האהבה שלי ללימי פו, הבת של..., לא התחילה היום. אימאג'ים שונים שתפסו אותי ברשת הצליחו לעשות זאת עוד לפני הקולקציה האחרונה, שלמולה אני נתקפתי ברצף של "וואו, וואו, את זה אני רוצה, אוי לא את זה אני רוצה, והנעליים, וקשת הדוקרנים המלכותית...". ברמה היותר שכלית, הדגמים שבאו ועלו לרגע מקצב ידני ותו לא, הרגיעו אותי. אחרי שלושה שבועות די נטולי עניין, שבהם היופי נותר רק "יופי" לא מספק, הקפיצה הראשונה שלי בפריז עשתה זאת. תוך כדי, לא יכולתי שלא לחשוב על תופעות הלוואי של היסטריית באלמן. נכון, זה היה מגניב ומשעשע, אבל זה הוביל – כנראה בזכות האהדה – לאימוץ סילואט נוקשה וקולקטיבי, סילואט ששם רגל כמעט לכל אמירה שהיא מעבר ל"יופי". ביחס למינימליזם של באלמן, שהוא מינימליזם מטריאלי בלבד, הדגמים של פו, על כל האבסטרקטיות והיפניות והרחוב הצדדי שבהם, נראו כמו הניו-לוק. לא פעם בגלל שהויתור על הסילואט הנוקשה הזמין בזבוז חינני של בד. בסוף זו היתה הליכה לעבר סיפור אגדה יפני, מינימליסטי ושחור. הכי רחוק שאפשר ממשרדי הארכיטקטים הקרירים. ועדיין.
