‏הצגת רשומות עם תוויות אופנה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אופנה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

מה שתלוי על הקיר



אפשר להשוות בין מחירה של עבודת אמנות, למחירו של ג'ינס? אנשי האמנות, כמו רבים וטובים מאיתנו, יזדעזעו רק לשמע השאלה. על התשובה, ככל הנראה, הם לא יצטרכו לבזבז ולו רגע של מחשבה. אבל, כשמסתכלים על שני האובייקטים, דרך המחירים שלהם, והיכולת של כל אחד מהם לשאת תגי מחיר מופרכים יותר ויותר, אולי אפשר ואף רצוי להשוות בין השניים?

סרטו של בן לואיס, "הבועה הגדולה של האמנות העכשווית", מפנה מבט ביקורתי ונוקב לפן המסחרי והכלכלי של עולם האמנות. בתקופה שבה יצירות אמנות עכשווית האמירו לעשרות מליוני דולרים, החליט בן לואיס לבדוק מה הוביל לכך. ככלות הכל, דווקא האמנות הזו, שמקורה באמן אנדי וורהול, שהפך את הקופי והייצור ההמוני לחלק אינהרנטי מהאמנות שלו, אינה קשורה יותר ביצירה החד פעמית. שלא כמו יצירות קלאסיות, מוורהול יש מאות, ומערך הייצור של האמן דמיאן הירסט, לא היה מבייש מפעלים רבים. אז מדוע ולמה דווקא מתוך אותו ריבוי, הצליחו מחירם של עבודות רבות להאמיר כל כך, עד התפוצצות הבועה בשנת 2008?

התשובה לשאלה קשורה במנגנונים ששולחים את ידיהם לכל מקום שבו מעורב כסף. אבל היא לא רואה את היחס בין המחירים של העבודות הללו, למחירו של ג'ינס של בלמאן אחרי הקאמבק של בית האופנה בשנה האחרונה. בשיא המיתון, לאף אחד לא היתה בעיה לשלם 1500 דולר למכנסי ג'ינס, שאזלו מן המדפים כאילו היו חולצות בדולר. אז נכון, 1500 דולר הם לא 77 מיליון דולר, שהם מחירו של הטריפטיך של פרנסיס בייקון, אך יכול להיות שמבחינת היחס, מדובר בערך באותו מחיר? ככל הנראה באופן ברור יותר, לו נשווה את אותו ג'ינס עם פרסטיז ליצירה של הירסט.

במובן הזה עולם האמנות ועולם האופנה, ששניהם עברו סוג של התפכחות בשנה האחרונה, נושאים ערך שעניינו בעיקר יוקרה. מעצבי האופנה, כמו האמנים, הם לא פעם סוג של אלוהים, שכולנו סוגדים להם, מי יותר לראשונים, ומי יותר לשניים. בחזרה לשאלה שנזרקה לאוויר בהתחלה, ברור שתמיד יהיו בנמצא מי שיחשבו, שלמרות שהאמן טקאשי מורקמי הוא זה שאחראי להתפוצצות של הלוגו של לואי ויטון בעולם, הרי שמורקמי נושא ערך אחר מזה של המעצב מארק ג'ייקובס, ולו רק כי הראשון מתהדר בכותרת של עולם האמנות, ואילו השני בזה של תעשיית האופנה.

בעוד שהסגידה של אנשי האמנות ליוקרה של עולמם יכולה להיות ברורה, מעניין יותר לבחון את ההפרדה הזו מבעד לעיניהם של אנשי האופנה, שממשיכים להפריד בין שני העולמות, כאילו לא היו קשורים האחד לשני. מהדורת האמנות של W לחודש הנוכחי, הוכיחה כי W לא נושא רגשי נחיתות כלפיי עולם האמנות. אחרי שבחודש האחרון הפקת האופנה המרכזית הצטלמה על הרקע של הפומפידו והמומה, ונשאה את השם אמנות ומסחר, באופן שלא היה יכול להיות אלא ביקורתי, החודש הנוכחי התהדר בשער שבו ביים האמן האיטלקי מאוריציו קטאלן את לינדה אוונג'ליסטה.

