אמש הופיעו ציטוטים וקטעים מראיון עם קרל לגרפלד שישודר במלואו ב-CNN אסיה ב-23 לחודש.חלק ניכר מאותם קטעים, בראיון חנפני וסלחני, נגעו לשאלת התחרות ומקורות ההשראה של לגרפלד. האחרון לא נפל בפח, כלומר המילה השראה לא העלתה בראשו את נסיעתו האחרונה לקורסיקה, ואת חדר בית המלון שבו ישן, ושלחדרנית שלו היו בוודאי כפכפי עץ מחופי ניטים. הוא טען שהעבודה מפרה אותו. לטובתו, אפשר לומר, שלא רק שאין משפט גרמני מכך, אלא שזה גם מצטייר כנכון ואמיתי. כהוכחה, בסרט דוקומנטרי על בית האופנה שאנל, שלגרפלד הזמין, ניתן לראות שהאיורים דורשים ממנו בעיקר לשבת לצד השולחן. אין הכנות, ואין טקסים. יש החלטה (שלבטח רשומה ביומן), ועבודה. את הסיבה לכך שיש ביכולתו של האחרון לשבת ולאייר כאהבת נפשו, הוא תולה בכך שהוא חי כמו אנטנה, שכל היום קולטת רשמים, ומשדרת אותם החוצה. ולכן שאלת ההשראה הנקודתית, היא איך לומר, לא רלוונטית.
לאן אני חותרת, אפשר לשאול, בצדק? בעיקר לעבר הטענה של לגרפלד שהוא נולד לשדה הקרב. זאת בתגובה לשאלה של המרואיינת, שתהתה כיצד הוא מתמודד עם התחרות של תעשיית האופנה. כמו כל קפיטליסט טוב, הוא טען שהתחרות בריאה וממריצה, וגם שהוא נולד לקרב. הכל טוב ויפה (מחוץ לגבולות האידיאולוגיה המרקסיסטית), אבל עולה השאלה האם לגרפלד אכן נלחם? אני לא מעוניינת לפקפק בכישרונו, אבל יש דבר מה קל יחסית בנשיאת המותג שאנל על כתפייך. זה דורש הרבה מאוד עבודה ומחשבה, אבל בו זמנית זה גם עושה הרבה עבודה. זאת לעומת לגרפלד, שבעונות האחרונות מתגלה יותר ויותר כחיית שיווק – כאייקון הנכון במקום הנכון – ופחות כמעצב בעל יכולות יוצאות דופן. שוב אומר, כבודו במקומו מונח, והוא מצליח להפתיע כל פעם מחדש, אך אי אפשר לומר שעיצוביו לוקחים סיכון, או מרחיבים את גבולות בית שאנל, יתר על המידה. מה גם, שספק אם מישהו אחר מלבדו היה מצליח לקבל קרדיט חיובי, על אותם כפכפים שלא נלבשו על ידי שום חדרנית, אך ממלאים את דמיונו של לגרפלד, כשהוא מהרהר בפאתוס הגרמני של חיי הכפר.
לאן אני חותרת, אפשר לשאול, בצדק? בעיקר לעבר הטענה של לגרפלד שהוא נולד לשדה הקרב. זאת בתגובה לשאלה של המרואיינת, שתהתה כיצד הוא מתמודד עם התחרות של תעשיית האופנה. כמו כל קפיטליסט טוב, הוא טען שהתחרות בריאה וממריצה, וגם שהוא נולד לקרב. הכל טוב ויפה (מחוץ לגבולות האידיאולוגיה המרקסיסטית), אבל עולה השאלה האם לגרפלד אכן נלחם? אני לא מעוניינת לפקפק בכישרונו, אבל יש דבר מה קל יחסית בנשיאת המותג שאנל על כתפייך. זה דורש הרבה מאוד עבודה ומחשבה, אבל בו זמנית זה גם עושה הרבה עבודה. זאת לעומת לגרפלד, שבעונות האחרונות מתגלה יותר ויותר כחיית שיווק – כאייקון הנכון במקום הנכון – ופחות כמעצב בעל יכולות יוצאות דופן. שוב אומר, כבודו במקומו מונח, והוא מצליח להפתיע כל פעם מחדש, אך אי אפשר לומר שעיצוביו לוקחים סיכון, או מרחיבים את גבולות בית שאנל, יתר על המידה. מה גם, שספק אם מישהו אחר מלבדו היה מצליח לקבל קרדיט חיובי, על אותם כפכפים שלא נלבשו על ידי שום חדרנית, אך ממלאים את דמיונו של לגרפלד, כשהוא מהרהר בפאתוס הגרמני של חיי הכפר.
