החופשה הירוקה כללה בין השאר ביקור חפוז בפסטיבל הסרטים החיפאי, שמוצא כעת את דרכו לבלוג, פשוט כי ידיו של התמנון המתקרא אופנה, נשלחות תמיד לכל עבר. כך קורה שגם מקבץ הסרטים האקראיים שצפיתי בהם מנהלים דיאלוג – ברמה כזו או אחרת – עם אותה תעשייה אהובה.
בין הפילמים שהסתובבו אל מול עיני ברצף מתעתע היה סרט הביכורים של ולדימיר קוט. בעברית הזבוב/ באנגלית The Fly/ וברוסית Mukha.הסרט כשלעצמו רחוק מלהיות מושלם, אך התיאטרליות שלו, והתיבול המדויק של הסיפור הטרגי עם רגעים קומיים, בשילוב של דמויות משעשעות עם פרצופים ומבטים בלתי נשכחים, הפכו אותו למעניין יותר מסתם עוד סרט מזרח אירופאי שמקבל תשומת לב רק בגלל שהצופים המערביים תוהים מה קורה מעבר למסך הברזל.
מעבר לתוכנו דמותה של ורה מוקינה (אלכסנדרה טיופטיי), נערה עזובה בת 16 מתגלה כסטאר שאי אפשר להתעלם ממנו. השילוב בין מבטה המאיים והמהמם בו זמנית (במובן של הלם), והדמות הקשוחה רכה של הילדה שמרוב שהיא מגניבה באמת, היא מצליחה להתקיים רק בשוליים של החיים, חושפת כוכבות אחרת.
מסייעים לה בכך, איך לא, הבגדים שהיא עוטה לגופה. זה לא שהיא מחליפה פריטים ללא הרף – למעשה היא די לובשת את אותם פריטים לאורך הסרט – אך היא תמיד עושה זאת נכון. כך מצליחה גם הפיג'מה הילדותית שלה להיות הכי נכונה עליה. מעבר לכך נראה שהבמאי קוט הבין טוב מאוד מה היא פעולתה של חולצת המלחים בפרט, והפסים בכלל. כבר התייחסתי בעבר לגלגול ההיסטורי של הפסים, אך קוט נותן להם טוויסט נוסף. בעוד שדמות האב של ורה, לובשת את חולצת המלחים הקלאסית – זו שכולנו מכירים מפיקאסו ומיקירת ליבנו, שאנל – והופכת בתוכה לליצן העצוב, במובן הכי קלאסי שאפשר להעלות על הדעת; הרי שהפסים האפורים שחורים של ורה (גם בעזרת הקפוצ'ון, אך גם בלעדיו), הם סימן ההיכר של הבלבול שמתמרן אותה, של האלימות והמיניות שהיא מתיזה לכל עבר. וכך, דווקא בתוך אותם פסים שונים דומים, נוצקות להן דמויות, שבכל קונסטלציה אחרת של טקסטיל, היו צריכות להסביר את עצמן הרבה יותר.
Picasso's Bread Fingers
אלכסיי קראבצ'נקו, אלכסנדרה טיופטיי מינוס הפסים
אלכסיי קראבצ'נקו, אלכסנדרה טיופטיי מינוס הפסים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה