שיתוף הפעולה המתמשך בין יורגן טלר למארק ג'ייקובס אינם עושים טוב לראשון מביניהם. מה שהתחיל במסע פרסום אחר, שהפך את האופנתי במובן הקלאסי של המילה ללא רלוונטי, הפך ללעוס אחרי עונות רבות מדי שבהן הוא לא עבר שינוי ממשי. אותם הצבעים, לכל היותר הפרצופים שמתחלפים, והלוקיישנים התמיד שרופים. אפשר אף לומר שמאז שטלר הצטלם עם שרלוט רמפלינג, לא היה שם כל כך מעניין. במובן הזה, ג'ייקובס – שמחד לא מואס בסגנון המוכר של המודעות שלו, ומאידך מפעיל קונצרן כה חזק של עצמו – לא צריך לדאוג לעצמו, כי אם לחברו הטוב.
לעומת העבודה עם ג'ייקובס ניכר שדווקא שיתוף הפעולה של טלר עם בית האופנה המסורתי מיסוני, עשה לו טוב. צילומי משפחה בארוחה, או סתם בכינוס משפחתי, הצליחה להעמיד במרכז הן את הסריגים המשובחים של המותג, והן את היותו עסק משפחתי בעל מסורת ארוכת שנים. כל זאת ללא מאמץ רב, וכשכל מה שנופל תחת הגדרת הנכון של הרגע, נותר בחוץ. למעשה, לא רק שהוא נותר בחוץ, אלא שגם לא מרגישים את היעדרו. הדבר היחידי שעולה מתמונות אלה, היא הכמיהה למשפחה איטלקית. אותה כמיהה שהתעוררה בנפשו של כל מי שהתמכר בתקופה זו או אחרת לסופרנוס. הסדרה שהעלתה על נס את האיטלקיות והמשפחתיות, כלומר רק אם הן באות יחדיו בצירוף פמליה מכובדת של כיעור מאיים, כמובן.