בשער, שהוא חלק מהפקה רחבת עמודים של קטאלן – הפקה שפותחת הצגה של כמה וכמה אמנים – עומדת אוונג'ליסטה באמצע הרחוב. לגופה שמלה שחורה קלאסית, ולצווארה שרשרת פנינים עם זוג עגילים תואמים. כל כולה קלאסיות מהודקת ונכונה. בידיה, בניגוד ללוק הכולל, פיסת קרטון שעליה נכתב בלורד שחור "זו חייבת להיות האשמה של מישהו". מבלי לחשוב את האשמה באופן ספציפי, שכן זו נעוצה בכל פינה אפשרית של חיינו, חובה לעמוד על היעדר ההפרדה שבה נקט W. האמנות והאופנה התמזגו זה בתוך זה, כששתיהן נשענו על הערכים שקשורים לויז'ואל החזק שלהם, שאם הוא טוב, אינו דורש כל הפרדה באשר היא.



לשם השוואה, גסה למדי, גם בווג האמריקאי נתנו החודש מקום לאמנות. למעשה, בווג נתנו מקום גם לאמנות פלסטית וגם לאמנות הקולנוע. בעוד שהקשר הסלבריטאי עם הקולנוע נכח כבר על השער, שבו כיכבו זו לצד זו, קייט הדסון, פנלופה קרוז, מריון קוטילארד וניקול קידמן, המככבות במחזמר החדש "תשע", שמהווה סוג של המשך ל"שמונה וחצי" של פדריקו פליני; הרי שהפוטנציאל העצום של החיבור בין פליני, שידוע באסתטיקה המוגזמת שלו, והמגזין נעלמה כלא היתה. בערך כמו שמהשער לא נראו פניהן של סופיה לורן, ג'ודי דנץ ופרג'י שהן ממש יותר מדי מבוגרות מכדי למכור את ווג לקוראותיו, כך הפך המפגש האפשרי של הקולנוע עם האופנה למפגש שנשען רק על אבק הכוכבים. כך נראה גם פרויקט האמנות הירוקה, שבו שישה אמנים נדרשו להציג על גבי הכרומו עבודות שקשורות בטבע. מנותקת לחלוטין, עם במה שבולטת בזרותה, ניתנה במה לאמנות שלא היה לה הרבה מה לומר.

אם נשוב להשוואה הראשונית, הרי שברור ש- W לא היו מבדילים בין מחיר מופרז של עבודת אמנות, למחיר מופרז של דנים הנושא תווית פרימיום. בווג, לעומת זאת, ספק אם מישהו היה יכול לראות את החיבורים, או סתם לשים לב לגיחוך שעולה לא פעם מהתמחור והאדרה האוטומאטית שלה זוכים יקירי לבה של ווינטור.

יום חמישי, 23 ביולי 2009

מעין הנעורים








תוכנית הטלוויזיה פרויקט מסלול הוכיחה באופן חד משמעי, שבארץ אופנה מקבלת במה רק אם היא מתובלת בסלבריטאים. בסיטואציה הזו עובדי התעשייה צריכים לבחור בין התברגות לתודעה הציבורית, דרך פרסונל שופינג למפורסמים והשתלבות בתוכניות שונות, לבין עבודה שכוללת הפקות במגזינים לצד עבודות מסחריות עם מעצבים ומותגים קטנים יותר. הבחירה הראשונה מחייבת יצור של אימאג'ים פרובוקטיביים, ואילו השנייה משלבת עמידה על טעם אישי ושמירה על פרופיל נמוך יחסית.

הסטייליסטית מעין גולדמן בחרה את הקבוצה השנייה, והיא כבר לא מנסה לחדור לצד השני." כשהתחלתי לעבוד ניסיתי להבין מה מעניין אותי. ניסיתי פרסונל שופינג, והבנתי שזה לא מתאים לי. זה יכול לעבוד רק עם מישהו שאני מתחברת אליו, כמו הזמרת אמילי קרפל, טרי פויזן ורונה קינן.". נכון להיום, למעין יש את רשימת הלקוחות שלה, ביניהם המעצבות שרה בראון, רוני בר, דורין פרנקפורט ואחרים, לצד הפקות במגזין את, הגלריסט ו-360 מעלות וטור שבועי באת. מחוץ לעבודתה היא גם סטודנטית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב. לא מזמן, לצד עליית האתר הרשמי שלה לאוויר, היא יצאה לדרך חדשה, לאחר שעזבה את סוכנות סולו. "היה נראה לי שאני צריכה ללמוד להיות בקשר ישיר עם הלקוחות אז עזבתי, ונראה מה יהיה".



