פשוט preen

האם פרין יודו בכך שהמומיה היתה מקור ההשראה שלהם? גם אותה אחת שהבד שעטף אותה החל להשתחרר? אולי להיפרם, אם היו בו תפרים, או אם הוא היה חלק מהז'רגון של עולם האופנה?
עם קולקציה שהלכה ונבנתה בהדרגה – מה שהתחיל עם לבן שנכרך סביב הגוף וסירב לחשוף את התפרים שלו, התפתח לחליפות לבנות עם אלמנט קישוטי שנע בין כובעי האמבט לקרקעית הים – עליכם להחליט מה יותר עובד בתור השראה.
לאט-לאט הגזרות הפכו מחויטות יותר, כשהכתפיים מנחות את הקו, ומאפשרות את כניסתו של השחור. נחשקת במיוחד היתה חולצה מכופתרת שחולקה כמו יצירה של מונדריאן לחלקים חלקים. הטלאים השונים, שתפריהם גם כאן לא נראו לעין, השתלבו נפלא בגוונים של חום.

למעשה, לפיפות הבד שהתחילו את התצוגה, התחברו עכשיו בצורה מוצלחת יותר, עם הגוונים החומים, בעיקר בשמלות מיני עם ניחוח ניינטיזי מובהק. ובמילים אחרות, בלמין הגרסא הפרומה. עדיין, חזרתו של מוטיב חדר האמבט/קרקעית הים - גם בגווני הבז' – קצת העכירה את האווירה.

הדברים שבו למקומם, ובישרו על עתיד ורוד (או שמא נוצץ יותר) כשהבז' היקר התחיל לגלות את הפן הנוצץ שלו, וכשהקולקציה המשיכה להוכיח כיצד סקאלת צבעים יותר ממצומצמת, בשילוב מוטיבים ספורים בלבד, הצליחו להתחבר אחד לשני לכדי משפחה מאוחדת של אימאג' ברור וחד. כמו כן, גם הנוכחות של המגמות הנוכחיות (כלומר אלו שהן כאן כדי להישאר לזמן מה) נראתה נינוחה. בעיקר כי ניכר שמקורן של אותן מגמות לא נתון רק בקהל הלקוחות. כך התאימו שמלות הטלאים שנעו על גווני הבז'-פודרה כהה, למגמת המחוכים, בעיקר דרך החיתוכים והתפרים שהגדירו וחילקו את הגוף בכלל ואת הטורסו בפרט.

לקראת סופה של התצוגה בא ועלה גוון וורוד שהגיח ראשית בשמלת מיני שמתאפיינת בעודפי שיפון – כנראה הניו-אייג'יות הכי מתקתקה והכי סקסית שניתן להעלות על הדעת. אחריה באה ועלתה דוגמנית בסרבל ורוד בגזרת חליפה נשפכת - איכשהו, זה נראה נפלא. הפתיעה במיוחד שמלה ששמרה על הגוון החדש בתוך דוגמת הטלאים, והוכיחה שוב כיצד לכל גוון, פיסת טקסטיל ומוטיב עיצובי בקולקציה הנוכחית של פרין, היה את המקום שלה או שלו. דבר לא היה קפריזי ומקרי.

בניגוד לכל הנאמר, שתי השמלות האחרונות (שהייתי עוטה על עצמי בשמחה) נראו לא קשורות. הבלמניה שלהם היתה בולטת, למרות הגזרה המשוחררת. חבל, כי למרות חיבתי לנוצצים על כל גוניהם, במקרה הזה, היה כדאי לוותר עליהם. הם היו הקרובות הרחוקות של המשפחה המאוחדת.

נ.ב.גם באגף הנעליים היה נראה שכדאי להשקיע, במקרה של נסיעה.

מלכת האמבט

מלכת האמבט, מינוס הגינונים הרטובים

מלכת האמבט, גרסת המשרד כחתונה

המכנסיים הבעייתיים של העונה (גרסא רכה יחסית של החיתוך)

אם כבר כריות

בשחור זה תמיד עובד יותר טוב,

האם הבז' הוא-הוא השחור החדש?

