כל האנשים שעניינם תחזית מזג האוויר טענו שערב ראש השנה יתבשם בטפטוף אלגנטי ומרגש. בהתאמה, אני (חובבת כל ערב שדורש מהנוכחים להתאמץ בתחום ההלבשה) החלטתי שהגיע העת לרכוש את זוג הגרבונים המנוקד של העונה הקרובה. ככלות הכל, אם יטפטף, המראה שלי בשמלה וגרבונים דקיקים לא יזכיר לעוברים והשבים סרט לא מסונכרן.
ידעתי מראש שהם נמצאים במשביר לצרכן. לצערי, למרות הבטחות העיתונות המקומית (קרי, אני) הן לא נמצאו באגף הגרביים ההולך ומצטמצם של אותו משביר לצרכן. בחוסר מעש צעדתי לעבר זארה, שלא ביקרתי בה מאז הסייל (כאמור, סיבות אישיות). תחושת לונה פארק אפפה אותי, כשפאייטים, נצנצים, ניטים, מגפיים וז'קטים גבריים הקיפו אותי מכל כיוון. לירוי שופן צדק: זארה תירגמה כל טרנד נוכחי לתוך הקולקציה שלה. והיא עשתה זאת בצורה די מוצלחת.
התענוג היה כפול כי לעומת עונות אחרות, שבהן ישנם פריטים שיכולים להמשיך לחיות מעבר לגחמה הנוכחית של התעשייה, העונה הנוכחית מצטיינת בחד פעמיות והיעדר פרקטיות מרשימה. מבלי להסביר מדוע, הרי שבסיטואציה הנוכחית זארה ושות' הופכים למקומות האידיאליים לרכישות ההמוניות של העונה. היכן יימצא עוד מגף מעל הברך שנראה טוב לכל הדעות בעודו מתעטר בהדפס נחש כהה במחיר 600 שקלים חדשים?
אבל, אליה וקוץ בה. אחרי שעזבתי את פארק השעשועים שבו ניסיתי כל זוג שלא אוכל לצעוד עליו לעולם, נותרתי עם סימן שאלה גדול ביחס לעצמי המתלבש/האופנתי. רבים וטובים דיברו אותי על הסגנון שלי, אך אני לעולם לא ידעתי להגדירו, וכמו כל החבר'ה הטובים ידעתי תמיד לומר (למורת רוחה של שירז טל, ככל הנראה) שגם אני קרבן אופנה. כי מי יכול לעמוד מול הוירטואזיות המרשימה שצועדת על מסלולי התצוגה ברחבי העולם כל שנה, כמה פעמים בשנה? הרי גם כשזה רע, זה לא מספיק רע – או רע מוחלט – כדי שלא נמצא כמה פריטים לחלום עליהם בלילה.
המשכתי להרהר, ואז כאילו התלבטותי לא מעיקות עליי מספיק, חלפתי עם הרכב על פני מעין (היא הסטייליסטית מעיין גולדמן) שהתברכה גם בנתונים טבעיים מרשימים וגם בחוש סטייל מטריד. איכשהו היא תמיד מצליחה לעטות על עצמה שמלה נטולת גזרה שנראית נפלא, ולהתהלך כעקבים כאילו הם היו נעלי האצבע העונתיים שלה. מעבר לכך, שלא כמוני, היא מתפעלת מהאייטימים החדשים אך לאו דווקא מצרפת אותם לארונה. הכיצד??? האם אני חסרת חוט שדרה, או שמא חוט השדרה שלי לוקה בעקמת?
תהא התשובה אשר תהא, לנוכח הקולקציה האחרונה של פיליפ לים, אני מרגישה פחות רע עם הנטייה שלי להתאהב באלה שקל להתאהב בהם. ביקורות רבות שהופנו אל לים, כמו אל רבים מעמיתיו בשבוע האופנה האחרון נגעו לחוסר התעוזה שלהם. אכן, למעט כמה תצוגות מובחרות (שברובן נגענו כאן) השעמום נטה להשתלט על האווירה. במקרה הזה, וכמישהו כמו לים מעורר בך את החשק ללבוש את כל אחד ואחד מהפריטים שעלו על המסלול, אפשר אולי להשתעשע בכמה הוא התכוונן לעבר מכירת הקולקציה, יותר מאשר לעבר הקונספט המנחה, אבל אי אפשר להתווכח עם התשוקה.
בנוסף, אי אפשר להתווכח עם הרכות שניבטה מכל עבר. בדי העור הפכו לחומר נוזלי בידיו של לים, וכאילו שכחו את המקור השחור שלהם. לעומת העונה הנוכחית שמתאפיינת בהרבה שחור של נערות רוק וחברות של אופנוענים, לים לקח גם את הבלינג בלינג וגם את המתוח והישר והראה איך לחומר יש הרבה יותר מפרשנות אחת.
מעבר לכל אלה, אי אפשר היה להתעלם מתכשיטי הענק שנראו כמו עבודת יד שנעשתה מניירות עטיפה מקומטים, ואי אפשר להתעלם מהטיפול המרשים בגב. עם פחות עבודה שנגעה בחיתוכים ויצירת חללים בתוך הבד, ולטובת אותה רכות שהתאפיינה בכך שהחומרים הנוקשים נקשרו זה לזה ברכות בצורת פפיון, התכשיט והגב הובילו את התצוגה. בנוסף הם גם לא חששו להמשיך את העונה הנוכחית תוך כדי שהם מפנים לה את אחוריהם באלגנטיות חצופה ומעוררת קנאה.
*[הטקסט הנוכחי מכיל סטיות רבות, ביניהן חדירה אגרסיבית ופתאומית של חיי הפרטיים - חיים שלרוב נעדרים מכל מציאות פומבית באשר היא. מקוה שלא אגרר לכך שוב, נכון לעכשיו אין ברירה אחרת באופק. סטייה נוספת נוגעת לעיסוק המתמשך שלי – מעבר לגבולות הזמן – בשבוע האופנה שנגמר זה מכבר. סיבות אישיות לא יכלו אלא ליצור את המצב הזה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה