כשהדנדי התחלף בסנוב

הכתבה הראשונה בל'אופיסייל של החודש האחרון מוקדשת לספרו של פרנסיס ד'אורלאן, "החברה הסנובית". הכתבה, שאינה תופסת יותר מעמוד אחד, ממשיכה ללוות את הדפדוף העמוס תכשיטים, שכל קשר ביניהם לבין תכשיטי האופנה העממיים, אינו קיים. את הסיבה לנוכחות העזה של הספר לאורך הדפדוף אפשר למצוא בקשר העתיק יומין בין החברה הסנובית לאופנה. אחרת, ככל הנראה, הוא היה נשכח מייד.

ד'אורלאון מתייחס לחברת הסילון שצמחה החל משנות ה-60, עת הגיע לשיאה עשור לאחר מכן. בחברה זו ניתן למצוא את משפחת קנדי על כל שלוחותיה, כמו גם בני נסיכים ומיני עשירים ששמותיהם לא אומרים הרבה למי שאינו מהווה חלק מאותה חברה, אך גם את מרלין מונרו ואת אנדי וורהול. במובן זה ניתן לראות את ההבדל בין מציאות הסלבס הנוכחית לבין עידן הזהב המרוחק של חברה שכל עקבה שלה נמחתה. המגוון התרבותי שהרכיב אותה, נתן מקום גם למי שלא היה קשור ל"דם כחול" או חשבונות בנק שוויצרים. ובסופו של דבר, ההון התרבותי היה יקר יותר בעידן ההוא.

נכון לימנו האופנה, שמציגה את עצמה לראווה בשבועות האופנה שממלאים את השנה, אינה מצליחה לייצר את הריחוק הזה מתוקף אותן דמויות. ישנן מעטות, ביניהן עורכת ווג הצרפתי קארין רויטפלד, שנושאות את הריחוק הזה ומשדרות יותר מאשר משרה נחשקת ומלתחה שאי אפשר לעמוד בפניה. ועדיין, האין זה מגוחך לומר שהאופנה של היום היא נגישה יותר? כשהמחירים ממריאים אל על, הציפייה היתה שהקולקציות היוקרתיות של חברות הקוטור (חברות שהמעצבים שלהם מהווים חלק ניכר מחברת הסילון של ד'אורלאון) יהפכו רק לפחות נגישות.

ככל הנראה זה לא קרה. אפילו השמלה האדומה והמפוארת של בוטגה ונטה וטרנץ' הפאייטים של כריסטופר ביילי לברברי, שיכולים להוות דוגמא מושלמת לתשוקה שאינה ניתנת להגשמה, לא נראים כל כך רחוקים מאיתנו כמו שהם בפועל. את הסיבה אפשר לאתר בחשיפה המוקדמת שלהם, עת הקולקציות גולשות לאינטרנט אחת אחרי השנייה, ומופיעות בכל אתר או גוף תקשורת עד כי הן הופכות לבנות בית. גם אם לעולם לא במובן הפיסי. הן, כמו ההפקה הבאה בתור של ל'אופיסייל, מזכירות לנו כי היום רוב התשוקה שלנו מופנית לעבר בלוני הליום נוצצים, שנישאים אל על רק לכמה ימים ספורים.

לעומתם היהלומים מחזיקים מעמד, ורויטפלד יודעת את זה. היא גם יודעת שאותה יוקרה סנוביסטית נתונה בלא פחות מאשר ארץ מולדתה, הלוא היא צרפת. במהדורה שמוקדשת לדוגמנית אלישיה קסטה, היא פונה פעם אחת לדימויים כפריים, שבמובן הצרפתי לא יכולים אלא להעלות על הדעת את העושר של פרובנס; בפעם השנייה היא ממשיכה לשקוע בעבר, ומלבישה את קסטה בגלימה שמעלה על הדעת חברות סגורות ומסוגרות. כאלה שכולנו היינו מעוניינים לחדור אליהן; לבסוף, ובחזרה ליהלומים, קסטה הופכת לנזירה, בעיקר במובן הצורני, ונותנת בבגדיה הלבנים במה ליוקרה הנצחית של אלה שאין להם דת.

אל מול כל הדימויים הללו עומדת הנוקשות שמלווה את שני המגזינים. כתבה סביב גרייס ג'ונס והעשור שקשור בה, לא יכולה אלא לייצר פינות חדות, כמו גם הפקות צבעוניות שמעמידות את העשור שעקב אחרי שנות ה-70' של חוג הסילון, כניגוד המושלם של כל אותה יוקרה. בדומה לצבע האדום, שצבע חלק ניכר מהמגזינים, הן הדימויים של שנות ה-80' והן הצבעים של אותו עשור, אינם יכולים להכיל את אותה רכות שמשדרת עונג שספק אם יוכל לחזור. שספק אם מישהו מעוניין בחזרתו.

אל מול כל זאת, האופנה יכולה גם היום לעמוד על סוג של פדסטאל. זאת הוכיח נומרו, שלא התחייב ללוות דמות או אג'נדה, ובהפקה ציפור נדירה הצליח למשות את האופנה מהיומיום. בתוך הסטודיו ועם סקאלת צבעים צרה למדי נומרו יצרו סיפור יותר מאשר שני המגזינים שקדמו להם. אמנם הנושא נכח בצורה בולטת למדי מעת לעת, אך בסופו של דבר ניתן היה לראות כיצד הגוף קורס תחת הפריטים לכדי יצירה ארכיטקטונית שתופסת מקום ברור בחלל. והלוא בסופו של דבר, בדיוק אותה יכולת לתפוס מקום, היא-היא זו שמעוררת בנו את אותה תחושה של קטנות לעבר מי שיקרא על ידנו בעתיד 'סנוב'.

הכתבה פורסמה ראשית ב- ynet.