הפקה נדירה

ישנו דבר מה כל כך לא חוקי בשהות בחו"ל, מאחר ומעבר לחופשה הרוגע המזון והגירויים, יש כל כך הרבה דברים שיש כאן, ושקשה (או יקר מדי לשים עליהם את היד מכאן) שזה באמת הופך את כל הסיפור ללא הוגן. כך יכולתי החודש לשים את ידיי על שלושה מגזינים צרפתיים, וזאת מבלי להשאיר מאחורי כליה.

מבלי לרדת יותר מדי לפרטים – ככלות הכל כל אחד מהמגזינים נושא את הסיבות שלו לעניין – אז היה היעדר ברור של הפקות עומק שנושאות דבר מה מעבר לאמירה האופנתית הטהורה. אלא אמנם נעשו לעילא, אך היה חסר להם את האקסטרה המשובח שניתן למצוא ב-W.

זאת לצד העובדה שהקרבה של החודש הנוכחי לשבועות האופנה שהתחילו היום וימשיכו עד סוף פברואר, דרשה מהמגזינים להכניס קצת יותר אנדרנלין לעניין. נכון לכרגע, פוסט דפדוף רצוף ואכזרי בשלושתם נראה שהיחידי שהצליח לעשות זאת היה הנומרו. בין שלל ההפקות שעיטרו את העמודים האחרונים, בלטה זו שנקראה ציפור נדירה (יכול להיות שבעתיד אתייחס גם לקרירות המופתית של ללכת על הירח, אבל עד אז...). ארכיטקטוניות מופתית של בדים נוזלים לצד סימבולים עתיקים בתוך גוף יציב, אם נוכל לסכם את היצירה בכמה סופרלטיבים בסיסיים.

its not really black and white

החודש האחרון של ווג הצרפתי הוקדש כל כולו לדוגמניות על. רבות טובות ולבנות קיבלו בו במה, אך מי שבלטה מעל כולן היתה, איך לא, לארה היקרה. עד כאן הכל טוב יפה והגיוני, בעיקר ברוח הזמן האחרון שבו נראה שבאמת אין דוגמניות בעולם מלבד לארה. לפעמים, ובעיקר אחרי כל מהדורות ספטמבר העמוסות בכלל, ובלארה בפרט, ושבועות האופנה הרבים שהיא פקדה, עולה השאלה האם יש רק לארה אחת? ואאם אכן רק אחת יש מאותה לארה, איך לעזאזל היא עושה את זה? בעיקר אחרי שפירסמה את לוח הזמנים החדש שלה שכולל בכל יום מימות השבוע פילאטיס, שחייה ואימון כוח.

על הטירוף הזה, אני מאמינה, ניסתה רויטפלד היקרה – והמאוד לא אמריקאית ופוליטקלי קורקט – לדבר בהפקה האחרונה של לארה, באותה מהדורה שהוקדשה לדוגמניות וללארה. בהפקה המרכזית של המגזין, לארה עוטה על עצמה כל סוג אישה אפשרית, במובן האוניברסאלי שמחלק את העולם למדינות כמוצאים. לרגע היא מצרייה, ולרגע ערבייה, ולפרקים רבים היא פשוט שחורה.

כמובן, שכעת, כל חובבי הפוליטקלי קורקט של העולם קמים וצועקים על המחדל. לטובתם, ועל אף הנודניקיות הצווחנית שמלווה אמירות ממין זה, ייאמר שבמהדורה שהוקדשה לדוגמניות העל אין דוגמניות אסייאתיות או שחורות. בסיטואציה הזו, ההפקה של רויטפלד עושה קצת לא נעים. עדיין, ולמול הדיון שבוודאי מעורר יותר הדים באמריקה מאשר בצרפת – ככלות הכל, בצרפת יש הרבה יותר חיכוכים עם מוסלמים, מאשר עם אנשים שהם פשוט בעלי עור כהה - אי אפשר שלא לחשוב על הדיון השני שאליו דוחקת ההפקה הזו.

לארה סטון היא דוגמנית העל שכולם רוצים בחברתה (גם אני, למען האמת). עדיין, למול עבודות הפוטושופ, הסטיילינג והאיפור – שכעת חצה גבולות – עולה השאלה מה נותר מלארה בהפקה הזו. ברור שהמבט הבלתי אפשרי שהיא עוטה על עצמה בנונשלנטיות מרגיזה. הבעיה היא, שבאופן פרדוקסאלי, דווקא כאשר ישנה עבודה מאסיבית עליה, האינדיבידואליות קופצת החוצה ביתר שאת. ככל הנראה, ישנן דוגמניות רבות שהיו נבלעות בתוך האיפור העוטף גוף הזה. כך קורה שדמות האדם, על כל הסופרלטיבים שנוטים לללוות אותה, מתעצמת דווקא מתוך אותו ריבוי, ומתוך אותם ניסיונות למחוק ולייצר מאותו אחד כמה וכמה דמויות ואנשים. ועל האחיזה שלנו באותה אינדיבידואליות, דווקא ברוח הזמן הזה, צריך לתת את הדיון. פחות על כך שדוגמנית לבנה התעטרה בצבע עור כהה, שהוא מנת חלקן של דוגמניות שחורות.

*מרוב ניסיונות להעלות תמונות בגודל ראוי ומענג, רצה הגורל ועכשיו התמונות גדלו באופן המבוקש, אך נחתכו מסיבה שלא מובנת לי עדיין. עד שאבין את מערכת ההגדלה וההקטנה שפועלת על הבלוג, אתם/ן מוזמנים/ות (ברוח הפוסט הנוכחי), ללחוץ על התמונה, כדי לראות אותה בשלמות. סליחה.