סיכום החודש, גרסאת הכרומו

מי שידפדף במהדורה האחרונה של הארפרס באזאר, יכול לחשוב – במבט ראשוני - שהמגזין או העורך שלו לוקים בפיצול אישיות לצד וחוסר החלטיות. כשג'נט ג'קסון מופיעה על השער בלוק סתמי למדי, ומתראיינת מתוקף המוות של אחיה, ברור שהחודש מישהו החליט להישאר עם הרגליים על הקרקע. כך קורה שגם הצילומים של ג'קסון, שהופכים אותה לאלמנה בכל מובן של המילה, אינם מרעידים את הקרקע. הראיון, הוא עדיין, ראיון שעניינו ריגוש הקהל, ותו לא.

לצד השער והראיון העוקב, כתבה מקיפה על איך נשים יכולות להיראות נפלא בכל גיל – לטענת באזאר גם בגיל 70 תיראי נחשקת – ממשיכה את אותו קו, למרות הצביעות המתבקשת. בכל זאת, כשמדונה – אותה אישה שמתאמנת כל יום במשך חצי יום – היא חלק מהעשור השישי, אני נוטה להאמין שאני לא אצליח להיראות כך בעוד שלושה עשורים. עדיין, וכדי לעמוד על אותו הלך רוח בוגר ואחראי שבחרה בו המהדורה הנוכחית, נמשיך לעבר הפקת המעילים, שהוקדשה לכל הוורסיות שהעונה מציעה למעיל הקאמל הקלאסי.

מחד, השקט שמאפיין את ההפקה, הוא מתבקש, כי כאמור בקלאסיקה עסקינן. מאידך, ובעיקר מאחר שצבע הקאמל הוא גם הצבע של מעיל הטרנץ' הקלאסי, שמקורו בסרטי הפילם הנואר האפלים, ניתן לחשוב על כמה וכמה סיפורי מסגרת יותר מאתגרים. בבאזאר, ככל הנראה, אף אחד לא רצה למתוח את הקצה. ויעיד על כך הבלונד החלק שמלווה את ההפקה, ולא מכין את הקורא לבאות.

לקריאת המשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3792192,00.html

זארה הישראלית

הקולקציות של קסארה (XSARA) נוצרות מתוך עולם האופנה, ועדיין עומדות מול אותה תעשייה כגוף זר. הסיבה לריחוק הזה אינה טמונה בדגמים או בגזרות, גם לא בבדים. למעשה, דווקא האחרונים הם אלה שיוצרים בעבור החברה הישראלית הזו את הקשר ההדוק למה שקורה כעת בעולם. הסיבה לזרוּת קשורה דווקא להלך הרוח, לעובדה שבקסארה מבקשים לייצר אופנה ותו לא. בקסארה לא מוסרים לידי העיתונאים דפי השראה, ולא משווקים את הקולקציה בתוך סיפור מסגרת. בדומה לחברות הבינלאומיות כמו זארה או מנגו, גם כאן הבגדים הם מה שיש, וההשראה נשאבת ישירות ממסלולי התצוגות של השמות הגדולים ביותר, אלה שרובנו לא נוכל אף פעם לקנות.

כשלעצמה, העובדה שהתצוגות הן דפי ההשראה המקוריים של חברת קסארה אינה מפתיעה. ההפתעה נעוצה בכך שבקסארה לא מתיימרים ליצור יש מאין. בעוד שחברות אופנה ישראליות רבות עמלות יום ולילה על טוויית סיפורים לצד טוויית הטקסטיל, הרי שכאן מבינים שאופנה יכולה להיות – רחמנא ליצלן – פשוט כיף. בהתאמה, רוב הקולקציה היא עיבוד של עיצובים שבדרך כלל לא נראים בחלונות הראווה המקומיים משום שרוב החברות בארץ טרם השכילו להבין שגם אנחנו רוצים ללבוש את הדגמים המוטרפים של המעצבים הגדולים. אי ההבנה הזו מובילה לעידון יתר של הבשורות האופנתיות שמגיעות אלינו מחו"ל. לעומת זאת, בקסארה ייעדו את הקולקציה לחובבות אופנה שרוצות ללבוש את כל מה שנכון עכשיו, ולאו דווקא לבצע קניות מחושבות. הלקוחה האידיאלית של קסארה לא חושבת על כך שהפריט שקנתה היום יאבד את הרלוונטיות שלו כבר בשבוע הבא.

