תצוגה ראשונה שעוברת מינימום רפלקסיה ומוצאת את עצמה בבלוג.
ג'ייסון וו הצעיר מפתיע בקולקציה שלא לוקחת סיכונים, אך מצליחה להיות שילוב מוצלח בין הצבעוניות של דריס ואן נוטן; הניחוח הוינטג'י ששסחף את כולנו אחרי מארק ג'ייקובס; והאלגנטיות הבועטת של ניקולא גסקייר.
אפשר לבקר אותי על חוסר היכולת לדבר אותו מבלי לשים אותו בתוך הקשר רחב יותר, בעיקר של התחום שבתוכו הוא פועל. אך, נכון לכרגע לא מצאתי את הכלים לעשות זאת. אולי סיומו של השבוע והשבועות הקרובים יעשו זאת.
כך או כך, ההישענות הברורה של וו על פיתוחי טקסטיל, והשילוב של הטוויד בחליפות מכנסיים בגזרות משוחררות, הם ככל הנראה האמירה הגדולה שלו (זאת, כאמור, אם עיניי אינן מטעות אותי). בהנחה שראיתי נכון, נחמד לראות כיצד הטוויד מצליח בשלמותו - כלומר בלי עזרתו של ג'ינס שיבטא בעיטה במוסכמות – להפוך לבד היומיומי הזה. כאן צורפה הגרסא השחורה לבנה שלו. וו יצר את אותם הפריטים, גם באדום אביבי.
כך או כך, ההישענות הברורה של וו על פיתוחי טקסטיל, והשילוב של הטוויד בחליפות מכנסיים בגזרות משוחררות, הם ככל הנראה האמירה הגדולה שלו (זאת, כאמור, אם עיניי אינן מטעות אותי). בהנחה שראיתי נכון, נחמד לראות כיצד הטוויד מצליח בשלמותו - כלומר בלי עזרתו של ג'ינס שיבטא בעיטה במוסכמות – להפוך לבד היומיומי הזה. כאן צורפה הגרסא השחורה לבנה שלו. וו יצר את אותם הפריטים, גם באדום אביבי.
הסיפור נמשך דרך הבדים, עם הדפס נוסף בשחור לבן, על מה שנראה כמו משי. השילוב המוצלח שלו נתון בחצאית ישרה וקצרה, שהושלמה על ידי סריג קליל בכחול נייבי. הלוק הסופי של הסריג, שנראה רפוי מפאת שימוש (כמו הטי-שירט המוצלחת ביותר שתמצאו בארון), דואג לכך שהשניין לא יצטרכו לבלות רק באירועים רשמיים.
לבסוף, האפיל הבלגי שהוזכר, נתון ככל הנראה בחדירה של החרדל הצהבהב (גרסת החיקוי של אוסם), כשלבסוף אי אפשר שלא להזכיר את החצאית השחורה שהתהדרה בשני פסי סאטן: אחד אדום ואחד תכלת. לחטוף!
אני חושב שהקולקציה שלו מורכבת, ולוקחת סיכונים של ממש ביחס לרוב המציגים האחרים השבוע. עצם כך שהקולקציה פזלה אל שטחים שרחוקים מן הקזו'אל (ובואו נודה שזה אחד העיסוקים העיקריים של רוב המעצבים בשבוע האופנה בניו יורק, אפילו אצל מארק ג'ייקובס) מקנה לה נקודות זכות. יחד עם של אלכסנדר וואנג, רודארט ומארק, אלו היו התצוגות הטובות ביותר של הסבב הנוכחי. מחכה בקוצר רוח ללונדון.
השבמחק