סיכום מינימליסטי של עשור

ג'ינס ליוויס וינטג' בשחור פלוס גרבונים עם חזות זולה שמבצבצים אל על, כמו גם כובע מהוה ששומר על מעמדו למרות הזמן, יכולים לשלוח אותנו רק לעברו של עשור אחד. מקור הצילום בהפקה של מגזין VNFOLD, שזכתה לשם WHAT LIES A HEAD. ללא סימן שאלה המעמד הנבואי של האמירה וההפקה הצמודה לה מתמסמס לטובת מעמד ברור של ידיעה חד משמעית, שכלפיה אין לאף אחד סימני שאלה. לכן, הפעם, גם אני אמנע מהריבוי המילולי שמאפיין אותי, ורק אשתה לחיי אותו עשור שאת שמו לא צריכים לבטא. מספיק לרפרפר אליו.

its not really black and white

החודש האחרון של ווג הצרפתי הוקדש כל כולו לדוגמניות על. רבות טובות ולבנות קיבלו בו במה, אך מי שבלטה מעל כולן היתה, איך לא, לארה היקרה. עד כאן הכל טוב יפה והגיוני, בעיקר ברוח הזמן האחרון שבו נראה שבאמת אין דוגמניות בעולם מלבד לארה. לפעמים, ובעיקר אחרי כל מהדורות ספטמבר העמוסות בכלל, ובלארה בפרט, ושבועות האופנה הרבים שהיא פקדה, עולה השאלה האם יש רק לארה אחת? ואאם אכן רק אחת יש מאותה לארה, איך לעזאזל היא עושה את זה? בעיקר אחרי שפירסמה את לוח הזמנים החדש שלה שכולל בכל יום מימות השבוע פילאטיס, שחייה ואימון כוח.

על הטירוף הזה, אני מאמינה, ניסתה רויטפלד היקרה – והמאוד לא אמריקאית ופוליטקלי קורקט – לדבר בהפקה האחרונה של לארה, באותה מהדורה שהוקדשה לדוגמניות וללארה. בהפקה המרכזית של המגזין, לארה עוטה על עצמה כל סוג אישה אפשרית, במובן האוניברסאלי שמחלק את העולם למדינות כמוצאים. לרגע היא מצרייה, ולרגע ערבייה, ולפרקים רבים היא פשוט שחורה.

כמובן, שכעת, כל חובבי הפוליטקלי קורקט של העולם קמים וצועקים על המחדל. לטובתם, ועל אף הנודניקיות הצווחנית שמלווה אמירות ממין זה, ייאמר שבמהדורה שהוקדשה לדוגמניות העל אין דוגמניות אסייאתיות או שחורות. בסיטואציה הזו, ההפקה של רויטפלד עושה קצת לא נעים. עדיין, ולמול הדיון שבוודאי מעורר יותר הדים באמריקה מאשר בצרפת – ככלות הכל, בצרפת יש הרבה יותר חיכוכים עם מוסלמים, מאשר עם אנשים שהם פשוט בעלי עור כהה - אי אפשר שלא לחשוב על הדיון השני שאליו דוחקת ההפקה הזו.

לארה סטון היא דוגמנית העל שכולם רוצים בחברתה (גם אני, למען האמת). עדיין, למול עבודות הפוטושופ, הסטיילינג והאיפור – שכעת חצה גבולות – עולה השאלה מה נותר מלארה בהפקה הזו. ברור שהמבט הבלתי אפשרי שהיא עוטה על עצמה בנונשלנטיות מרגיזה. הבעיה היא, שבאופן פרדוקסאלי, דווקא כאשר ישנה עבודה מאסיבית עליה, האינדיבידואליות קופצת החוצה ביתר שאת. ככל הנראה, ישנן דוגמניות רבות שהיו נבלעות בתוך האיפור העוטף גוף הזה. כך קורה שדמות האדם, על כל הסופרלטיבים שנוטים לללוות אותה, מתעצמת דווקא מתוך אותו ריבוי, ומתוך אותם ניסיונות למחוק ולייצר מאותו אחד כמה וכמה דמויות ואנשים. ועל האחיזה שלנו באותה אינדיבידואליות, דווקא ברוח הזמן הזה, צריך לתת את הדיון. פחות על כך שדוגמנית לבנה התעטרה בצבע עור כהה, שהוא מנת חלקן של דוגמניות שחורות.

*מרוב ניסיונות להעלות תמונות בגודל ראוי ומענג, רצה הגורל ועכשיו התמונות גדלו באופן המבוקש, אך נחתכו מסיבה שלא מובנת לי עדיין. עד שאבין את מערכת ההגדלה וההקטנה שפועלת על הבלוג, אתם/ן מוזמנים/ות (ברוח הפוסט הנוכחי), ללחוץ על התמונה, כדי לראות אותה בשלמות. סליחה.