הלבנה והחברבורה

הדגמים המופלאים, שנשענים על לבנה דקיקה (ולעתים על שרפרף מפונפן) מבית היוצר של אלבז לסתיו הבא משאירים מאחור את כל מה שאנו צופים לו - מאותו בית יוצר - לאביב והקיץ שעומדים בפתח. אחרי ששפך פאייטים, או אולי הטביע את דגמיו באמבט עמוס נצנצים, אלבז מסיט את מבטו לעבר החברבורות וההדפסים שהזוהר שלהם הוא ממין אחר לחלוטין. הדמיון היחידי - שעולה על דעתי - נטוע בעובדה שגם הנוצצים וגם המנומרים מסוגלים בימים כהרגלם לצפות כל פינה שבינה לבין לנוין לא מתקיים שום קשר כלל. אבל זו, איך לומר, אנקדוטה לעוסה משהו. החלק העסיסי יותר נטוע בקריסה של השיח המוכר על המגמות. מחד, אלבז ורבים אחרים (נאמר, מקווין בקולקציית הגברים) די מבהירים לנו שהחורף הקרוב, לא הולך להיות חלק. וכי הסולידיים ייתקשו להוציא את אפם החוצה בעונה הקרובה. אך בו זמנית - ודווקא משום שהנוכחות של החברבורות אצל בעל הפפיון או של ההדפסים אצל האנגלי הלא מאוזן - ממלאים כל פינה, הם בועטים החוצה את היכולת לשייך ולסווג. זה כל כך in your face, שהכי טוב יהיה להבין שאין לכם מה להבין. לפחות לא מנקודת המבט הצרה של המגמה. גם כשזו מגיעה ברבים.

ולסיום, אי אפשר שלא להפנות את המבט לקסם שמתרחש בצילום הראשון והשני בזכות הגרב הזהובה והקצרה.

עולם מצופה

אחרי התצוגה האחרונה, שהיתה ככל הנראה אחד האירועים החשובים של העונה הממשמשמת ובאה, תצוגת הגברים של מקווין עוררה ציפיות רבות. אני עדיין לא יודעת אם המין הגברי חש כעת שהוא קיבל ממקווין את תשומת הלב הראויה, כלומר את אותו טיפול שנעשה בידי גאון למין הנשי לפני זמן לא רב; עם זאת ברור שבתוך שבוע אופנת הגברים שנסגר אמש (שלטעמי היה אחד מהטובים), מקווין נתן במה לקול אחר. כשההדפס הוא השחקן הראשי, והקולקציה היא הכי רחוקה שהיא יכולה להיות מכל אפשרות של כרבול חורפי, מקווין התרחק מההפקה הגדולה. בחלל עירום, עם עמוד תומך ועם טפטים שמכסים את הרצפה ואת אותו עמוד מונומנטאלי, הדגמים כמו נבלעו ברקע התחתון. הודיעו בשקט שהם לא הולכים להיות חלק מההפקות המרהיבות. ככל הנראה כי הם פשוט נמצאים במקום אחר, שלא עומד ביחס לכל מה שנראה עד כה.

הניסיון להבין מה מעמדו של הסרט החדש של פראדה "אביב ראשון" (בימוי Yang Fudong), שכל שנאמר עליו הוא שהוא מתאר בחורים צעירים מטיילים/הולכים לאיבוד בשנחאי, בעודם לובשים פראדה, אינו פוגם בקסם שלו. אם בגלל המזוודות הלבנות, שהופכות במהלך הסרט לסוג של מקור אוויר, ואם בגלל מטריות הרשת השחורות, שלבסוף מועדות למטה, בעוד רגע שבו אסייתים מתעופפים באוויר כאילו היו קרובי המשפחה של פיטר פן, או פשוט בגלל השוט הקצרצר שבו שתי בחורות עטויות בהדפסי החוף המוכרים מהתצוגה האחרונה, נשענות על עמוד דקיק ולבן.

כשהדנדי התחלף בסנוב

הכתבה הראשונה בל'אופיסייל של החודש האחרון מוקדשת לספרו של פרנסיס ד'אורלאן, "החברה הסנובית". הכתבה, שאינה תופסת יותר מעמוד אחד, ממשיכה ללוות את הדפדוף העמוס תכשיטים, שכל קשר ביניהם לבין תכשיטי האופנה העממיים, אינו קיים. את הסיבה לנוכחות העזה של הספר לאורך הדפדוף אפשר למצוא בקשר העתיק יומין בין החברה הסנובית לאופנה. אחרת, ככל הנראה, הוא היה נשכח מייד.