מי שמוכיחים שיש סיבה למעמדו הבלתי מעורער, הם הסרטים והקמפיינים השונים, כמו התצוגות ההפקתיות, שמלוות את העונות ולמעשה מקשטות את כל השנה. אי אפשר לומר שמשעמם עם לגרפלד, ואי אפשר לומר שהאיש הלא צעיר הזה, לא קורא את המפה נאמנה. בין אם נזכור לו את ההיצמדות האובססיבית ללארה סטון (הבחורה הכי מושכת בסביבה) או את קמפיין תיקי קוקו קוקון עם קים דואל. בסרטון זה, כמו גם בסרט vol de jour, לגרפלד מצליח לעשות לשאנל את הטוויסט הנכון. שם המותג היוקרתי הזה, הופך לצעצוע שכולנו נמשיך לרצות, למרות שבפועל אין פריטים ספציפיים שמדירים שינה מעינינו, ויוצאים דווקא מבית האופנה הזה.
לסיום, אי אפשר שלא לדבר על תשוקה. בעידן שלנו (וזאת אני אומרת עם כל הרצינות) התשוקה היא-היא האובייקט הנחשק. למעשה, אין אובייקט נחשק, כי אם ייצור שמצליח לייצר תשוקה. לשם מכוונים כל הצילומים שאנו רואים, כל הנשים והגברים שמציפים את עינינו ושוטפים את ראשנו. פנים מושלמות וגופות נטולי חותמת אמורים לייצר תשוקה, ולגרום לנו להימשך אליהם. רובם הגדול נכשלים במשימה, שעם הריבוי הופכת ליותר ויותר סבוכה. לגרפלד, אותו אחד שמתנגד לטרנד הדוגמניות המלאות, הוא זה שטען במהדורת מאי האחרונה של ווג האמריקאי, שכוחן של דוגמניות העל הבלתי נשכחות, נתון בחוסר השלמות שלהן. על אותו בסיס, ניתן להאמין, הוא בחר בסטון. אבל מעבר לכך, על אותו בסיס הוא התרחק מהמושלמות המרתיעה של הבורגנות הפריסאית, שהיוותה – וככל הנראה ממשיכות להוות – את קהל הלקוחות העיקרי של המותג. ובגלל זה, כולנו מוצאים את עצמנו נגררים אחרי מותג שלעולם לא יהיה בידינו. שבמקרה הטוב, נצליח לסחוב אותו מהחנות, כמו לארה. זאת בהנחה שנצליח להתלבש בהתאם, כדי שלא יעקבו אחרי כל צעדינו, מרגע שנצעד פנימה, ויכשילו את משימת בוני וקלייד שלנו.
מצחיק, בדיוק קישרתי לזה בטוויטר. מדובר בהזיה: שחקנים גרועים, תסריט (?) מטופש, ועם זאת - אפרודיזיאק מהמעלה הראשונה. אני חושבת שזה אכן קשור לכוח של לגרפלד כמושך בחוטים (וכמו שציינת, לאו דווקא כמעצב בעל חזון יצירתי גאוני). אבל החוטים האלה, בעולם של היום, הם כוח יצירתי בפני עצמו - הפטישיזם של הסחורות הוא חתיכת רכבת הרים כיפית וממכרת, שגם אין כל כך דרך הגיונית/בלתי-צדקנית להתנגד לו. ומלבד זאת, גבירתי הנאווה, אני לא יודעת על מה את מדברת בעניין "מותג שלעולם לא יהיה שלנו" - לי יש את כל התוכניות להזמין עוד הערב את האופנוע הממותג הזה. זה נראה לי רק הצעד הבלתי-צדקני לנקוט בו, ויותר מכך; ההגיוני.
השבמחק