הכפתור, התכשיט והגב

*[ההמשך לכוכבית נמצא בסוף הפוסט]



כל האנשים שעניינם תחזית מזג האוויר טענו שערב ראש השנה יתבשם בטפטוף אלגנטי ומרגש. בהתאמה, אני (חובבת כל ערב שדורש מהנוכחים להתאמץ בתחום ההלבשה) החלטתי שהגיע העת לרכוש את זוג הגרבונים המנוקד של העונה הקרובה. ככלות הכל, אם יטפטף, המראה שלי בשמלה וגרבונים דקיקים לא יזכיר לעוברים והשבים סרט לא מסונכרן.

ידעתי מראש שהם נמצאים במשביר לצרכן. לצערי, למרות הבטחות העיתונות המקומית (קרי, אני) הן לא נמצאו באגף הגרביים ההולך ומצטמצם של אותו משביר לצרכן. בחוסר מעש צעדתי לעבר זארה, שלא ביקרתי בה מאז הסייל (כאמור, סיבות אישיות). תחושת לונה פארק אפפה אותי, כשפאייטים, נצנצים, ניטים, מגפיים וז'קטים גבריים הקיפו אותי מכל כיוון. לירוי שופן צדק: זארה תירגמה כל טרנד נוכחי לתוך הקולקציה שלה. והיא עשתה זאת בצורה די מוצלחת.

התענוג היה כפול כי לעומת עונות אחרות, שבהן ישנם פריטים שיכולים להמשיך לחיות מעבר לגחמה הנוכחית של התעשייה, העונה הנוכחית מצטיינת בחד פעמיות והיעדר פרקטיות מרשימה. מבלי להסביר מדוע, הרי שבסיטואציה הנוכחית זארה ושות' הופכים למקומות האידיאליים לרכישות ההמוניות של העונה. היכן יימצא עוד מגף מעל הברך שנראה טוב לכל הדעות בעודו מתעטר בהדפס נחש כהה במחיר 600 שקלים חדשים?

אבל, אליה וקוץ בה. אחרי שעזבתי את פארק השעשועים שבו ניסיתי כל זוג שלא אוכל לצעוד עליו לעולם, נותרתי עם סימן שאלה גדול ביחס לעצמי המתלבש/האופנתי. רבים וטובים דיברו אותי על הסגנון שלי, אך אני לעולם לא ידעתי להגדירו, וכמו כל החבר'ה הטובים ידעתי תמיד לומר (למורת רוחה של שירז טל, ככל הנראה) שגם אני קרבן אופנה. כי מי יכול לעמוד מול הוירטואזיות המרשימה שצועדת על מסלולי התצוגה ברחבי העולם כל שנה, כמה פעמים בשנה? הרי גם כשזה רע, זה לא מספיק רע – או רע מוחלט – כדי שלא נמצא כמה פריטים לחלום עליהם בלילה.

המשכתי להרהר, ואז כאילו התלבטותי לא מעיקות עליי מספיק, חלפתי עם הרכב על פני מעין (היא הסטייליסטית מעיין גולדמן) שהתברכה גם בנתונים טבעיים מרשימים וגם בחוש סטייל מטריד. איכשהו היא תמיד מצליחה לעטות על עצמה שמלה נטולת גזרה שנראית נפלא, ולהתהלך כעקבים כאילו הם היו נעלי האצבע העונתיים שלה. מעבר לכך, שלא כמוני, היא מתפעלת מהאייטימים החדשים אך לאו דווקא מצרפת אותם לארונה. הכיצד??? האם אני חסרת חוט שדרה, או שמא חוט השדרה שלי לוקה בעקמת?

תהא התשובה אשר תהא, לנוכח הקולקציה האחרונה של פיליפ לים, אני מרגישה פחות רע עם הנטייה שלי להתאהב באלה שקל להתאהב בהם. ביקורות רבות שהופנו אל לים, כמו אל רבים מעמיתיו בשבוע האופנה האחרון נגעו לחוסר התעוזה שלהם. אכן, למעט כמה תצוגות מובחרות (שברובן נגענו כאן) השעמום נטה להשתלט על האווירה. במקרה הזה, וכמישהו כמו לים מעורר בך את החשק ללבוש את כל אחד ואחד מהפריטים שעלו על המסלול, אפשר אולי להשתעשע בכמה הוא התכוונן לעבר מכירת הקולקציה, יותר מאשר לעבר הקונספט המנחה, אבל אי אפשר להתווכח עם התשוקה.

