבנה, נותנים את מלוא הכבוד והבמה לז'קט רקמה מפואר, שנעשה בעבודת יד. הסיבה נתונה בכך שמי שמבין את כוחו של הז'קט, הוא גם מי שתרצו שיעצב עבורכן.

יש להודות שעדיין אין באמתחתי פריט מבית היוצר הנ"ל, אך אני מניחה שזה עניין של זמן. על כמה וכמה כשאני חולפת על פני צ'וצ'ה על בסיס יומיומי. החנות הקטנה, והמשובחת יש לומר, מוכרת את רוב הקולקציה שלהן אם לא את כולה, ויודעת גם להציג אותה באופן שמעורר את החושים ומייצר טעמים לא מוכרים אך נחשקים. כל פעם מחדש. and this, my ladies, is a real pleasure.










צילום יניב אדרי

cherche la femme, ou l'homme, ou


שלושת אופני ההצגה של קום איל פו את עצמם העונה חורגים מהקטגוריות המוכרות של הצגת קולקציה, חשיפתה והעברתה הלאה, אל מעבר לסטודיו. מי שידועים בקטלוגים החברתיים-פוליטיים שלהם, פנו העונה לצלמת מיכל חלבין, וביקשו ממנה לתת את הביטוי שלה לקוקלציה שלהם. חלבין בחרה לבחון את הגבולות של כל אחת ואחד מאיתנו. מה גורם לנו לחשוב שהבן אדם שעומד מולנו הוא גבר, ומה חורץ את דינה של בת אדם אחרת כאשה?

השאלה הבנאלית, כשהיא עולה במרחב הישראלי, שמתאפיין בשמרנות רדיקלית, היא חשובה והכרחית. כי אולי בזכותה, ובזכות עוד כמה אנשים שבוחרים למתוח את הדימויים הנשיים והגבריים למחוזות שזרים להם, הישראלים יהיו מסוגלים לתפוס יום אחד גבר בעל פנים נעריות, וגוף דקיק, ואישה נטולת קימורים, שלא בוחרת לכלות את זמנה אצל קוסמטיקאיות ומיני "טפחניות יופי". לא מזמן עלתה ב-YNET, כתבה שלי על
קולקציית החורף של מייסון רוז'. אחד הקטלוגים היפים שנעשו כאן לאחרונה, עם אחת הקולקציות המעניינות ביותר שנראו בתחום ההלבשה הגברית. היה חבל לראות שהתגובות הצליחו לשים לב רק לכך שהדוגמן המצולם אינו נושא מבנה גוף רחב ושרירי, ובאופן כללי אינו טורח לשדר את כל מה שגברים אמורים לשדר (ואת זה אני אומרת מבלי לדעת כלל היכן אותם גברים משדרים את שהם משדרים, אבל כנראה שהם עושים עבודה טובה, כי רק מגיב אחד הצליח לראות מעבר לגבריות הנוספת).





בחזרה לחלבין ולקום איל פו, בתמונות התערוכה "מכפלות", שהן גם תמונות הקטלוג, קשה עד בלתי אפשרי להבין מתי מצולמים גברים ומתי מצולמת האשה. אני הייתי צריכה שיחשפו בפניי את האשה היחידה שצולמה לצד דוגמנים גבריים. אני לא בטוחה עדיין אצל מי נתונה הבעיה. ברי שאין לי כלים לזהות גברים לא גבריים, ונשים לא נשיות, אך יכול להיות שיש דרך נוספת למתוח את הגבולות. אולי טוב היה לו כולם היו משדרים את אותו הלוק, ומתוך אותו דמיון היה עלינו לזהות את הדמות ה"מחופשת"? במצב הנתון, נראה שגם חלבין לא יכלה אלא להיצמד לנורמות הקיימות, ולהפוך אותן על פיהן, מה שלמעשה הדגיש את האחיזה שלה באותן הנורמות עצמן.