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3791702,00.html

its not really black and white

החודש האחרון של ווג הצרפתי הוקדש כל כולו לדוגמניות על. רבות טובות ולבנות קיבלו בו במה, אך מי שבלטה מעל כולן היתה, איך לא, לארה היקרה. עד כאן הכל טוב יפה והגיוני, בעיקר ברוח הזמן האחרון שבו נראה שבאמת אין דוגמניות בעולם מלבד לארה. לפעמים, ובעיקר אחרי כל מהדורות ספטמבר העמוסות בכלל, ובלארה בפרט, ושבועות האופנה הרבים שהיא פקדה, עולה השאלה האם יש רק לארה אחת? ואאם אכן רק אחת יש מאותה לארה, איך לעזאזל היא עושה את זה? בעיקר אחרי שפירסמה את לוח הזמנים החדש שלה שכולל בכל יום מימות השבוע פילאטיס, שחייה ואימון כוח.

על הטירוף הזה, אני מאמינה, ניסתה רויטפלד היקרה – והמאוד לא אמריקאית ופוליטקלי קורקט – לדבר בהפקה האחרונה של לארה, באותה מהדורה שהוקדשה לדוגמניות וללארה. בהפקה המרכזית של המגזין, לארה עוטה על עצמה כל סוג אישה אפשרית, במובן האוניברסאלי שמחלק את העולם למדינות כמוצאים. לרגע היא מצרייה, ולרגע ערבייה, ולפרקים רבים היא פשוט שחורה.

כמובן, שכעת, כל חובבי הפוליטקלי קורקט של העולם קמים וצועקים על המחדל. לטובתם, ועל אף הנודניקיות הצווחנית שמלווה אמירות ממין זה, ייאמר שבמהדורה שהוקדשה לדוגמניות העל אין דוגמניות אסייאתיות או שחורות. בסיטואציה הזו, ההפקה של רויטפלד עושה קצת לא נעים. עדיין, ולמול הדיון שבוודאי מעורר יותר הדים באמריקה מאשר בצרפת – ככלות הכל, בצרפת יש הרבה יותר חיכוכים עם מוסלמים, מאשר עם אנשים שהם פשוט בעלי עור כהה - אי אפשר שלא לחשוב על הדיון השני שאליו דוחקת ההפקה הזו.

לארה סטון היא דוגמנית העל שכולם רוצים בחברתה (גם אני, למען האמת). עדיין, למול עבודות הפוטושופ, הסטיילינג והאיפור – שכעת חצה גבולות – עולה השאלה מה נותר מלארה בהפקה הזו. ברור שהמבט הבלתי אפשרי שהיא עוטה על עצמה בנונשלנטיות מרגיזה. הבעיה היא, שבאופן פרדוקסאלי, דווקא כאשר ישנה עבודה מאסיבית עליה, האינדיבידואליות קופצת החוצה ביתר שאת. ככל הנראה, ישנן דוגמניות רבות שהיו נבלעות בתוך האיפור העוטף גוף הזה. כך קורה שדמות האדם, על כל הסופרלטיבים שנוטים לללוות אותה, מתעצמת דווקא מתוך אותו ריבוי, ומתוך אותם ניסיונות למחוק ולייצר מאותו אחד כמה וכמה דמויות ואנשים. ועל האחיזה שלנו באותה אינדיבידואליות, דווקא ברוח הזמן הזה, צריך לתת את הדיון. פחות על כך שדוגמנית לבנה התעטרה בצבע עור כהה, שהוא מנת חלקן של דוגמניות שחורות.

*מרוב ניסיונות להעלות תמונות בגודל ראוי ומענג, רצה הגורל ועכשיו התמונות גדלו באופן המבוקש, אך נחתכו מסיבה שלא מובנת לי עדיין. עד שאבין את מערכת ההגדלה וההקטנה שפועלת על הבלוג, אתם/ן מוזמנים/ות (ברוח הפוסט הנוכחי), ללחוץ על התמונה, כדי לראות אותה בשלמות. סליחה.

