גאונות היא בין היתר אותה יכולת להפוך את הפשוט ביותר, לכמה שיותר לא מובן. זאת, כשאי המובנות אינה נוגעת באמת למצב של חובר הבנה מוחלט, כי אם לסיטואציה שבה אין לנו את האפשרות להסביר בפשטות, מדוע אותה יצירה כל כך נגעה בנו. על כמה וכמה כשכל המוטיבים בה, הם לכאורה הכי בנאליים שיש. כך עם מטריות שרבורג, היכן ששום מילה אינה נאמרת אלא בשירה, והצבעוניות יכולה לאתגר אפילו את אלמודובר, הסיפור הוא כביכול עוד סיפור אהבה.

בדומה ליופי של קתרין דנב, שמרוב שלמות הופך ללא מובן, לטיפשי ואף אינפנטילי לפרקים (ככל הנראה, מי שזיהה את היכולות הקיצוניות של היופי הזה, הוא רומן פולנסקי), לכזה שמי שרואה אותו בפשטותו, לא רואה אותו כלל; כך גם הסיפור המלווה של מטריות שרבורג. סיפור אהבה שבו אין דמות אחת שאינה בודדה, שאין לה אלא בן אדם אחד בעולם, הוא אותו מקום שבו הכל מתהפך על פיו, למרות שהוא הכי מוכר שאפשר.

המוסיקה של מישל לגראן, כמו כל אחד מהחלקיקים שמרכיבים את היצירה הזו, היא רק עוד פינה של אי מובן. ככל הנראה דווקא משום שכל שעליה לעשות – למראית עין – הוא ללוות את הדיאלוגים, בצורה הכי פחות מטרידה שאפשר.