שיתוף הפעולה המתמשך בין יורגן טלר למארק ג'ייקובס אינם עושים טוב לראשון מביניהם. מה שהתחיל במסע פרסום אחר, שהפך את האופנתי במובן הקלאסי של המילה ללא רלוונטי, הפך ללעוס אחרי עונות רבות מדי שבהן הוא לא עבר שינוי ממשי. אותם הצבעים, לכל היותר הפרצופים שמתחלפים, והלוקיישנים התמיד שרופים. אפשר אף לומר שמאז שטלר הצטלם עם שרלוט רמפלינג, לא היה שם כל כך מעניין. במובן הזה, ג'ייקובס – שמחד לא מואס בסגנון המוכר של המודעות שלו, ומאידך מפעיל קונצרן כה חזק של עצמו – לא צריך לדאוג לעצמו, כי אם לחברו הטוב.
לעומת העבודה עם ג'ייקובס ניכר שדווקא שיתוף הפעולה של טלר עם בית האופנה המסורתי מיסוני, עשה לו טוב. צילומי משפחה בארוחה, או סתם בכינוס משפחתי, הצליחה להעמיד במרכז הן את הסריגים המשובחים של המותג, והן את היותו עסק משפחתי בעל מסורת ארוכת שנים. כל זאת ללא מאמץ רב, וכשכל מה שנופל תחת הגדרת הנכון של הרגע, נותר בחוץ. למעשה, לא רק שהוא נותר בחוץ, אלא שגם לא מרגישים את היעדרו. הדבר היחידי שעולה מתמונות אלה, היא הכמיהה למשפחה איטלקית. אותה כמיהה שהתעוררה בנפשו של כל מי שהתמכר בתקופה זו או אחרת לסופרנוס. הסדרה שהעלתה על נס את האיטלקיות והמשפחתיות, כלומר רק אם הן באות יחדיו בצירוף פמליה מכובדת של כיעור מאיים, כמובן.
הפריט הקטנטן הזה ממתין ליום שלטובתו הוא יצא לעולם מזה זמן מה. הנסיבות הפכו כעת את מחוות הוולנטיין היחידה שהצלחתי אי פעם להעלות ברוחי, לקצת עקומה שכן הארנקון הוא של אלכסנדר הגדול, שלו פינתי הרבה מאוד מקום בבלוג בכלל ולאחרונה בפרט. בכל זאת, אין בנסיבות כדי להפוך את הארנקון הזה למתנת הוולנטיין הראויה ביותר. שיהיה חג שמח.
אני בדיוק יושבת וקוראת את ספרה של נורית בת יער שיוצא בימים אלה לאור "שיכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל". בפרק שמוקדש למלאכת הטלאים, שמוכרת גם כקווילט, בת יער מזכירה את תצוגתו של אלכסנדר מקווין לאביב 2004. האיזכור הממוקד הוביל את אצבעותיי החלקלקות ליוטיוב שחשף בפני תצוגה שהיא הרבה יותר מופע מחול לא מתוכנן/קברט שיצא משליטה. הבעיה עם מקווין, שנוכחת גם הפעם, כרוכה בחוסר היכולת שלי לדבר את היצירות שלו. כך קרה גם עם תצוגת הגברים האחרונה, שניצוץ הגאונות היה נוכח בה, אבל הניסיון לעמוד על כך, מעבר לעובדה הברורה שמקווין מתנהל על השוליים של עולם האופנה, לא עלתה יפה. כלומר, הסתיימה בשתיקה שמקורה בהערצה ותדהמה.
יש משהו די גולמי בתצוגה מ-2004. יכול מאוד להיות שחלק ניכר מהלוק הלא נקי, הכמעט לא חוקי, שנראה שם נוגע לסיבות פשוטות כמו האצתה של הטכנולוגיה בעונות האחרונות. יכול להיות, ויהיה נחמד יותר לחשוב זאת כך, שזה נוגע גם למקווין. אני לא יכולה שלא לחשוב כמה כאב ראש הוא סיפק בעונה זו למי שניסה לתור אחרי המגמות שעולות מהקולקציה שלו. ביחס לעונות הנוכחיות שאנו חווים, היה יותר מנעים לפגוש גרסא נוספת של הנעליים החלומיות של קלואה, שבמסגרת כללית יותר של משמעות נופלות אצלי תחת התאווה לנעליה של אן שירלי, היא הלוא האסופית. אז שימו לב לקראת הסוף ליצירת המופת הלבנה שרוקדת בנינוחות על הבמה.
להלן החלק הראשון. החלק השני, מכיל הפתעות נוספות, אך לצערי אינו ממשיך מהסוף של החלק הראשון.
הדגמים המופלאים, שנשענים על לבנה דקיקה (ולעתים על שרפרף מפונפן) מבית היוצר של אלבז לסתיו הבא משאירים מאחור את כל מה שאנו צופים לו - מאותו בית יוצר - לאביב והקיץ שעומדים בפתח. אחרי ששפך פאייטים, או אולי הטביע את דגמיו באמבט עמוס נצנצים, אלבז מסיט את מבטו לעבר החברבורות וההדפסים שהזוהר שלהם הוא ממין אחר לחלוטין. הדמיון היחידי - שעולה על דעתי - נטוע בעובדה שגם הנוצצים וגם המנומרים מסוגלים בימים כהרגלם לצפות כל פינה שבינה לבין לנוין לא מתקיים שום קשר כלל. אבל זו, איך לומר, אנקדוטה לעוסה משהו. החלק העסיסי יותר נטוע בקריסה של השיח המוכר על המגמות. מחד, אלבז ורבים אחרים (נאמר, מקווין בקולקציית הגברים) די מבהירים לנו שהחורף הקרוב, לא הולך להיות חלק. וכי הסולידיים ייתקשו להוציא את אפם החוצה בעונה הקרובה. אך בו זמנית - ודווקא משום שהנוכחות של החברבורות אצל בעל הפפיון או של ההדפסים אצל האנגלי הלא מאוזן - ממלאים כל פינה, הם בועטים החוצה את היכולת לשייך ולסווג. זה כל כך in your face, שהכי טוב יהיה להבין שאין לכם מה להבין. לפחות לא מנקודת המבט הצרה של המגמה. גם כשזו מגיעה ברבים.
ולסיום, אי אפשר שלא להפנות את המבט לקסם שמתרחש בצילום הראשון והשני בזכות הגרב הזהובה והקצרה.
אחרי התצוגה האחרונה, שהיתה ככל הנראה אחד האירועים החשובים של העונה הממשמשמת ובאה, תצוגת הגברים של מקווין עוררה ציפיות רבות. אני עדיין לא יודעת אם המין הגברי חש כעת שהוא קיבל ממקווין את תשומת הלב הראויה, כלומר את אותו טיפול שנעשה בידי גאון למין הנשי לפני זמן לא רב; עם זאת ברור שבתוך שבוע אופנת הגברים שנסגר אמש (שלטעמי היה אחד מהטובים), מקווין נתן במה לקול אחר. כשההדפס הוא השחקן הראשי, והקולקציה היא הכי רחוקה שהיא יכולה להיות מכל אפשרות של כרבול חורפי, מקווין התרחק מההפקה הגדולה. בחלל עירום, עם עמוד תומך ועם טפטים שמכסים את הרצפה ואת אותו עמוד מונומנטאלי, הדגמים כמו נבלעו ברקע התחתון. הודיעו בשקט שהם לא הולכים להיות חלק מההפקות המרהיבות. ככל הנראה כי הם פשוט נמצאים במקום אחר, שלא עומד ביחס לכל מה שנראה עד כה.
