נתחיל בהתנצלות, הן על ההיעלמות והן על ההתעלמות משבוע האופנה הפריסאי. שניהם קשורים לחופשה שנלקחה שנייה לפני שתתחיל השנה הסטודנטיאלית, ושניהם יובילו להתייחסויות רטרואקטיביות לפסטיבל שהתחולל בפריס, והוכיח שוב אצל מי נמצא הכתר.
החופשה הירוקה כללה בין השאר ביקור חפוז בפסטיבל הסרטים החיפאי, שמוצא כעת את דרכו לבלוג, פשוט כי ידיו של התמנון המתקרא אופנה, נשלחות תמיד לכל עבר. כך קורה שגם מקבץ הסרטים האקראיים שצפיתי בהם מנהלים דיאלוג – ברמה כזו או אחרת – עם אותה תעשייה אהובה. בין הפילמים שהסתובבו אל מול עיני ברצף מתעתע היה סרט הביכורים של ולדימיר קוט. בעברית הזבוב/ באנגלית The Fly/ וברוסית Mukha.הסרט כשלעצמו רחוק מלהיות מושלם, אך התיאטרליות שלו, והתיבול המדויק של הסיפור הטרגי עם רגעים קומיים, בשילוב של דמויות משעשעות עם פרצופים ומבטים בלתי נשכחים, הפכו אותו למעניין יותר מסתם עוד סרט מזרח אירופאי שמקבל תשומת לב רק בגלל שהצופים המערביים תוהים מה קורה מעבר למסך הברזל.
מעבר לתוכנו דמותה של ורה מוקינה (אלכסנדרה טיופטיי), נערה עזובה בת 16 מתגלה כסטאר שאי אפשר להתעלם ממנו. השילוב בין מבטה המאיים והמהמם בו זמנית (במובן של הלם), והדמות הקשוחה רכה של הילדה שמרוב שהיא מגניבה באמת, היא מצליחה להתקיים רק בשוליים של החיים, חושפת כוכבות אחרת.
מסייעים לה בכך, איך לא, הבגדים שהיא עוטה לגופה. זה לא שהיא מחליפה פריטים ללא הרף – למעשה היא די לובשת את אותם פריטים לאורך הסרט – אך היא תמיד עושה זאת נכון. כך מצליחה גם הפיג'מה הילדותית שלה להיות הכי נכונה עליה. מעבר לכך נראה שהבמאי קוט הבין טוב מאוד מה היא פעולתה של חולצת המלחים בפרט, והפסים בכלל. כבר התייחסתי בעבר לגלגול ההיסטורי של הפסים, אך קוט נותן להם טוויסט נוסף. בעוד שדמות האב של ורה, לובשת את חולצת המלחים הקלאסית – זו שכולנו מכירים מפיקאסו ומיקירת ליבנו, שאנל – והופכת בתוכה לליצן העצוב, במובן הכי קלאסי שאפשר להעלות על הדעת; הרי שהפסים האפורים שחורים של ורה (גם בעזרת הקפוצ'ון, אך גם בלעדיו), הם סימן ההיכר של הבלבול שמתמרן אותה, של האלימות והמיניות שהיא מתיזה לכל עבר. וכך, דווקא בתוך אותם פסים שונים דומים, נוצקות להן דמויות, שבכל קונסטלציה אחרת של טקסטיל, היו צריכות להסביר את עצמן הרבה יותר.
המפגש ביני לבין המותג WHYRED התרחש במקרה. זה היה יום ראשון בפריז, ואני הכנתי את עצמי ליום שקט ונטול קניות – סוף סוף הכל פשוט סגור! רצה המזל ובדרכי לפארק הבחנתי בחצר פנימית שאותתה על סימנים של מכירה. לא עמדתי בפיתוי ונכנסתי פנימה. הסתבר שהגעתי לשואו-רום RENDEZ-VOUS שהציג קולקציות של מותגים קטנים יחסית לקיץ 2010. קניות אמנם לא יכולתי לבצע שם, למזלי, אך כן הזדמן לי להכיר מותג מוצלח שלא הכרתי עד אז.
הקולב של WHYRED הכיל הרבה מאוד פריטים כהים שהתכנסו לתוך קווים ישרים, עם נגיעות של אמרלד. הצבע הקסום הזה, שנותן מקום של כבוד לשחור והכחול על גוניהם, הופיע בטייץ מסריג דקיק; על עקב שקוף שליוה נעל עקב שחורה עם פלטפורמה להקלה; ושמלת חולצה גדולה שהתאימה גם לערב בזכות הנפילה הישרה של הבד (הכל הודות לכתפיים הרחבות). לצד הגוון הזה, שהוא בהחלט כתם הצבע הבולט של הקולקציה, ניתן היה לראות גם גלישה של אפור בסוף עם הדפס מנומר, די הרבה לבן וכחול נייבי.
האהבה שלי ללימי פו, הבת של..., לא התחילה היום. אימאג'ים שונים שתפסו אותי ברשת הצליחו לעשות זאת עוד לפני הקולקציה האחרונה, שלמולה אני נתקפתי ברצף של "וואו, וואו, את זה אני רוצה, אוי לא את זה אני רוצה, והנעליים, וקשת הדוקרנים המלכותית...". ברמה היותר שכלית, הדגמים שבאו ועלו לרגע מקצב ידני ותו לא, הרגיעו אותי. אחרי שלושה שבועות די נטולי עניין, שבהם היופי נותר רק "יופי" לא מספק, הקפיצה הראשונה שלי בפריז עשתה זאת.
