טרנץ', טרנץ', טרנץ'

שיתוף הפעולה העתידי בין ברברי לקולט דורש מאיתנו לשים בצד כמה וכמה דברים:
1.ראשית עלינו* לשכוח לרגע שהחנות הפריזאית, שעשתה לעצמה שם, היא חלל די מעצבן בימים אלה, ורחוקה שנות אור מאותו חלל שהיא היתה בתחילת דרכה. יותר מידי מרצ'נדייז לצד פריטים שמגיעים היישר מהבוטיקים של הרחובות הצמודים, לא גורמים לה להיות לא נגישה ולא מיוחדת במינה. עדיין, היא מהווה אתר עלייה לרגל. עכשיו, לכל הפחות, תהיה סיבה לכל מבקרי שבוע האופנה להגיע באמת לחנות. כי למרות שברברי קלאסי (שניתן לאיתור בכל אחת מחנויות יד השנייה של פריז) הוא תמיד לא עניין של מה בכך, אז ברברי של ביילי כולל הדראפה פלוס ניטים בצווארון שמחופה במשבצות המוכרות, הוא כבר מקור ברור וסביר להיסטריה.

2.בהמשך לכך עלינו לשכוח שאחרי התצוגה האחרונה של ברברי (שמעוררת ציפיות מטרידות בממשמשות ובאות) אנחנו מוכנים לשים על עצמנו כל טרנץ' שביילי יצר. המונח שיתוף פעולה, והניטים הזהובים הם כמעט דובדבן אחד יותר מדי, ביחס לתשוקה שאינה יודעת די בין כה וכה.

3.לסיום, כדאי לשים בצד את השנאה שאנחנו רוחשים כלפיי שיתופי הפעולה באשר הם. לי, בכל אופן, הספיק מקולקציות שכל קשר ביניהן לבין כתב היד של המעצב הנבחר מתאדה ברגע חתימת ההסכם. הפעם, כפי שיוכיחו התמונות, שיתוף הפעולה הוא המשך ישיר לעבודתו של ביילי. אולי כי בקולט לא צריכים לחתוך כלל במחיר.

*נתקפתי בלשון רבים, ואני עדיין לא יודעת מה הסיבה לכך, או מצליחה לחדול מכך, אז סליחה:)

הבריטים עושים שמח. סיכום שבוע האופנה בלונדון

אחרי שבוע שנעדר מעוף או סיכונים, השבוע הלונדוני טמן בחובו הרבה מאוד ציפיות. לעובדה ששבוע האופנה האנגלי הוא זה שנותן במה למעצבים צעירים ולעיצובים שסוטים מהמלתחה של רובנו, התווספה השנה סיבה נוספת. חגיגות 25 שנה של שבוע האופנה האנגלי השיבו לחיק מנהלי ומבקרי האירוע מעצבים ומותגים שנעדרו ממנו בשנים האחרונות. נוכחותם של שמות כמו מת'יו וויליאמסון, כריסטופר ביילי לברברי וג'ונתן סונדרס הצליחו בסופו של דבר למשוך את עיניה של התעשייה לעבר אנגלייה. נחיתתה של אנה ווינטור בלונדון היתה חותמת ההכשר הסופית של האירוע.

העובדה שבימים כהרגלם שבוע האופנה בלונדון, וחלק ניכר מיוצריו אינם נמצאים בראש מעייניה של תעשיית האופנה העולמית, מאפשרת סיכום אחר של מה שנראה על המסלולים, שכן נראה שידם של הסטייליסטים – מכונני הטרנדים – פחות על העליונה. כך שלמעשה יותר נכון לדבר על מעצבים פרטניים, וליצור קטגוריות מסכמות חדשות, לאור הפעולה הכמעט אנטי-אופנתית שמתרחשת רק בלונדון.
להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3782781,00.html

(ה)על זמניות

אחד הסימנים הבולטים למצבו העגום של ווג (האמריקאי) הגיע מצד הצילום המשתף של 15 הדוגמניות המועדפות על המגזין, לטובת ה-fashion's night out. למרות שהכוונה היתה שונה מהפקת הענק המוצלחת של חודש מאי האחרון שסבב סביב התערוכה "הדוגמנית כמוזה", ההיאחזות הזו בסוללת הדוגמניות, אותתה על הרצון לסמל לעולם שווג זה הדבר הנכון כעת. ככלות הכל, הצלחנו להביא לצילום אחד את היפהפיות ביותר.

הבעיה מתעוררת גם בעקבות שיטוט בעמודי המגזין המעייף, וגם מתוקף העובדה שאופנה לא מתחילה ונגמרת בדוגמניות. אם כבר מישהו רוצה לצמצם את המושג לשילוש הקדוש, הרי שהוא יורכב מהמעצבים שאחריהם מגיעים הצלמים ועמן הדוגמניות. וגם אז אנחנו נחטא למציאות הנוכחית, שכן בלי סלבס וסטייליסטים ומעצבי אביזרים וכו' וכו', האופנה לא יכולה להיות מה שהיא היום. עניינה פריסת ידי התמנון שלה לכל עבר, כדי שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנה – אפילו המתעלמים המכוונים (כפי שלימדה אותנו מריל סטריפ בדמותה של אנה ווינטור בסרט ה"שטן לובש פראדה". גם האת'ווי והסוודר הכחול שלה קשורים בשרשרת המזון של תעשיית האופנה. מה לעשות, ככה זה).
לכן, כש-another בחרו לקראת המהדורה הנוכחית בערב רב של משתתפים, וליתר דיוק 28 מעצבים ו-28 נשים שיש להם מקום בסיכום של העשור הנוכחי. כמובן שכל זאת מצדה של האופנה. בתוצאה הסופית, יש לנו 28 עיצובים שנשאבו מתוך הארכיבים של בתי האופנה הנבחרים, ו-28 נשים שביניהן גם לא דוגמניות.
מבין עשרת הצילומים שהועלו לרשת עד כה, נבחרו המשובחים/ות ביותר.

סטלה טנט באביב/קיץ 2007 של חוסיין שאלאיין

מגי צ'ונג בסתיו/חורף 2007 של ברברי פרורסום

לאבפוקס באביב/קיץ 2003 של ויקטור (&) רולף

סנטיגולד בסתיו/חורף 2006 של ויויאן ווסטווד



שרלוט גינצבורג באביב קיץ 2003 של בלנסיאגה