הסילואט של העונה הקרובה משלב את המותניים הצרות עם הכתפיים המודגשת והרחבות, עד ליצירת טורסו שמזכיר משולש שעומד על ראשו. בעוד שנות ה-80' לא מפסיקות לשים את עצמן על המפה, אין מעודד מכך שהמגמה הנוכחית מסיטה את מבטה לשנים רחוקות יותר, שנות ה-40'. העשור הבעייתי הזה, שחציו הראשון צבוע בקרבות של מלחמת העולם השנייה, הוא שלב מעבר שבסופו תנשב כבר הרוח של שנות ה-50' העליזות שהביאו עמן שגשוג כלכלי והרבה פיתוחים טכנולוגיים. כך או כך, הסילואט החד שהותיר אחריו אותו עשור, יכול לשדר גם קשיחות וסגפנות, וגם (במיוחד מנקודת מבטנו) קלאסיות ועידן שלא ישוב.
מי שהצליח להדגיש את הפרובלמאטיות של השנים הללו, הוא מגזין W. "יום ראשון בפארק" נקראה ההפקה שהניעה את הלך הרוח המדובר, והושפעה רבות מיצירתו של אדוארד מאנה,"ארוחת בוקר על הדשא". בהפקה חשופת רגליים, ששיאה במגפי הדייגים של פראדה, נראתה העדפה ברורה של בגדים תחתונים על פני בגדים עליונים. בדומה למאנה, שביקר ביצירתו את החברה הבורגנית, ובחר בעירום הבולט כדי להעיד על חוצפתה, ההפקה הותירה את הגברים לבושים, ולא חסכה ארוטיות מצדן של הנשים. חצי הביקורת שחדרו את השמש המסנוורת שליוותה את ההפקה, הגיעו בעיקר מפניהן של הנשים, שלמרות הכל נשאו אשמה, ונראו מיוסרות. בין בגדיהן למבטן, דו המשמעות של שנות ה-40 ושל השנה האחרונה, היתה בולטת לעין.
להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3776816,00.html