תוך כדי, לא יכולתי שלא לחשוב על תופעות הלוואי של היסטריית באלמן. נכון, זה היה מגניב ומשעשע, אבל זה הוביל – כנראה בזכות האהדה – לאימוץ סילואט נוקשה וקולקטיבי, סילואט ששם רגל כמעט לכל אמירה שהיא מעבר ל"יופי". ביחס למינימליזם של באלמן, שהוא מינימליזם מטריאלי בלבד, הדגמים של פו, על כל האבסטרקטיות והיפניות והרחוב הצדדי שבהם, נראו כמו הניו-לוק. לא פעם בגלל שהויתור על הסילואט הנוקשה הזמין בזבוז חינני של בד. בסוף זו היתה הליכה לעבר סיפור אגדה יפני, מינימליסטי ושחור. הכי רחוק שאפשר ממשרדי הארכיטקטים הקרירים. ועדיין.
עוד שבוע אופנה חלף מבלי לספק אמירה משמעותית – מהמין שאליה ממתינים מצדם של גאוני הטקסטיל. האצבע המאשימה הופנתה שוב לעבר המשבר והמצב, שדוחף את כולם לעבר המחנה הרחב והנינוח, זה שלא לוקח סיכונים. על כך יש לשאול, למעשה, האומנם? האין המשבר הפך כבר לקרקע הנוחה של המעצבים וכתבי האופנה דווקא בגלל שהוא לא דורש לעשות בדק בית כולל, כי הוא זה שבגינו אפשר לא להודות בעובדה הפשוטה שבשנתיים האחרונות מעצבים רבים מתקשים לספר סיפור?
והלוא על זה אנחנו מדברים. החייטות הגדולה ועמה האמנים הגדולים שליוו את עולם האופנה, ויצקו לתוכו את הפנטזיה שכולנו כה אוהבים, אינם. וכשרוב בתי האופנה נתונים בידיהם של טייקוני ענק, לא צריך משבר כלכלי שיחנוק את היצירתיות. בנוסף, ומעבר למסגרות העסקיות שבהן כלואה האופנה היום, יכול להיות שיש דבר מה חמקמק בשנים האחרונות שמונע מרבים וטובים להצליח לומר דבר מה, וזאת דווקא כשהאופנה היא האובייקט הנחשק והנצפה ביותר?
אחרי שבוע שנעדר מעוף או סיכונים, השבוע הלונדוני טמן בחובו הרבה מאוד ציפיות. לעובדה ששבוע האופנה האנגלי הוא זה שנותן במה למעצבים צעירים ולעיצובים שסוטים מהמלתחה של רובנו, התווספה השנה סיבה נוספת. חגיגות 25 שנה של שבוע האופנה האנגלי השיבו לחיק מנהלי ומבקרי האירוע מעצבים ומותגים שנעדרו ממנו בשנים האחרונות. נוכחותם של שמות כמו מת'יו וויליאמסון, כריסטופר ביילי לברברי וג'ונתן סונדרס הצליחו בסופו של דבר למשוך את עיניה של התעשייה לעבר אנגלייה. נחיתתה של אנה ווינטור בלונדון היתה חותמת ההכשר הסופית של האירוע.
העובדה שבימים כהרגלם שבוע האופנה בלונדון, וחלק ניכר מיוצריו אינם נמצאים בראש מעייניה של תעשיית האופנה העולמית, מאפשרת סיכום אחר של מה שנראה על המסלולים, שכן נראה שידם של הסטייליסטים – מכונני הטרנדים – פחות על העליונה. כך שלמעשה יותר נכון לדבר על מעצבים פרטניים, וליצור קטגוריות מסכמות חדשות, לאור הפעולה הכמעט אנטי-אופנתית שמתרחשת רק בלונדון. להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3782781,00.html
למרות שאני מפגרת מאחור, קשה לי להאמין שיבוא ויעלה שואו שיצליח להתחרות בזה של Dolce&Gabbana. מי שפתחו את התצוגה עם חליפה גברית לעילא - בלי שום טיפה של ציניות, המשיכו להציב את הגבר והאשה במרכזה של קולקציית הנשים שלהן. הקוטביות הזו המשיכה לזלוג פנימה מתוקף העונה האביבית שנצבעה אצל השניים בשחור של רשתות, מלמלות, תחרות וסאטן של לנז'ריי. גם כשהלבן והפירחוני הופיעו לרגעים הם לא הצליחו לרכך את האווירה שהתאפיינה בכבדות מצד הבגדים ובקלילות שקשה להסביר מצד התפאורה (בעיקר פרוז'קטורים)והמוסיקה הקצבית. את זה אין אלא לראות, מההתחלה עד הסוף - 10 דקות של עונג שאי אפשר לתאר:
בין הפילמים שהסתובבו אל מול עיני ברצף מתעתע היה סרט הביכורים של ולדימיר קוט. בעברית הזבוב/ באנגלית The Fly/ וברוסית Mukha.הסרט כשלעצמו רחוק מלהיות מושלם, אך התיאטרליות שלו, והתיבול המדויק של הסיפור הטרגי עם רגעים קומיים, בשילוב של דמויות משעשעות עם פרצופים ומבטים בלתי נשכחים, הפכו אותו למעניין יותר מסתם עוד סרט מזרח אירופאי שמקבל תשומת לב רק בגלל שהצופים המערביים תוהים מה קורה מעבר למסך הברזל.
אלכסיי קראבצ'נקו, אלכסנדרה טיופטיי מינוס הפסים
להמשך הכתבה 