ד'אורלאון מתייחס לחברת הסילון שצמחה החל משנות ה-60, עת הגיע לשיאה עשור לאחר מכן. בחברה זו ניתן למצוא את משפחת קנדי על כל שלוחותיה, כמו גם בני נסיכים ומיני עשירים ששמותיהם לא אומרים הרבה למי שאינו מהווה חלק מאותה חברה, אך גם את מרלין מונרו ואת אנדי וורהול. במובן זה ניתן לראות את ההבדל בין מציאות הסלבס הנוכחית לבין עידן הזהב המרוחק של חברה שכל עקבה שלה נמחתה. המגוון התרבותי שהרכיב אותה, נתן מקום גם למי שלא היה קשור ל"דם כחול" או חשבונות בנק שוויצרים. ובסופו של דבר, ההון התרבותי היה יקר יותר בעידן ההוא.

נכון לימנו האופנה, שמציגה את עצמה לראווה בשבועות האופנה שממלאים את השנה, אינה מצליחה לייצר את הריחוק הזה מתוקף אותן דמויות. ישנן מעטות, ביניהן עורכת ווג הצרפתי קארין רויטפלד, שנושאות את הריחוק הזה ומשדרות יותר מאשר משרה נחשקת ומלתחה שאי אפשר לעמוד בפניה. ועדיין, האין זה מגוחך לומר שהאופנה של היום היא נגישה יותר? כשהמחירים ממריאים אל על, הציפייה היתה שהקולקציות היוקרתיות של חברות הקוטור (חברות שהמעצבים שלהם מהווים חלק ניכר מחברת הסילון של ד'אורלאון) יהפכו רק לפחות נגישות.

ככל הנראה זה לא קרה. אפילו השמלה האדומה והמפוארת של בוטגה ונטה וטרנץ' הפאייטים של כריסטופר ביילי לברברי, שיכולים להוות דוגמא מושלמת לתשוקה שאינה ניתנת להגשמה, לא נראים כל כך רחוקים מאיתנו כמו שהם בפועל. את הסיבה אפשר לאתר בחשיפה המוקדמת שלהם, עת הקולקציות גולשות לאינטרנט אחת אחרי השנייה, ומופיעות בכל אתר או גוף תקשורת עד כי הן הופכות לבנות בית. גם אם לעולם לא במובן הפיסי. הן, כמו ההפקה הבאה בתור של ל'אופיסייל, מזכירות לנו כי היום רוב התשוקה שלנו מופנית לעבר בלוני הליום נוצצים, שנישאים אל על רק לכמה ימים ספורים.

לעומתם היהלומים מחזיקים מעמד, ורויטפלד יודעת את זה. היא גם יודעת שאותה יוקרה סנוביסטית נתונה בלא פחות מאשר ארץ מולדתה, הלוא היא צרפת. במהדורה שמוקדשת לדוגמנית אלישיה קסטה, היא פונה פעם אחת לדימויים כפריים, שבמובן הצרפתי לא יכולים אלא להעלות על הדעת את העושר של פרובנס; בפעם השנייה היא ממשיכה לשקוע בעבר, ומלבישה את קסטה בגלימה שמעלה על הדעת חברות סגורות ומסוגרות. כאלה שכולנו היינו מעוניינים לחדור אליהן; לבסוף, ובחזרה ליהלומים, קסטה הופכת לנזירה, בעיקר במובן הצורני, ונותנת בבגדיה הלבנים במה ליוקרה הנצחית של אלה שאין להם דת.

אל מול כל הדימויים הללו עומדת הנוקשות שמלווה את שני המגזינים. כתבה סביב גרייס ג'ונס והעשור שקשור בה, לא יכולה אלא לייצר פינות חדות, כמו גם הפקות צבעוניות שמעמידות את העשור שעקב אחרי שנות ה-70' של חוג הסילון, כניגוד המושלם של כל אותה יוקרה. בדומה לצבע האדום, שצבע חלק ניכר מהמגזינים, הן הדימויים של שנות ה-80' והן הצבעים של אותו עשור, אינם יכולים להכיל את אותה רכות שמשדרת עונג שספק אם יוכל לחזור. שספק אם מישהו מעוניין בחזרתו.

אל מול כל זאת, האופנה יכולה גם היום לעמוד על סוג של פדסטאל. זאת הוכיח נומרו, שלא התחייב ללוות דמות או אג'נדה, ובהפקה ציפור נדירה הצליח למשות את האופנה מהיומיום. בתוך הסטודיו ועם סקאלת צבעים צרה למדי נומרו יצרו סיפור יותר מאשר שני המגזינים שקדמו להם. אמנם הנושא נכח בצורה בולטת למדי מעת לעת, אך בסופו של דבר ניתן היה לראות כיצד הגוף קורס תחת הפריטים לכדי יצירה ארכיטקטונית שתופסת מקום ברור בחלל. והלוא בסופו של דבר, בדיוק אותה יכולת לתפוס מקום, היא-היא זו שמעוררת בנו את אותה תחושה של קטנות לעבר מי שיקרא על ידנו בעתיד 'סנוב'.

הכתבה פורסמה ראשית ב- ynet.

