האהבה שלי ללימי פו, הבת של..., לא התחילה היום. אימאג'ים שונים שתפסו אותי ברשת הצליחו לעשות זאת עוד לפני הקולקציה האחרונה, שלמולה אני נתקפתי ברצף של "וואו, וואו, את זה אני רוצה, אוי לא את זה אני רוצה, והנעליים, וקשת הדוקרנים המלכותית...". ברמה היותר שכלית, הדגמים שבאו ועלו לרגע מקצב ידני ותו לא, הרגיעו אותי. אחרי שלושה שבועות די נטולי עניין, שבהם היופי נותר רק "יופי" לא מספק, הקפיצה הראשונה שלי בפריז עשתה זאת. תוך כדי, לא יכולתי שלא לחשוב על תופעות הלוואי של היסטריית באלמן. נכון, זה היה מגניב ומשעשע, אבל זה הוביל – כנראה בזכות האהדה – לאימוץ סילואט נוקשה וקולקטיבי, סילואט ששם רגל כמעט לכל אמירה שהיא מעבר ל"יופי". ביחס למינימליזם של באלמן, שהוא מינימליזם מטריאלי בלבד, הדגמים של פו, על כל האבסטרקטיות והיפניות והרחוב הצדדי שבהם, נראו כמו הניו-לוק. לא פעם בגלל שהויתור על הסילואט הנוקשה הזמין בזבוז חינני של בד. בסוף זו היתה הליכה לעבר סיפור אגדה יפני, מינימליסטי ושחור. הכי רחוק שאפשר ממשרדי הארכיטקטים הקרירים. ועדיין.
התמונה העשירית (כן, ספרתי!) מזכירה לי ממש את פסל החרות (רק חסר הלפיד...).
השבמחקקולקציה מעניינת!
יופי לגמרי, הכי מורגש שהתרגשת. חוצמזה, מהרגע שפורסם שבהזמנה לתצוגה שלה נכתב "זה לא קצת יוז'י יאמאמוטו?", היה ברור שמדובר בחתיכת בחורה קולית. הפוסט שלך חתם את העניין.
השבמחקזה לא פשוט לצאת מהצל של ההורה. במיוחד אם אתה מנסה לצאת לדרך עצמאית באותו התחום.והוא ממש מוצלח בתחום הזה...
השבמחקאין ספק שעקבותיו של יוז'י נמצאים בקולקציה אבל אי אפשר לנקוף את זה לרעתה. שהרי, יוז'י בכל זאת הוא אחד המעצבים המעניינים של הדור שלנו, וחוץ מזה, מי מאיתנו לא מושפע מההורים שלו?