מעבר לאפשרויות הללו, שתמיד טמונות בידיהן של מי שעדיין לא עשו זאת, יש בתערוכה הקטלוגית חצייה שאינה חדשה לעולם האמנות, אך מבטאת בנוף הישראלי את הכוח של קום איל פו כמותג, שאינו מפחד להציג את בגדיו באופן שלא רק שהוא לא מוכר, אלא שיש בו הזרה מוחלטת של רוח הקולקציה.
אני לא יודעת האם הסיכון הזה היה מכוון, והוצמד לקולקציה שעניינה מיתוג. אך נחמד לראות מחד את נאמנות הקהל, ומאידך את הדרך של המותג.



בחזרה לשלושת אופני ההצגה, שניכרים בבלוג, יותר משהם אמורים להיות נוכחים בפני כלל הלקוחות והעיניים שמופנות לקום איל פו, הם כאן כדי לתת במה גם לקולקציה כשלעצמה, שכן מדובר באחת הטובות. בפתיחת התערוכה ביום חמישי האחרון, הופתעתי מן הבגדים, שהצליחו לדלג מעל נשים שונות, מבלי לייצר בינם לבין עצמם זרות. כמו כן, הם דרשו וקיבלו את עצמאותם ביחס לעונה הנוכחית, למרות שהם השאילו ממנה מוטיבים כאלה ואחרים. ביחס לצילומים, ניכר שדווקא בפריטים עצמם נוכחת אותה דואליות שלא מציבה לעצמה מוסכמות, ויוצאת נגדם בפעולה נגדית, שמקורה תמיד יהיה טמון באותה מוסכמה ראשונית. כך המשמעויות הראשוניות מתמסמסות, כמו בחולצת האפרסק שנושאת פפיון ענק. הרחק מבתי האריזה והשוקולד.




צילומי קטלוג מיכל חלבין; צילומי פתיחה טל אטרקצי ; צילומי פרזנטציה עופר בר.

הקדמה לבאות

מפולת הפוסטים המשולשת שמתמקדת במותגים ומעצבים ישראליים, אינה קשורה ליום החג המוזר שחלף היום עלינו, ולמעשה החל לתת את אותותיו כבר אתמול בלילה. אז תיהנו מה"תוצרת המקומית", ותשאירו את הלאומיות בחוץ. בבקשה.

יום שבת, 3 באפריל 2010

סיכום מינימליסטי של עשור

ג'ינס ליוויס וינטג' בשחור פלוס גרבונים עם חזות זולה שמבצבצים אל על, כמו גם כובע מהוה ששומר על מעמדו למרות הזמן, יכולים לשלוח אותנו רק לעברו של עשור אחד. מקור הצילום בהפקה של מגזין VNFOLD, שזכתה לשם WHAT LIES A HEAD. ללא סימן שאלה המעמד הנבואי של האמירה וההפקה הצמודה לה מתמסמס לטובת מעמד ברור של ידיעה חד משמעית, שכלפיה אין לאף אחד סימני שאלה. לכן, הפעם, גם אני אמנע מהריבוי המילולי שמאפיין אותי, ורק אשתה לחיי אותו עשור שאת שמו לא צריכים לבטא. מספיק לרפרפר אליו.

יום רביעי, 31 במרץ 2010

no more excuses

שום פרט שימלא את המבט החטוף ואו אולי המשתהה על הלוק שלפנינו לא ינחש את הצעד הבא, קרי את הרכיבה המקצועית על אופניים שכמו נבנו להכיל את אותו מעיל פונפונים אדומים. וגם אם לא היו האופניים כה מאובזרות, הרי שדי בעקבים כדי להרתיע כל בר/ת דעת. לא כך כנראה עם הדמות המדוברת (שבעוונותיי שכחתי את שמה). כנראה שסטייל אכן לא מתמצה בבגדים, והלוא אופניים מאז ומעולם היו אקססורי מוצלח. על כמה וכמה על רקע פריז, ועל כמה וכמה כשמתרחש הכבוד ההדדי ביניהם לבין הרוכבת, שלא מרגישה שהעליה עליהם מאפשרת לה לעבור לקז'ואל.