הפקה נדירה

ישנו דבר מה כל כך לא חוקי בשהות בחו"ל, מאחר ומעבר לחופשה הרוגע המזון והגירויים, יש כל כך הרבה דברים שיש כאן, ושקשה (או יקר מדי לשים עליהם את היד מכאן) שזה באמת הופך את כל הסיפור ללא הוגן. כך יכולתי החודש לשים את ידיי על שלושה מגזינים צרפתיים, וזאת מבלי להשאיר מאחורי כליה.

מבלי לרדת יותר מדי לפרטים – ככלות הכל כל אחד מהמגזינים נושא את הסיבות שלו לעניין – אז היה היעדר ברור של הפקות עומק שנושאות דבר מה מעבר לאמירה האופנתית הטהורה. אלא אמנם נעשו לעילא, אך היה חסר להם את האקסטרה המשובח שניתן למצוא ב-W.

זאת לצד העובדה שהקרבה של החודש הנוכחי לשבועות האופנה שהתחילו היום וימשיכו עד סוף פברואר, דרשה מהמגזינים להכניס קצת יותר אנדרנלין לעניין. נכון לכרגע, פוסט דפדוף רצוף ואכזרי בשלושתם נראה שהיחידי שהצליח לעשות זאת היה הנומרו. בין שלל ההפקות שעיטרו את העמודים האחרונים, בלטה זו שנקראה ציפור נדירה (יכול להיות שבעתיד אתייחס גם לקרירות המופתית של ללכת על הירח, אבל עד אז...). ארכיטקטוניות מופתית של בדים נוזלים לצד סימבולים עתיקים בתוך גוף יציב, אם נוכל לסכם את היצירה בכמה סופרלטיבים בסיסיים.

טרנץ', טרנץ', טרנץ'

שיתוף הפעולה העתידי בין ברברי לקולט דורש מאיתנו לשים בצד כמה וכמה דברים:
1.ראשית עלינו* לשכוח לרגע שהחנות הפריזאית, שעשתה לעצמה שם, היא חלל די מעצבן בימים אלה, ורחוקה שנות אור מאותו חלל שהיא היתה בתחילת דרכה. יותר מידי מרצ'נדייז לצד פריטים שמגיעים היישר מהבוטיקים של הרחובות הצמודים, לא גורמים לה להיות לא נגישה ולא מיוחדת במינה. עדיין, היא מהווה אתר עלייה לרגל. עכשיו, לכל הפחות, תהיה סיבה לכל מבקרי שבוע האופנה להגיע באמת לחנות. כי למרות שברברי קלאסי (שניתן לאיתור בכל אחת מחנויות יד השנייה של פריז) הוא תמיד לא עניין של מה בכך, אז ברברי של ביילי כולל הדראפה פלוס ניטים בצווארון שמחופה במשבצות המוכרות, הוא כבר מקור ברור וסביר להיסטריה.

2.בהמשך לכך עלינו לשכוח שאחרי התצוגה האחרונה של ברברי (שמעוררת ציפיות מטרידות בממשמשות ובאות) אנחנו מוכנים לשים על עצמנו כל טרנץ' שביילי יצר. המונח שיתוף פעולה, והניטים הזהובים הם כמעט דובדבן אחד יותר מדי, ביחס לתשוקה שאינה יודעת די בין כה וכה.

3.לסיום, כדאי לשים בצד את השנאה שאנחנו רוחשים כלפיי שיתופי הפעולה באשר הם. לי, בכל אופן, הספיק מקולקציות שכל קשר ביניהן לבין כתב היד של המעצב הנבחר מתאדה ברגע חתימת ההסכם. הפעם, כפי שיוכיחו התמונות, שיתוף הפעולה הוא המשך ישיר לעבודתו של ביילי. אולי כי בקולט לא צריכים לחתוך כלל במחיר.

*נתקפתי בלשון רבים, ואני עדיין לא יודעת מה הסיבה לכך, או מצליחה לחדול מכך, אז סליחה:)

שנה טובה ומלאת חן - הטייק הפולני

הצרפתים הם ככל הנראה מי שהמציאו את הביורוקרטיה, שמהווה חלק ניכר מכתב היד של היפה בנשים, היא פריז. אני מניחה, שבגלל סיבות אלה, הניסיון להעלות לשרת של הבלוג שלי, שהפך צרפתי לכשבועיים ימים, תמונות בגודל סביר, ימשיך להסתיים בכישלון צרוב מצדי, ובניצחון מוחץ מצדה של המערכת. ככלות הכל, גם אם לא היה מדובר במערך צרפתי (שהוא תמיד אחד הסבוכים בעולם), אז יש לציין שמדובר בי, וכולנו יודעים שככול שהזמן נוקף, שנה היכולת שלי להתמודד עם הגבולות של הבלוג, אינה מסתמנת כמוצלחת מדי. אז בינתיים, ולמרות שהיתה כבר שנה חדשה, אאחל שנה טובה, ואמתין עם פוסט הנזירות שרציתי לחלוק, עד שאשוב למזג האוויר החביב עלי פחות.