בנוסף, אי אפשר להתווכח עם הרכות שניבטה מכל עבר. בדי העור הפכו לחומר נוזלי בידיו של לים, וכאילו שכחו את המקור השחור שלהם. לעומת העונה הנוכחית שמתאפיינת בהרבה שחור של נערות רוק וחברות של אופנוענים, לים לקח גם את הבלינג בלינג וגם את המתוח והישר והראה איך לחומר יש הרבה יותר מפרשנות אחת.

מעבר לכל אלה, אי אפשר היה להתעלם מתכשיטי הענק שנראו כמו עבודת יד שנעשתה מניירות עטיפה מקומטים, ואי אפשר להתעלם מהטיפול המרשים בגב. עם פחות עבודה שנגעה בחיתוכים ויצירת חללים בתוך הבד, ולטובת אותה רכות שהתאפיינה בכך שהחומרים הנוקשים נקשרו זה לזה ברכות בצורת פפיון, התכשיט והגב הובילו את התצוגה. בנוסף הם גם לא חששו להמשיך את העונה הנוכחית תוך כדי שהם מפנים לה את אחוריהם באלגנטיות חצופה ומעוררת קנאה.

*[הטקסט הנוכחי מכיל סטיות רבות, ביניהן חדירה אגרסיבית ופתאומית של חיי הפרטיים - חיים שלרוב נעדרים מכל מציאות פומבית באשר היא. מקוה שלא אגרר לכך שוב, נכון לעכשיו אין ברירה אחרת באופק. סטייה נוספת נוגעת לעיסוק המתמשך שלי – מעבר לגבולות הזמן – בשבוע האופנה שנגמר זה מכבר. סיבות אישיות לא יכלו אלא ליצור את המצב הזה]

מעין הנעורים

תוכנית הטלוויזיה פרויקט מסלול הוכיחה באופן חד משמעי, שבארץ אופנה מקבלת במה רק אם היא מתובלת בסלבריטאים. בסיטואציה הזו עובדי התעשייה צריכים לבחור בין התברגות לתודעה הציבורית, דרך פרסונל שופינג למפורסמים והשתלבות בתוכניות שונות, לבין עבודה שכוללת הפקות במגזינים לצד עבודות מסחריות עם מעצבים ומותגים קטנים יותר. הבחירה הראשונה מחייבת יצור של אימאג'ים פרובוקטיביים, ואילו השנייה משלבת עמידה על טעם אישי ושמירה על פרופיל נמוך יחסית.

הסטייליסטית מעין גולדמן בחרה את הקבוצה השנייה, והיא כבר לא מנסה לחדור לצד השני." כשהתחלתי לעבוד ניסיתי להבין מה מעניין אותי. ניסיתי פרסונל שופינג, והבנתי שזה לא מתאים לי. זה יכול לעבוד רק עם מישהו שאני מתחברת אליו, כמו הזמרת אמילי קרפל, טרי פויזן ורונה קינן.". נכון להיום, למעין יש את רשימת הלקוחות שלה, ביניהם המעצבות שרה בראון, רוני בר, דורין פרנקפורט ואחרים, לצד הפקות במגזין את, הגלריסט ו-360 מעלות וטור שבועי באת. מחוץ לעבודתה היא גם סטודנטית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב. לא מזמן, לצד עליית האתר הרשמי שלה לאוויר, היא יצאה לדרך חדשה, לאחר שעזבה את סוכנות סולו. "היה נראה לי שאני צריכה ללמוד להיות בקשר ישיר עם הלקוחות אז עזבתי, ונראה מה יהיה".

גולדמן מתקשה לעמוד על הסגנון שלה. "אני יודעת שאנשים מזהים את העבודות שלי וזה משמח אותי, אבל לי קצת קשה לענות על השאלה הזאת. אני יודעת שכשהתחלתי לעבוד יצרתי הרבה יותר רעש, אבל מאז אני מנסה להתרחק מזה. אני מניחה שאני כן מתאפיינת במראה נקי ופחות פומפוזי. אני עובדת יותר על הפרטים הקטנים, ותמיד חושבת על הסיפור של האשה שאני יוצרת בצילום". האשה הזו מעוררת לא פעם אנטגוניזם בקרב מי שרגיל להפקות של הרשתות. גולדמן מודעת לכך ויודעת ש"לא ייקחו אותי לכל דבר, כי יש דברים שאני לא אעשה. אני לא מעוניינת שהאשה שלי תשדר רק מיניות".