פסים מזרח אירופאיים בחיפה

נתחיל בהתנצלות, הן על ההיעלמות והן על ההתעלמות משבוע האופנה הפריסאי. שניהם קשורים לחופשה שנלקחה שנייה לפני שתתחיל השנה הסטודנטיאלית, ושניהם יובילו להתייחסויות רטרואקטיביות לפסטיבל שהתחולל בפריס, והוכיח שוב אצל מי נמצא הכתר.

החופשה הירוקה כללה בין השאר ביקור חפוז בפסטיבל הסרטים החיפאי, שמוצא כעת את דרכו לבלוג, פשוט כי ידיו של התמנון המתקרא אופנה, נשלחות תמיד לכל עבר. כך קורה שגם מקבץ הסרטים האקראיים שצפיתי בהם מנהלים דיאלוג – ברמה כזו או אחרת – עם אותה תעשייה אהובה.
בין הפילמים שהסתובבו אל מול עיני ברצף מתעתע היה סרט הביכורים של ולדימיר קוט. בעברית הזבוב/ באנגלית The Fly/ וברוסית Mukha.הסרט כשלעצמו רחוק מלהיות מושלם, אך התיאטרליות שלו, והתיבול המדויק של הסיפור הטרגי עם רגעים קומיים, בשילוב של דמויות משעשעות עם פרצופים ומבטים בלתי נשכחים, הפכו אותו למעניין יותר מסתם עוד סרט מזרח אירופאי שמקבל תשומת לב רק בגלל שהצופים המערביים תוהים מה קורה מעבר למסך הברזל.

מעבר לתוכנו דמותה של ורה מוקינה (אלכסנדרה טיופטיי), נערה עזובה בת 16 מתגלה כסטאר שאי אפשר להתעלם ממנו. השילוב בין מבטה המאיים והמהמם בו זמנית (במובן של הלם), והדמות הקשוחה רכה של הילדה שמרוב שהיא מגניבה באמת, היא מצליחה להתקיים רק בשוליים של החיים, חושפת כוכבות אחרת.

מסייעים לה בכך, איך לא, הבגדים שהיא עוטה לגופה. זה לא שהיא מחליפה פריטים ללא הרף – למעשה היא די לובשת את אותם פריטים לאורך הסרט – אך היא תמיד עושה זאת נכון. כך מצליחה גם הפיג'מה הילדותית שלה להיות הכי נכונה עליה. מעבר לכך נראה שהבמאי קוט הבין טוב מאוד מה היא פעולתה של חולצת המלחים בפרט, והפסים בכלל. כבר התייחסתי בעבר לגלגול ההיסטורי של הפסים, אך קוט נותן להם טוויסט נוסף. בעוד שדמות האב של ורה, לובשת את חולצת המלחים הקלאסית – זו שכולנו מכירים מפיקאסו ומיקירת ליבנו, שאנל – והופכת בתוכה לליצן העצוב, במובן הכי קלאסי שאפשר להעלות על הדעת; הרי שהפסים האפורים שחורים של ורה (גם בעזרת הקפוצ'ון, אך גם בלעדיו), הם סימן ההיכר של הבלבול שמתמרן אותה, של האלימות והמיניות שהיא מתיזה לכל עבר. וכך, דווקא בתוך אותם פסים שונים דומים, נוצקות להן דמויות, שבכל קונסטלציה אחרת של טקסטיל, היו צריכות להסביר את עצמן הרבה יותר.

Picasso's Bread Fingers

אלכסיי קראבצ'נקו, אלכסנדרה טיופטיי מינוס הפסים

למה אדום כשאפשר כחול?

המפגש ביני לבין המותג WHYRED התרחש במקרה. זה היה יום ראשון בפריז, ואני הכנתי את עצמי ליום שקט ונטול קניות – סוף סוף הכל פשוט סגור! רצה המזל ובדרכי לפארק הבחנתי בחצר פנימית שאותתה על סימנים של מכירה. לא עמדתי בפיתוי ונכנסתי פנימה. הסתבר שהגעתי לשואו-רום RENDEZ-VOUS שהציג קולקציות של מותגים קטנים יחסית לקיץ 2010. קניות אמנם לא יכולתי לבצע שם, למזלי, אך כן הזדמן לי להכיר מותג מוצלח שלא הכרתי עד אז.

