קיץ שחון ומתקלף

(*הקליקו עליי, אני לא באמת כזו תמונה סקסיסטית)

רגע קט של נוסטלגיה מתובלת באקטואליה:
יציר הכלאיים שקוראים לו היום בריכת גורדון, הוא פיתרון קצר רואי, שעניינו כמו תמיד חיסכון במשאבים. רצו שתהיה טיילת ורצו ששחייני גורדון הבאים בימים לא יצטרכו לשחות במי כלור לא נעימים. וכך הפכה הבריכה, שהיוותה עבורי נקודת ילדות שוקקת, לבריכה מגודרת, עם מספר מצומצם של מסלולים, והיעדר התחשבות במי שבאים לבריכה גם לא בשביל להעביר את זמנם בשחייה הלוך ושוב, קרי בהתעמלות. כרגע, מי שנכנס לשטח הבריכה המדכאת, הופך לסוג של קופיף בתוך כלוב מטופח. ספק אם מישהו מבין למה הוא בפנים ולא בחוץ. בעבר, עוד לפני שהמרינה עמדה על תילה (וגנבה את פיסת הטיילת), בריכת גורדון היתה בריכה עצומה, שרכשה לעצמה שם, אבל לא הרגישה לרגע שעליה לטפח את עצמה לטובת הבאים. בתור ילדה הייתי נכנסת למימיה בפחד, שכן הרצפה המקולפת והלא אחידה היתה מייצרת נקודות שונות של צל שזז עם תנועת המים. את זה, אגב, לא הצליחו להעלים גם כאשר שיפצו את הבריכה בשנים הקודמות. הקילוף היה חלק מהיופי שלה, החן שלה. נכון להיום, לא נותר מהמיסתורין הזה ולו דבר. עם השיפוצים האחרונים, שלקו באכזריות וגסות רוח, גם הרצפה התיישרה והפכה לרצפת בריכה מן המניין. ועל כך התמונה של הבריכה הריקה, שלה נחשף כל מי שטרח להישאר בגורדון הישנה עד הסגירה. עת היו מרוקנים את הבריכות העצומות מכל מימיהן. זו היתה הנשגבות של הבריכה, הכוחניות של המים, שקשורה לרוב דווקא במימיו הסוערים של הים.