היא מספרת על הקטלוג האחרון שעשתה לשרה בראון. "חשבנו עליו הרבה, ובסופו של דבר רואים בחורה עם שמלה ונעליים שטוחות. וזה מקסים". יש מי שחושבים שזו לא עבודת סטיילינג. התרגלנו לכך שסטיילינג כולל בחורה מלופפת בחגורות עד מעל לראש. לא בעולמה של גולדמן. "אני לא חושבת שיש בהפקות שלי, עד כה, פריטים שיכולים לעבוד רק בצילום. אולי אם אעבוד בחו"ל אוכל להרשות לעצמי להיות אקסטרווגנטית. נכון להיום אני לא מתפשרת, ומה שנכנס לצילום נכנס כי אני אוהבת אותו והוא טוב". בינתיים, את הצד האחר של מעין אפשר לראות בעיקר בעבודתה עם להקת טרי-פויזן, שמתאפיינת בלוק שמשלב פריטים קלאסיים באופן שלא פעם מוציא מהם סליזיות וגיחוך.

היא נותנת כדוגמא הפקה שבה זוג כפפות ארוכות היו יכולות להוסיף לתמונה, אך הן לא נכנסו אליה, כי הכפפות שיש בארץ נראות כמו חלק מתחפושת. כמו כן, ולמרות השקט והניקיון שמאפיינים את עבודתה, גולדמן נמשכת לתכשיטי ענק. עדיין, הפרשנות הישראלית לפריטים הללו לא מספקת אותה, ולכן אנחנו לא נראה אותם בהפקות שלה.

אנחנו נפגשות שבוע לאחר שגולדמן שבה מצילומי הפקה בפריז, שעוררה בה באופן לא מפתיע מחשבות על עבודה בחו"ל. למרות שהיא עדיין לא החליטה אם יש לה כוח להתחיל שוב למלמטה, היא כן שבה עם כמה וכמה מסקנות ביחס להבדל בין פה לשם. "אתה הולך בפריז ומבין שההתעניינות שלהם באופנה לא התחילה אתמול. זה לא שכולם מתלבשים מדהים, אבל רואים שהם חיים את זה - שאופנה, כמו אוכל, היא חלק מהיומיום. אצלנו יש את מי שממש מתעניין באופנה, ורואים את זה עליו, ואת מי שפשוט לא מתלבש. חסרה לנו מסורת".

ההבדלים הללו גולשים גם להפקות עצמן. אני מנסה לברר עם גולדמן איך זה שלמרות סוללת הכישרונות בארץ, ישנה תהום בין ההפקות שלנו לשלהם. האצבע המאשימה מופנית לעבר המיידיות שמאפיינת אותנו. "פה לא יעבדו על הפקה שבוע ולא יחפשו את הלוקיישן המושלם. פה הכל נעשה ביום אחד. אותה מיידיות קשורה גם לצורך להשפיע על הלקוח במהירות ולשבות את מבטו. בחו"ל בתי האופנה הגדולים יכולים להרשות לעצמם למכור אווירה ואסתטיקה, אנחנו חייבים להדגיש את הבגדים, וזה מגביל".

למרות הכל היא מצליחה לשמור על אופטימיות. פרויקט מסלול, למשל, לא מטריד אותה. "יש דברים שקיבלתי כעובדה, ואני לא נלחמת בזה. ברור לי שזה לא יהיה פאשן כי זה ריאליטי שאמור להכניס כסף". וביחס לסביבה של מדינת ישראל היא מודה שפעם היא חשבה שזה ישתנה, אך "היום אני רואה שזה פשוט צומח בצורה אחרת. בסופו של דבר, זו הסביבה שלי, ובתוכה אני פועלת. מעבר לזה, אני מאמינה שעם הגידול של המיינסטרים, חייב להגיע גידול של השוליים. ותמיד, גם אם הכל נראה מאוס, יש משהו טוב שצומח וקורה."