הקולב של WHYRED הכיל הרבה מאוד פריטים כהים שהתכנסו לתוך קווים ישרים, עם נגיעות של אמרלד. הצבע הקסום הזה, שנותן מקום של כבוד לשחור והכחול על גוניהם, הופיע בטייץ מסריג דקיק; על עקב שקוף שליוה נעל עקב שחורה עם פלטפורמה להקלה; ושמלת חולצה גדולה שהתאימה גם לערב בזכות הנפילה הישרה של הבד (הכל הודות לכתפיים הרחבות). לצד הגוון הזה, שהוא בהחלט כתם הצבע הבולט של הקולקציה, ניתן היה לראות גם גלישה של אפור בסוף עם הדפס מנומר, די הרבה לבן וכחול נייבי.

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3786092,00.html

מלכת השמש לימי פו

האהבה שלי ללימי פו, הבת של..., לא התחילה היום. אימאג'ים שונים שתפסו אותי ברשת הצליחו לעשות זאת עוד לפני הקולקציה האחרונה, שלמולה אני נתקפתי ברצף של "וואו, וואו, את זה אני רוצה, אוי לא את זה אני רוצה, והנעליים, וקשת הדוקרנים המלכותית...". ברמה היותר שכלית, הדגמים שבאו ועלו לרגע מקצב ידני ותו לא, הרגיעו אותי. אחרי שלושה שבועות די נטולי עניין, שבהם היופי נותר רק "יופי" לא מספק, הקפיצה הראשונה שלי בפריז עשתה זאת.

תוך כדי, לא יכולתי שלא לחשוב על תופעות הלוואי של היסטריית באלמן. נכון, זה היה מגניב ומשעשע, אבל זה הוביל – כנראה בזכות האהדה – לאימוץ סילואט נוקשה וקולקטיבי, סילואט ששם רגל כמעט לכל אמירה שהיא מעבר ל"יופי". ביחס למינימליזם של באלמן, שהוא מינימליזם מטריאלי בלבד, הדגמים של פו, על כל האבסטרקטיות והיפניות והרחוב הצדדי שבהם, נראו כמו הניו-לוק. לא פעם בגלל שהויתור על הסילואט הנוקשה הזמין בזבוז חינני של בד. בסוף זו היתה הליכה לעבר סיפור אגדה יפני, מינימליסטי ושחור. הכי רחוק שאפשר ממשרדי הארכיטקטים הקרירים. ועדיין.

נגמרה ההשראה? אל תאשימו את המיתון

עוד שבוע אופנה חלף מבלי לספק אמירה משמעותית – מהמין שאליה ממתינים מצדם של גאוני הטקסטיל. האצבע המאשימה הופנתה שוב לעבר המשבר והמצב, שדוחף את כולם לעבר המחנה הרחב והנינוח, זה שלא לוקח סיכונים. על כך יש לשאול, למעשה, האומנם? האין המשבר הפך כבר לקרקע הנוחה של המעצבים וכתבי האופנה דווקא בגלל שהוא לא דורש לעשות בדק בית כולל, כי הוא זה שבגינו אפשר לא להודות בעובדה הפשוטה שבשנתיים האחרונות מעצבים רבים מתקשים לספר סיפור?

והלוא על זה אנחנו מדברים. החייטות הגדולה ועמה האמנים הגדולים שליוו את עולם האופנה, ויצקו לתוכו את הפנטזיה שכולנו כה אוהבים, אינם. וכשרוב בתי האופנה נתונים בידיהם של טייקוני ענק, לא צריך משבר כלכלי שיחנוק את היצירתיות. בנוסף, ומעבר למסגרות העסקיות שבהן כלואה האופנה היום, יכול להיות שיש דבר מה חמקמק בשנים האחרונות שמונע מרבים וטובים להצליח לומר דבר מה, וזאת דווקא כשהאופנה היא האובייקט הנחשק והנצפה ביותר?

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3783912,00.html