כתב היד האחרון

יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, 1434

הבחירה להציג את הקולקציה האחרונה של אלכסנדר מקווין על גבה של מראה, היתה ככל הנראה החלטה אסתטית, שניסתה להתאים את עצמה לקלאסיקה שנוכחת בקולקציה הזו. קולקציה שעומדת כמו נביאה מאוחרת לרחשי ליבו, ולמוות שליווה את יצירתה. אחרת קשה להסביר את הבחירה של מקווין להיצמד כל כך למה שייחד אותו. כאילו רצה לוודא שהוא החייט האחרון שהמתין לנו בעתיד. והמראה, אותו חומר שעניינו תעתועי העין, שעניינו גם חשיפה וגם הסתרה. המראה אינה מצליחה להכיל את כל הזוויות, אך היא מאפשרת לקהל שצפה בפרזטציה להציץ כל פעם גם לפאה שנותרת נסתרת מעינו. המראה כמייצרת עומק, כמבהירה ומדגישה את ההסתרה. כמי שעומדת פנים אל פנים עם העובדה שהיא נאלצה לוותר על ההצגה הטוטאלית שמתרחשת בתצוגותיו של מקווין, ונאלצת לפנות את מקומה להראייה חלקית ומצומצמת.

הצמצום הזה לא תמיד התפרש באותו האופן. בציורו של יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, הדו ממדיות של הציור מצליחה להתבטל קמעה בזכות נוכחותה האחורית של המראה, שחושפת את מה שאנחנו לא יכולים לראות לבד. מעבר לכך, מתחת למראה זו חתם ואן אייק את נוכחות, בשנת 1434, כעד. מי שהחליט על ההצגה של מקווין, הרחק מהיומיומיות שמנסה להעביר הציור של ואן אייק, כמו המשיך את המסורת שמאפשרת את החשיפה של החתימה – שמקומה בשולי הדף או באחוריו – והטמיע את כתב היד האחרון בתוך המראה העוטפת. שכאילו מטביעה אל תוך עצמה את הדגמים. כאילו זוכרת אותם בתוכה למרות כניסתם ויציאתם ממנה.















קיץ שחון ומתקלף

(*הקליקו עליי, אני לא באמת כזו תמונה סקסיסטית)

רגע קט של נוסטלגיה מתובלת באקטואליה:
יציר הכלאיים שקוראים לו היום בריכת גורדון, הוא פיתרון קצר רואי, שעניינו כמו תמיד חיסכון במשאבים. רצו שתהיה טיילת ורצו ששחייני גורדון הבאים בימים לא יצטרכו לשחות במי כלור לא נעימים. וכך הפכה הבריכה, שהיוותה עבורי נקודת ילדות שוקקת, לבריכה מגודרת, עם מספר מצומצם של מסלולים, והיעדר התחשבות במי שבאים לבריכה גם לא בשביל להעביר את זמנם בשחייה הלוך ושוב, קרי בהתעמלות. כרגע, מי שנכנס לשטח הבריכה המדכאת, הופך לסוג של קופיף בתוך כלוב מטופח. ספק אם מישהו מבין למה הוא בפנים ולא בחוץ. בעבר, עוד לפני שהמרינה עמדה על תילה (וגנבה את פיסת הטיילת), בריכת גורדון היתה בריכה עצומה, שרכשה לעצמה שם, אבל לא הרגישה לרגע שעליה לטפח את עצמה לטובת הבאים. בתור ילדה הייתי נכנסת למימיה בפחד, שכן הרצפה המקולפת והלא אחידה היתה מייצרת נקודות שונות של צל שזז עם תנועת המים. את זה, אגב, לא הצליחו להעלים גם כאשר שיפצו את הבריכה בשנים הקודמות. הקילוף היה חלק מהיופי שלה, החן שלה. נכון להיום, לא נותר מהמיסתורין הזה ולו דבר. עם השיפוצים האחרונים, שלקו באכזריות וגסות רוח, גם הרצפה התיישרה והפכה לרצפת בריכה מן המניין. ועל כך התמונה של הבריכה הריקה, שלה נחשף כל מי שטרח להישאר בגורדון הישנה עד הסגירה. עת היו מרוקנים את הבריכות העצומות מכל מימיהן. זו היתה הנשגבות של הבריכה, הכוחניות של המים, שקשורה לרוב דווקא במימיו הסוערים של הים.