גולדמן מתקשה לעמוד על הסגנון שלה. "אני יודעת שאנשים מזהים את העבודות שלי וזה משמח אותי, אבל לי קצת קשה לענות על השאלה הזאת. אני יודעת שכשהתחלתי לעבוד יצרתי הרבה יותר רעש, אבל מאז אני מנסה להתרחק מזה. אני מניחה שאני כן מתאפיינת במראה נקי ופחות פומפוזי. אני עובדת יותר על הפרטים הקטנים, ותמיד חושבת על הסיפור של האשה שאני יוצרת בצילום". האשה הזו מעוררת לא פעם אנטגוניזם בקרב מי שרגיל להפקות של הרשתות. גולדמן מודעת לכך ויודעת ש"לא ייקחו אותי לכל דבר, כי יש דברים שאני לא אעשה. אני לא מעוניינת שהאשה שלי תשדר רק מיניות".

היא מספרת על הקטלוג האחרון שעשתה לשרה בראון. "חשבנו עליו הרבה, ובסופו של דבר רואים בחורה עם שמלה ונעליים שטוחות. וזה מקסים". יש מי שחושבים שזו לא עבודת סטיילינג. התרגלנו לכך שסטיילינג כולל בחורה מלופפת בחגורות עד מעל לראש. לא בעולמה של גולדמן. "אני לא חושבת שיש בהפקות שלי, עד כה, פריטים שיכולים לעבוד רק בצילום. אולי אם אעבוד בחו"ל אוכל להרשות לעצמי להיות אקסטרווגנטית. נכון להיום אני לא מתפשרת, ומה שנכנס לצילום נכנס כי אני אוהבת אותו והוא טוב". בינתיים, את הצד האחר של מעין אפשר לראות בעיקר בעבודתה עם להקת טרי-פויזן, שמתאפיינת בלוק שמשלב פריטים קלאסיים באופן שלא פעם מוציא מהם סליזיות וגיחוך.

היא נותנת כדוגמא הפקה שבה זוג כפפות ארוכות היו יכולות להוסיף לתמונה, אך הן לא נכנסו אליה, כי הכפפות שיש בארץ נראות כמו חלק מתחפושת. כמו כן, ולמרות השקט והניקיון שמאפיינים את עבודתה, גולדמן נמשכת לתכשיטי ענק. עדיין, הפרשנות הישראלית לפריטים הללו לא מספקת אותה, ולכן אנחנו לא נראה אותם בהפקות שלה.

אנחנו נפגשות שבוע לאחר שגולדמן שבה מצילומי הפקה בפריז, שעוררה בה באופן לא מפתיע מחשבות על עבודה בחו"ל. למרות שהיא עדיין לא החליטה אם יש לה כוח להתחיל שוב למלמטה, היא כן שבה עם כמה וכמה מסקנות ביחס להבדל בין פה לשם. "אתה הולך בפריז ומבין שההתעניינות שלהם באופנה לא התחילה אתמול. זה לא שכולם מתלבשים מדהים, אבל רואים שהם חיים את זה - שאופנה, כמו אוכל, היא חלק מהיומיום. אצלנו יש את מי שממש מתעניין באופנה, ורואים את זה עליו, ואת מי שפשוט לא מתלבש. חסרה לנו מסורת".

ההבדלים הללו גולשים גם להפקות עצמן. אני מנסה לברר עם גולדמן איך זה שלמרות סוללת הכישרונות בארץ, ישנה תהום בין ההפקות שלנו לשלהם. האצבע המאשימה מופנית לעבר המיידיות שמאפיינת אותנו. "פה לא יעבדו על הפקה שבוע ולא יחפשו את הלוקיישן המושלם. פה הכל נעשה ביום אחד. אותה מיידיות קשורה גם לצורך להשפיע על הלקוח במהירות ולשבות את מבטו. בחו"ל בתי האופנה הגדולים יכולים להרשות לעצמם למכור אווירה ואסתטיקה, אנחנו חייבים להדגיש את הבגדים, וזה מגביל".

למרות הכל היא מצליחה לשמור על אופטימיות. פרויקט מסלול, למשל, לא מטריד אותה. "יש דברים שקיבלתי כעובדה, ואני לא נלחמת בזה. ברור לי שזה לא יהיה פאשן כי זה ריאליטי שאמור להכניס כסף". וביחס לסביבה של מדינת ישראל היא מודה שפעם היא חשבה שזה ישתנה, אך "היום אני רואה שזה פשוט צומח בצורה אחרת. בסופו של דבר, זו הסביבה שלי, ובתוכה אני פועלת. מעבר לזה, אני מאמינה שעם הגידול של המיינסטרים, חייב להגיע גידול של השוליים. ותמיד, גם אם הכל נראה מאוס, יש משהו טוב שצומח וקורה."