מה שתלוי על הקיר

אפשר להשוות בין מחירה של עבודת אמנות, למחירו של ג'ינס? אנשי האמנות, כמו רבים וטובים מאיתנו, יזדעזעו רק לשמע השאלה. על התשובה, ככל הנראה, הם לא יצטרכו לבזבז ולו רגע של מחשבה. אבל, כשמסתכלים על שני האובייקטים, דרך המחירים שלהם, והיכולת של כל אחד מהם לשאת תגי מחיר מופרכים יותר ויותר, אולי אפשר ואף רצוי להשוות בין השניים?

סרטו של בן לואיס, "הבועה הגדולה של האמנות העכשווית", מפנה מבט ביקורתי ונוקב לפן המסחרי והכלכלי של עולם האמנות. בתקופה שבה יצירות אמנות עכשווית האמירו לעשרות מליוני דולרים, החליט בן לואיס לבדוק מה הוביל לכך. ככלות הכל, דווקא האמנות הזו, שמקורה באמן אנדי וורהול, שהפך את הקופי והייצור ההמוני לחלק אינהרנטי מהאמנות שלו, אינה קשורה יותר ביצירה החד פעמית. שלא כמו יצירות קלאסיות, מוורהול יש מאות, ומערך הייצור של האמן דמיאן הירסט, לא היה מבייש מפעלים רבים. אז מדוע ולמה דווקא מתוך אותו ריבוי, הצליחו מחירם של עבודות רבות להאמיר כל כך, עד התפוצצות הבועה בשנת 2008?

התשובה לשאלה קשורה במנגנונים ששולחים את ידיהם לכל מקום שבו מעורב כסף. אבל היא לא רואה את היחס בין המחירים של העבודות הללו, למחירו של ג'ינס של בלמאן אחרי הקאמבק של בית האופנה בשנה האחרונה. בשיא המיתון, לאף אחד לא היתה בעיה לשלם 1500 דולר למכנסי ג'ינס, שאזלו מן המדפים כאילו היו חולצות בדולר. אז נכון, 1500 דולר הם לא 77 מיליון דולר, שהם מחירו של הטריפטיך של פרנסיס בייקון, אך יכול להיות שמבחינת היחס, מדובר בערך באותו מחיר? ככל הנראה באופן ברור יותר, לו נשווה את אותו ג'ינס עם פרסטיז ליצירה של הירסט.

במובן הזה עולם האמנות ועולם האופנה, ששניהם עברו סוג של התפכחות בשנה האחרונה, נושאים ערך שעניינו בעיקר יוקרה. מעצבי האופנה, כמו האמנים, הם לא פעם סוג של אלוהים, שכולנו סוגדים להם, מי יותר לראשונים, ומי יותר לשניים. בחזרה לשאלה שנזרקה לאוויר בהתחלה, ברור שתמיד יהיו בנמצא מי שיחשבו, שלמרות שהאמן טקאשי מורקמי הוא זה שאחראי להתפוצצות של הלוגו של לואי ויטון בעולם, הרי שמורקמי נושא ערך אחר מזה של המעצב מארק ג'ייקובס, ולו רק כי הראשון מתהדר בכותרת של עולם האמנות, ואילו השני בזה של תעשיית האופנה.

בעוד שהסגידה של אנשי האמנות ליוקרה של עולמם יכולה להיות ברורה, מעניין יותר לבחון את ההפרדה הזו מבעד לעיניהם של אנשי האופנה, שממשיכים להפריד בין שני העולמות, כאילו לא היו קשורים האחד לשני. מהדורת האמנות של W לחודש הנוכחי, הוכיחה כי W לא נושא רגשי נחיתות כלפיי עולם האמנות. אחרי שבחודש האחרון הפקת האופנה המרכזית הצטלמה על הרקע של הפומפידו והמומה, ונשאה את השם אמנות ומסחר, באופן שלא היה יכול להיות אלא ביקורתי, החודש הנוכחי התהדר בשער שבו ביים האמן האיטלקי מאוריציו קטאלן את לינדה אוונג'ליסטה.

בשער, שהוא חלק מהפקה רחבת עמודים של קטאלן – הפקה שפותחת הצגה של כמה וכמה אמנים – עומדת אוונג'ליסטה באמצע הרחוב. לגופה שמלה שחורה קלאסית, ולצווארה שרשרת פנינים עם זוג עגילים תואמים. כל כולה קלאסיות מהודקת ונכונה. בידיה, בניגוד ללוק הכולל, פיסת קרטון שעליה נכתב בלורד שחור "זו חייבת להיות האשמה של מישהו". מבלי לחשוב את האשמה באופן ספציפי, שכן זו נעוצה בכל פינה אפשרית של חיינו, חובה לעמוד על היעדר ההפרדה שבה נקט W. האמנות והאופנה התמזגו זה בתוך זה, כששתיהן נשענו על הערכים שקשורים לויז'ואל החזק שלהם, שאם הוא טוב, אינו דורש כל הפרדה באשר היא.

לשם השוואה, גסה למדי, גם בווג האמריקאי נתנו החודש מקום לאמנות. למעשה, בווג נתנו מקום גם לאמנות פלסטית וגם לאמנות הקולנוע. בעוד שהקשר הסלבריטאי עם הקולנוע נכח כבר על השער, שבו כיכבו זו לצד זו, קייט הדסון, פנלופה קרוז, מריון קוטילארד וניקול קידמן, המככבות במחזמר החדש "תשע", שמהווה סוג של המשך ל"שמונה וחצי" של פדריקו פליני; הרי שהפוטנציאל העצום של החיבור בין פליני, שידוע באסתטיקה המוגזמת שלו, והמגזין נעלמה כלא היתה. בערך כמו שמהשער לא נראו פניהן של סופיה לורן, ג'ודי דנץ ופרג'י שהן ממש יותר מדי מבוגרות מכדי למכור את ווג לקוראותיו, כך הפך המפגש האפשרי של הקולנוע עם האופנה למפגש שנשען רק על אבק הכוכבים. כך נראה גם פרויקט האמנות הירוקה, שבו שישה אמנים נדרשו להציג על גבי הכרומו עבודות שקשורות בטבע. מנותקת לחלוטין, עם במה שבולטת בזרותה, ניתנה במה לאמנות שלא היה לה הרבה מה לומר.

אם נשוב להשוואה הראשונית, הרי שברור ש- W לא היו מבדילים בין מחיר מופרז של עבודת אמנות, למחיר מופרז של דנים הנושא תווית פרימיום. בווג, לעומת זאת, ספק אם מישהו היה יכול לראות את החיבורים, או סתם לשים לב לגיחוך שעולה לא פעם מהתמחור והאדרה האוטומאטית שלה זוכים יקירי לבה של ווינטור.