כל הנוצץ

כל המוטיבים כולם

כל המוטיבים כולם (2)

ככל הנראה, המחשוף הנחשק ביותר

ובהתאמה אחריו,השמלה שהכי חסרה לי בארון

המוטיב יורד למטה

מלכת האמבט, הגרסא הוורודה והמאוחרת

DAS ENDE

אממ...

תצוגה ראשונה שעוברת מינימום רפלקסיה ומוצאת את עצמה בבלוג.

ג'ייסון וו הצעיר מפתיע בקולקציה שלא לוקחת סיכונים, אך מצליחה להיות שילוב מוצלח בין הצבעוניות של דריס ואן נוטן; הניחוח הוינטג'י ששסחף את כולנו אחרי מארק ג'ייקובס; והאלגנטיות הבועטת של ניקולא גסקייר.

אפשר לבקר אותי על חוסר היכולת לדבר אותו מבלי לשים אותו בתוך הקשר רחב יותר, בעיקר של התחום שבתוכו הוא פועל. אך, נכון לכרגע לא מצאתי את הכלים לעשות זאת. אולי סיומו של השבוע והשבועות הקרובים יעשו זאת.
כך או כך, ההישענות הברורה של וו על פיתוחי טקסטיל, והשילוב של הטוויד בחליפות מכנסיים בגזרות משוחררות, הם ככל הנראה האמירה הגדולה שלו (זאת, כאמור, אם עיניי אינן מטעות אותי). בהנחה שראיתי נכון, נחמד לראות כיצד הטוויד מצליח בשלמותו - כלומר בלי עזרתו של ג'ינס שיבטא בעיטה במוסכמות – להפוך לבד היומיומי הזה. כאן צורפה הגרסא השחורה לבנה שלו. וו יצר את אותם הפריטים, גם באדום אביבי.

הסיפור נמשך דרך הבדים, עם הדפס נוסף בשחור לבן, על מה שנראה כמו משי. השילוב המוצלח שלו נתון בחצאית ישרה וקצרה, שהושלמה על ידי סריג קליל בכחול נייבי. הלוק הסופי של הסריג, שנראה רפוי מפאת שימוש (כמו הטי-שירט המוצלחת ביותר שתמצאו בארון), דואג לכך שהשניין לא יצטרכו לבלות רק באירועים רשמיים.

לבסוף, האפיל הבלגי שהוזכר, נתון ככל הנראה בחדירה של החרדל הצהבהב (גרסת החיקוי של אוסם), כשלבסוף אי אפשר שלא להזכיר את החצאית השחורה שהתהדרה בשני פסי סאטן: אחד אדום ואחד תכלת. לחטוף!

הערב: "ליל האופנה" ברחבי העולם

עורכת "ווג" אנה ווינטור בלחץ. המשבר הכלכלי מקצץ בעמודי הגיליון, קריאות על חוסר הרלוונטיות שלה נשמעות מכל עבר, וגם התדמית השלילית פרי "השטן לובשת פראדה" לא הולכת לשום מקום. התוצאה? עורכת האופנה הגדולה מכולן הבינה שגם לה עלולה להימצא מחליפה, על אף כוחה האדיר. כדי לתקן את התדמית התארחה ווינטור אצל דיוויד לטרמן ואף חשפה את אחורי הקלעים של העבודה על מגזין האופנה הנחשב בסרט הדוקומנטרי "מהדורת ספטמבר". כנראה שזה לא הספיק, ושהשמועות על החלפתה בעורכת ווג הצרפתי קארין רויטפלד, הלחיצו את ווינטור. אחרת אין דרך להסביר את הירתמותה לטובת הכלכלה העולמית עם הפקתו של ליל האופנה (fashion's night out) בניו יורק ובערים גדולות נוספות ברחבי העולם.

להמשך קריאת הכתבה:http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3774402,00.html

כסף לא קונה סטייל. ביקורת קולקציה

בסיום הפרזנטציה של דיזל, שנערכה בקניון רמת אביב, חשבתי על כך שיושבי בית הקפה של הקניון הצליחו להמחיש על עצמם את הבעייתיות שעמדה במרכז הקולקציה: כסף יש, סטייל – לא ממש. כל חובבת אופנה שנוהגת להתמרמר בינה לבין עצמה ולחשוב שאשראי פתוח הוא מפתח הקסמים למראה מושלם מוזמנת לסור לחנות דיזל ולבחון את הקולקציה, שהיא גם יקרה וגם לא מעניינת.
כדי למנוע אי-הבנות, יש לציין שמדובר בקולקציה חביבה, לפרקים חמודה, לעתים אף מוצלחת. הבעיה מתחילה בתג המחיר האסטרונומי שמתלווה אל הפריטים. אמת היא שהבדים טובים והתפירה איכותית, אך כדי שאחליט להשאיר מאחורי כ-800 שקלים עבור שמלת גופייה, היא צריכה להיות קצת יותר מחמודה.

להמשך הכתבה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3774210,00.html

(ה)על זמניות

אחד הסימנים הבולטים למצבו העגום של ווג (האמריקאי) הגיע מצד הצילום המשתף של 15 הדוגמניות המועדפות על המגזין, לטובת ה-fashion's night out. למרות שהכוונה היתה שונה מהפקת הענק המוצלחת של חודש מאי האחרון שסבב סביב התערוכה "הדוגמנית כמוזה", ההיאחזות הזו בסוללת הדוגמניות, אותתה על הרצון לסמל לעולם שווג זה הדבר הנכון כעת. ככלות הכל, הצלחנו להביא לצילום אחד את היפהפיות ביותר.

הבעיה מתעוררת גם בעקבות שיטוט בעמודי המגזין המעייף, וגם מתוקף העובדה שאופנה לא מתחילה ונגמרת בדוגמניות. אם כבר מישהו רוצה לצמצם את המושג לשילוש הקדוש, הרי שהוא יורכב מהמעצבים שאחריהם מגיעים הצלמים ועמן הדוגמניות. וגם אז אנחנו נחטא למציאות הנוכחית, שכן בלי סלבס וסטייליסטים ומעצבי אביזרים וכו' וכו', האופנה לא יכולה להיות מה שהיא היום. עניינה פריסת ידי התמנון שלה לכל עבר, כדי שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנה – אפילו המתעלמים המכוונים (כפי שלימדה אותנו מריל סטריפ בדמותה של אנה ווינטור בסרט ה"שטן לובש פראדה". גם האת'ווי והסוודר הכחול שלה קשורים בשרשרת המזון של תעשיית האופנה. מה לעשות, ככה זה).
לכן, כש-another בחרו לקראת המהדורה הנוכחית בערב רב של משתתפים, וליתר דיוק 28 מעצבים ו-28 נשים שיש להם מקום בסיכום של העשור הנוכחי. כמובן שכל זאת מצדה של האופנה. בתוצאה הסופית, יש לנו 28 עיצובים שנשאבו מתוך הארכיבים של בתי האופנה הנבחרים, ו-28 נשים שביניהן גם לא דוגמניות.
מבין עשרת הצילומים שהועלו לרשת עד כה, נבחרו המשובחים/ות ביותר.

סטלה טנט באביב/קיץ 2007 של חוסיין שאלאיין

מגי צ'ונג בסתיו/חורף 2007 של ברברי פרורסום

לאבפוקס באביב/קיץ 2003 של ויקטור (&) רולף

סנטיגולד בסתיו/חורף 2006 של ויויאן ווסטווד



שרלוט גינצבורג באביב קיץ 2003 של בלנסיאגה

מה שמכתיב את הזמן

הטענה הבאה תישמע די מגוחכת, אבל האשמה לכך לא נטועה בי, כי אם בצורה שבה מצאנו לנכון לחוש את הזמן לאחרונה. אני אסביר: למרות הדיבורים החוזרים והנשנים על מותה של הטלוויזיה, הסדרות של השנים האחרונות מצטיינות בהפיכת הלך הרוח התקופתי לחלק אינהרנטי מהן. אולי אף להפך. כך קורה שהן נותרות כלואות בזמן השידור שלהן, הרבה יותר מבעבר, שכן

כעת אפשר תמיד להורידן ולהשאילן בזמן אמת.

מעבר לתזזיתיות של עולם האופנה, שמכתיב את עצמו כל כמה חודשים מחדש, כנראה שיש דבר אחד שהוא גרוע יותר מללבוש את הטרנד של העונה הקודמת בעונה הנוכחית, והוא לצפות בסדרה לאחר שכולם כבר צפו בה, ובהמשך לכך לצפות שכולם ייקחו חלק בשיחת הברזייה שלך. שיחה שהם ניהלו לפני כעשור.

סקס והעיר הגדולה, שהגיעה לסיומה ב- 2004, הכתירה בין היתר את מעצב הנעליים ג'ימי צ'ו בתור מי שלמענו כדאי לוותר על הדברים הבסיסים בחיים, כמו מזון ומגורים. לטובתו, ובעקבות הסרט שהשכיח מכולנו למה צפינו בסדרה הזו ביתר אדיקות, חברת h&m שכרה את שירותיו לעיצוב הקולקציה האקטואלית שעניינה מעצב להמונים. בלי שום קשר, ורק בגלל שצ'ו הוא הבסיס לפסקה הראשונה, התעוררה בי תחושת אי נוחות קלה השבוע, כשראיתי מודעות פרסומת של האחרון, ובה זוג נעליים נחשק ביותר.
הרגשתי כאילו אני נותנת לאפיל שאבד עליו כלח מקום בתוך זמן עמוס לעייפה. ברי שבמציאות אין שום בסיס לתחושתי. אדון צ'ו היה מעצב מצליח לפני ואחרי סקס והעיר הגדולה. זו רק אני, ששבויה עמוק בדרישה לאקטואליות, ולא באקטואליות כשלעצמה. להלן ראיה מספר אחת: הנעל שהיא למעשה מגפון רשת שעוטר ברצועות ניטים עדינות, והושם על עקב סטילטו, עם קריצתה הידועה של ה(פיפ)-טואו.

לצד היצירה הנפלאה הזו, ומבלי לברר את העניין מעבר לגבולות הכרומאטיים של הקמפיין הנוכחי, נראה שיש בסיס מסוים לתחושת אי-הנוחות שעורר בי צ'ו. ככלות הכל, יתר הזוגות שהוא החליט להציג לראווה, ביניהם: מגפי ירכיים ומגפי שוקיים - שניהם שחורים, ושתי נעלי עקב פתוחות, אחת קלאסית ואילו השנייה מתעטרת ברצועות מנומרות בסגול הם – a big-big no-no! גם הסנדל הנוסף, שחפתי הקרסוליים שלו ממשיכים את המגמה החביבה של העונה, לא מצליחים להשתלב בלוק הרוקיסטי של הקמפיין. אלא אם כן גרסאות מכוני כושר של אי אילו שירי רוק, מצליחות להעביר לכם את אותה התחושה. לי לא.

(ההסתייגות היחידה שלי, לטובתי כמובן, היא שבתוך סקס והעיר, הנעליים שלו נראו טוב יותר מאשר במציאות, ושלמעשה אני לא יכולה להתחיל למנות את הפריטים שנראו נפלא על מיס פארקר, וכנראה שרק עליה.

It Works for Everyone - A littel French Kiss

אין טעם להרבות במלים. זה מקסים וזה של Loic Prigent
(שלמרות היכולות שלי עם השפה הפרנקופולית, ייזכר בזכות שפת המקור) - יוצר קולנועי, במידה, שתעשיית האופנה מעסיקה גם אותו.