עוד שבוע אופנה חלף מבלי לספק אמירה משמעותית – מהמין שאליה ממתינים מצדם של גאוני הטקסטיל. האצבע המאשימה הופנתה שוב לעבר המשבר והמצב, שדוחף את כולם לעבר המחנה הרחב והנינוח, זה שלא לוקח סיכונים. על כך יש לשאול, למעשה, האומנם? האין המשבר הפך כבר לקרקע הנוחה של המעצבים וכתבי האופנה דווקא בגלל שהוא לא דורש לעשות בדק בית כולל, כי הוא זה שבגינו אפשר לא להודות בעובדה הפשוטה שבשנתיים האחרונות מעצבים רבים מתקשים לספר סיפור?
והלוא על זה אנחנו מדברים. החייטות הגדולה ועמה האמנים הגדולים שליוו את עולם האופנה, ויצקו לתוכו את הפנטזיה שכולנו כה אוהבים, אינם. וכשרוב בתי האופנה נתונים בידיהם של טייקוני ענק, לא צריך משבר כלכלי שיחנוק את היצירתיות. בנוסף, ומעבר למסגרות העסקיות שבהן כלואה האופנה היום, יכול להיות שיש דבר מה חמקמק בשנים האחרונות שמונע מרבים וטובים להצליח לומר דבר מה, וזאת דווקא כשהאופנה היא האובייקט הנחשק והנצפה ביותר?
למרות שאני מפגרת מאחור, קשה לי להאמין שיבוא ויעלה שואו שיצליח להתחרות בזה של Dolce&Gabbana. מי שפתחו את התצוגה עם חליפה גברית לעילא - בלי שום טיפה של ציניות, המשיכו להציב את הגבר והאשה במרכזה של קולקציית הנשים שלהן. הקוטביות הזו המשיכה לזלוג פנימה מתוקף העונה האביבית שנצבעה אצל השניים בשחור של רשתות, מלמלות, תחרות וסאטן של לנז'ריי. גם כשהלבן והפירחוני הופיעו לרגעים הם לא הצליחו לרכך את האווירה שהתאפיינה בכבדות מצד הבגדים ובקלילות שקשה להסביר מצד התפאורה (בעיקר פרוז'קטורים)והמוסיקה הקצבית. את זה אין אלא לראות, מההתחלה עד הסוף - 10 דקות של עונג שאי אפשר לתאר:
