נזכרתי בכך כעת, לא בגלל שזו סוגיה כה חשובה ועמוקה שאני עומדת לתת עליה את הדין, אלא מפני שפגשו עיניי את ההפקה המרכזית של מגזין W לחודש הקרוב. האמן מאוריציו קטאלן ביים את לינדה אוונג'ליסטה, במהדורת האמנות של המגזין האהוב. בין אימאג'ים רבים שבוחרים למקם את עצמם בחללים סגורים, כמעט מושלמים, אבל בעצם גם ממש לא (ככלות הכל אצל האריסטוקרטיים, והמחליפים המהפכניים שלהם, הם הבורגנים, אין כזה דבר כמעט, כי אין מקום לביטויה של חולשה), אוונג'ליסטה מופיעה פעמיים בדמותה של מלכה בתולית, של המלכה, היא מריה. מיטיבי לכת אף יאמרו שהיא עוברת על כתפיהם של גברים חסונים את הויה דולורוזה המפורסמת, למרות שבלי הסבל שנטוע בהליכה הזו, יכול להיות שאמרתי כעת שטות גמורה.כך או כך, אם נחזור למשיח המדובר מהפסקה הראשונה, הרי שהאופנה, היא זו שתמיד מאמינה שהמשיח כבר הגיע, ושהוא תמיד עומד להגיע. החייטות הגדולה, שעיצבה את עולמנו האסתטי חלפה מן העולם, וכעת נושאת שובלים אחרונים של תהילה; אך בו זמנית ישנה תמיד אותה תחושה שמלווה כל התרגשות של התחלה, שהנה כבר מתחיל לצמוח כאן אחד חדש, והוא מופיע באופק, ורק צריך לתת לזמן לעשות את שלו, ואז הוא שוב יתגלה כאותו משיח שלו חיכינו, למרות שמשיח אחר כבר חווינו. ואולי, במובן זה, המשיח אינו אותו אחד, אולי גם המשיח הוא הלך רוח, אותו קסם שמותירה אחריה קולקציה שזה עתה ירדה את המסלול, קסם שלא מבינים כל כך, אך שהוא תמיד ניכר וברור לעין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה