הפקה נדירה

ישנו דבר מה כל כך לא חוקי בשהות בחו"ל, מאחר ומעבר לחופשה הרוגע המזון והגירויים, יש כל כך הרבה דברים שיש כאן, ושקשה (או יקר מדי לשים עליהם את היד מכאן) שזה באמת הופך את כל הסיפור ללא הוגן. כך יכולתי החודש לשים את ידיי על שלושה מגזינים צרפתיים, וזאת מבלי להשאיר מאחורי כליה.

מבלי לרדת יותר מדי לפרטים – ככלות הכל כל אחד מהמגזינים נושא את הסיבות שלו לעניין – אז היה היעדר ברור של הפקות עומק שנושאות דבר מה מעבר לאמירה האופנתית הטהורה. אלא אמנם נעשו לעילא, אך היה חסר להם את האקסטרה המשובח שניתן למצוא ב-W.

זאת לצד העובדה שהקרבה של החודש הנוכחי לשבועות האופנה שהתחילו היום וימשיכו עד סוף פברואר, דרשה מהמגזינים להכניס קצת יותר אנדרנלין לעניין. נכון לכרגע, פוסט דפדוף רצוף ואכזרי בשלושתם נראה שהיחידי שהצליח לעשות זאת היה הנומרו. בין שלל ההפקות שעיטרו את העמודים האחרונים, בלטה זו שנקראה ציפור נדירה (יכול להיות שבעתיד אתייחס גם לקרירות המופתית של ללכת על הירח, אבל עד אז...). ארכיטקטוניות מופתית של בדים נוזלים לצד סימבולים עתיקים בתוך גוף יציב, אם נוכל לסכם את היצירה בכמה סופרלטיבים בסיסיים.

טרנץ', טרנץ', טרנץ'

שיתוף הפעולה העתידי בין ברברי לקולט דורש מאיתנו לשים בצד כמה וכמה דברים:
1.ראשית עלינו* לשכוח לרגע שהחנות הפריזאית, שעשתה לעצמה שם, היא חלל די מעצבן בימים אלה, ורחוקה שנות אור מאותו חלל שהיא היתה בתחילת דרכה. יותר מידי מרצ'נדייז לצד פריטים שמגיעים היישר מהבוטיקים של הרחובות הצמודים, לא גורמים לה להיות לא נגישה ולא מיוחדת במינה. עדיין, היא מהווה אתר עלייה לרגל. עכשיו, לכל הפחות, תהיה סיבה לכל מבקרי שבוע האופנה להגיע באמת לחנות. כי למרות שברברי קלאסי (שניתן לאיתור בכל אחת מחנויות יד השנייה של פריז) הוא תמיד לא עניין של מה בכך, אז ברברי של ביילי כולל הדראפה פלוס ניטים בצווארון שמחופה במשבצות המוכרות, הוא כבר מקור ברור וסביר להיסטריה.

2.בהמשך לכך עלינו לשכוח שאחרי התצוגה האחרונה של ברברי (שמעוררת ציפיות מטרידות בממשמשות ובאות) אנחנו מוכנים לשים על עצמנו כל טרנץ' שביילי יצר. המונח שיתוף פעולה, והניטים הזהובים הם כמעט דובדבן אחד יותר מדי, ביחס לתשוקה שאינה יודעת די בין כה וכה.

3.לסיום, כדאי לשים בצד את השנאה שאנחנו רוחשים כלפיי שיתופי הפעולה באשר הם. לי, בכל אופן, הספיק מקולקציות שכל קשר ביניהן לבין כתב היד של המעצב הנבחר מתאדה ברגע חתימת ההסכם. הפעם, כפי שיוכיחו התמונות, שיתוף הפעולה הוא המשך ישיר לעבודתו של ביילי. אולי כי בקולט לא צריכים לחתוך כלל במחיר.

*נתקפתי בלשון רבים, ואני עדיין לא יודעת מה הסיבה לכך, או מצליחה לחדול מכך, אז סליחה:)

שנה טובה ומלאת חן - הטייק הפולני

הצרפתים הם ככל הנראה מי שהמציאו את הביורוקרטיה, שמהווה חלק ניכר מכתב היד של היפה בנשים, היא פריז. אני מניחה, שבגלל סיבות אלה, הניסיון להעלות לשרת של הבלוג שלי, שהפך צרפתי לכשבועיים ימים, תמונות בגודל סביר, ימשיך להסתיים בכישלון צרוב מצדי, ובניצחון מוחץ מצדה של המערכת. ככלות הכל, גם אם לא היה מדובר במערך צרפתי (שהוא תמיד אחד הסבוכים בעולם), אז יש לציין שמדובר בי, וכולנו יודעים שככול שהזמן נוקף, שנה היכולת שלי להתמודד עם הגבולות של הבלוג, אינה מסתמנת כמוצלחת מדי. אז בינתיים, ולמרות שהיתה כבר שנה חדשה, אאחל שנה טובה, ואמתין עם פוסט הנזירות שרציתי לחלוק, עד שאשוב למזג האוויר החביב עלי פחות.

ומן האופק השני של עולם השיווק והפרסום, סרטו של אלכסנדר מקווין, שבויים על ידי סימס. מי שיבחר לצפות, צריך לדעת שהתצוגה האחרונה של מקווין אופטימית מאוד ביחס לסיטואציה הקלסטרופובית שהוא מציע הפעם. אינג'וי!

לסחוב את התשוקה

אמש הופיעו ציטוטים וקטעים מראיון עם קרל לגרפלד שישודר במלואו ב-CNN אסיה ב-23 לחודש.חלק ניכר מאותם קטעים, בראיון חנפני וסלחני, נגעו לשאלת התחרות ומקורות ההשראה של לגרפלד. האחרון לא נפל בפח, כלומר המילה השראה לא העלתה בראשו את נסיעתו האחרונה לקורסיקה, ואת חדר בית המלון שבו ישן, ושלחדרנית שלו היו בוודאי כפכפי עץ מחופי ניטים. הוא טען שהעבודה מפרה אותו. לטובתו, אפשר לומר, שלא רק שאין משפט גרמני מכך, אלא שזה גם מצטייר כנכון ואמיתי. כהוכחה, בסרט דוקומנטרי על בית האופנה שאנל, שלגרפלד הזמין, ניתן לראות שהאיורים דורשים ממנו בעיקר לשבת לצד השולחן. אין הכנות, ואין טקסים. יש החלטה (שלבטח רשומה ביומן), ועבודה. את הסיבה לכך שיש ביכולתו של האחרון לשבת ולאייר כאהבת נפשו, הוא תולה בכך שהוא חי כמו אנטנה, שכל היום קולטת רשמים, ומשדרת אותם החוצה. ולכן שאלת ההשראה הנקודתית, היא איך לומר, לא רלוונטית.

לאן אני חותרת, אפשר לשאול, בצדק? בעיקר לעבר הטענה של לגרפלד שהוא נולד לשדה הקרב. זאת בתגובה לשאלה של המרואיינת, שתהתה כיצד הוא מתמודד עם התחרות של תעשיית האופנה. כמו כל קפיטליסט טוב, הוא טען שהתחרות בריאה וממריצה, וגם שהוא נולד לקרב. הכל טוב ויפה (מחוץ לגבולות האידיאולוגיה המרקסיסטית), אבל עולה השאלה האם לגרפלד אכן נלחם? אני לא מעוניינת לפקפק בכישרונו, אבל יש דבר מה קל יחסית בנשיאת המותג שאנל על כתפייך. זה דורש הרבה מאוד עבודה ומחשבה, אבל בו זמנית זה גם עושה הרבה עבודה. זאת לעומת לגרפלד, שבעונות האחרונות מתגלה יותר ויותר כחיית שיווק – כאייקון הנכון במקום הנכון – ופחות כמעצב בעל יכולות יוצאות דופן. שוב אומר, כבודו במקומו מונח, והוא מצליח להפתיע כל פעם מחדש, אך אי אפשר לומר שעיצוביו לוקחים סיכון, או מרחיבים את גבולות בית שאנל, יתר על המידה. מה גם, שספק אם מישהו אחר מלבדו היה מצליח לקבל קרדיט חיובי, על אותם כפכפים שלא נלבשו על ידי שום חדרנית, אך ממלאים את דמיונו של לגרפלד, כשהוא מהרהר בפאתוס הגרמני של חיי הכפר.

מי שמוכיחים שיש סיבה למעמדו הבלתי מעורער, הם הסרטים והקמפיינים השונים, כמו התצוגות ההפקתיות, שמלוות את העונות ולמעשה מקשטות את כל השנה. אי אפשר לומר שמשעמם עם לגרפלד, ואי אפשר לומר שהאיש הלא צעיר הזה, לא קורא את המפה נאמנה. בין אם נזכור לו את ההיצמדות האובססיבית ללארה סטון (הבחורה הכי מושכת בסביבה) או את קמפיין תיקי קוקו קוקון עם קים דואל. בסרטון זה, כמו גם בסרט vol de jour, לגרפלד מצליח לעשות לשאנל את הטוויסט הנכון. שם המותג היוקרתי הזה, הופך לצעצוע שכולנו נמשיך לרצות, למרות שבפועל אין פריטים ספציפיים שמדירים שינה מעינינו, ויוצאים דווקא מבית האופנה הזה.

לסיום, אי אפשר שלא לדבר על תשוקה. בעידן שלנו (וזאת אני אומרת עם כל הרצינות) התשוקה היא-היא האובייקט הנחשק. למעשה, אין אובייקט נחשק, כי אם ייצור שמצליח לייצר תשוקה. לשם מכוונים כל הצילומים שאנו רואים, כל הנשים והגברים שמציפים את עינינו ושוטפים את ראשנו. פנים מושלמות וגופות נטולי חותמת אמורים לייצר תשוקה, ולגרום לנו להימשך אליהם. רובם הגדול נכשלים במשימה, שעם הריבוי הופכת ליותר ויותר סבוכה. לגרפלד, אותו אחד שמתנגד לטרנד הדוגמניות המלאות, הוא זה שטען במהדורת מאי האחרונה של ווג האמריקאי, שכוחן של דוגמניות העל הבלתי נשכחות, נתון בחוסר השלמות שלהן. על אותו בסיס, ניתן להאמין, הוא בחר בסטון. אבל מעבר לכך, על אותו בסיס הוא התרחק מהמושלמות המרתיעה של הבורגנות הפריסאית, שהיוותה – וככל הנראה ממשיכות להוות – את קהל הלקוחות העיקרי של המותג. ובגלל זה, כולנו מוצאים את עצמנו נגררים אחרי מותג שלעולם לא יהיה בידינו. שבמקרה הטוב, נצליח לסחוב אותו מהחנות, כמו לארה. זאת בהנחה שנצליח להתלבש בהתאם, כדי שלא יעקבו אחרי כל צעדינו, מרגע שנצעד פנימה, ויכשילו את משימת בוני וקלייד שלנו.

גאונות היא בין היתר אותה יכולת להפוך את הפשוט ביותר, לכמה שיותר לא מובן. זאת, כשאי המובנות אינה נוגעת באמת למצב של חובר הבנה מוחלט, כי אם לסיטואציה שבה אין לנו את האפשרות להסביר בפשטות, מדוע אותה יצירה כל כך נגעה בנו. על כמה וכמה כשכל המוטיבים בה, הם לכאורה הכי בנאליים שיש. כך עם מטריות שרבורג, היכן ששום מילה אינה נאמרת אלא בשירה, והצבעוניות יכולה לאתגר אפילו את אלמודובר, הסיפור הוא כביכול עוד סיפור אהבה.

בדומה ליופי של קתרין דנב, שמרוב שלמות הופך ללא מובן, לטיפשי ואף אינפנטילי לפרקים (ככל הנראה, מי שזיהה את היכולות הקיצוניות של היופי הזה, הוא רומן פולנסקי), לכזה שמי שרואה אותו בפשטותו, לא רואה אותו כלל; כך גם הסיפור המלווה של מטריות שרבורג. סיפור אהבה שבו אין דמות אחת שאינה בודדה, שאין לה אלא בן אדם אחד בעולם, הוא אותו מקום שבו הכל מתהפך על פיו, למרות שהוא הכי מוכר שאפשר.

המוסיקה של מישל לגראן, כמו כל אחד מהחלקיקים שמרכיבים את היצירה הזו, היא רק עוד פינה של אי מובן. ככל הנראה דווקא משום שכל שעליה לעשות – למראית עין – הוא ללוות את הדיאלוגים, בצורה הכי פחות מטרידה שאפשר.

שני בר - הגלישה של הזמן

השראה אינדיבידואלית, שנוכחת לכל אורך הקולקציה, לצד שימוש במוטיבים עכשוויים שתואמים את העונה הנוכחית, נשמעים כמו סתירה שלא יכולה להתקיים. וזה היה נכון, אילו מוקד ההשראה לא היה כזה שטומן בחובו, את אותה מתכתיות וקשיחות שמאפיינים את המראה הרוקיסטי של העונה. כך קורה שהזמן הופך להיות הגשר הנינוח ביותר בפעולה שעניינה טשטוש הפערים בין הסטייל של ימי הביניים, והסגנון המובחן של העונה הנוכחית. זאת כשמה שמבדיל את הנוכחי מכל שקדם לו, אינו נטוע בו, כי אם בשני העשורים שקדמו לו.



זהו המזל, או הכישרון, שהפכו את הקולקציה של שני בר לחורף הקרוב, לזו שמצליחה לתת במה הן למה שעניין את בר, והן למה שהלקוחות – ככל הנראה – יתורו אחריו, בעקבות דפדוף כזה או אחר בעמוד טרנדים עשוי כרומו. בר עקבה במחקר שלה אחרי ז'אן דארק, ומתוכה שאבה את הסממנים המובהקים של ימי הביניים – הימים שבהם התחולל הסיפור ההיסטורי שהפך את דארק לאייקון שהיא היום – ואת המוטיבים שליוו את מלתחתה הגברית של דארק, כלומר את המלתחה הגברית של התקופה.

המשך הכתבה נמצא כאן

הקרדיטים שייכים לצלמת רוני כנעני ולסטייליסטית הגר אופיר