צילום גי בורדן

כמו אצל כל אחד מאיתנו, רגשי הנחיתות של תעשיית האופנה מגיעים בעיקר מתוכה. רובן הגדול של אותן תחושות מופיעות בצורה של הלקאה עצמית: ניסיונות לקחת חלק ב"דברים החשובים באמת", ולרתום את המותג לארגון צדקה כזה או אחר. יתר ההרהורים, בדבר הערך של האופנה מצדה של התעשייה, מתבטאים בניסיון מתמשך להוכיח שיש בה עומק, ושגם היא אמנות.

אפשר להבין את הצורך הזה כשהוא מנסה להילחם בשוליים של האופנה, קרי העיסוק הבלתי פוסק בסלבריטאים, איפור ודוגמניות, ולא במעצבים וביצירותיהם. ככלות הכל, השוליים הללו מייצגים ומרדדים את התחום מזה זמן מה. עם זאת,
לי עדין לא ברור הצורך להפוך את האופנה למכובדת רק מתוקף החלל שבו תוצג או הכותרת של דבריה.

מי מאיתנו לא שמע או קרא, ואולי רחמנא ליצלן ראה, תערוכה של צלם אופנה, או תערוכה של צילומי אופנה, שטענו למעמד של אמנות? ככל הנראה מעטים, בעיקר מאחר שבעיניי אנשי השיווק זוהי דרך נפלאה לקדם מכירות עם אפיל שיקי ויוקרתי. חד פעמי, אם נשאיל את ז'רגון עולם האמנות לרגע.

דוגמאות ספורות, המחשה וזעם.

PERSONA
לפני כשלוש שנים, הצלם יניב אדרי ומעצב השיער ז'אן כהן העלו תערוכת דיוקנאות בגלריית גל-און בתל-אביב. הדיוקנאות, כמה מפתיע, היו של אותן נשים וגברים שהם רגילים לעבוד עמם ביומיום, כלומר של דוגמניות, שחקניות ומיני סלבס חסרי מעמד ברור. הרעיון שעמד מאחורי הדיוקנאות הללו היה צילום חפוז שבו הוקדשו 15 דקות לעיצוב השיער ו-7 דקות נוספות לצילום.

צילום יניב אדרי

התוצאות היו עגומות: כל ניסיון לדובב הן את היוצרים והן את המצולמים, העלה גיבוב של משפטים כמו: "אני סמכתי על יניב שהוא יוציא אותי טוב בכל מקרה" או "היה לנו חשוב להראות צילום נקי יותר, בלי עבודת איפור שיער וצילום ארוכה". ישנן סיבות רבות שבגינן היה טוב אם עולם האופנה היה מצליח לפרוץ את גבולותיו מפעם לפעם, ולא להוציא תחת ידו רק עבודות מלוטשות לעייפה, אבל התמימות היומרנית שהם יציגו את האמת, ושהיא תהיה מעניינת דרך מבטם של אנשים שמתהדרים במינימום תוכן, היא יותר ממרתיחה.

צילום יניב אדרי

בעוד שבימים כתיקונם, הצילומים של אדרי והעבודות של כהן יכולות לזכות במעמד של עבודת אמנות, הרי שדווקא כשהם השתדלו ליצור אמנות, הם נחלו כישלון חרוץ.

אחת מתשע
בסוף חודש מרץ עלתה תערוכת צילומים ביוזמת המותג HDL, לדפנה לוינסון. צילומי התערוכה (שנמכרו ונתרמו לעמותת אחת מתשע, היוו גיבוב חסר משמעות של צילומי נשים שרובן מפורסמות. כולן דיגמנו ומילאו את הפריים בצורה זו או אחרת. עדיין, חד פעמיות, או קרבה כלשהיא לריגוש שטמון באמנות, לא היו בנמצא. כמו כן, גם הבחירות האמנותיות של הצלמים, והקשר בין התוצאה הסופית למטרה שעמדה מאחורי התערוכה (עמותת אחת מתשע), לא עלתה מהצילומים השונים. עדין, לכולם היה ברור שמדובר ביצירות אמנות. כנראה שאם תולים את זה על קיר, קוראים לזה תערוכה ומוכרים את זה במחיר גבוה (בטח ובטח כשכל ההכנסות מוקדשות לתרומה), זו אמנות.

צילום ערן לם ל"אחת מתשע"

מ- קרוב: צילומי פורטרט של מפורסמים
הדוגמא האחרונה בהתרעמות הלא נגמרת שלי מתרחשת בימים אלה בשדרות דב הוז בחולון. אוצר התערוכה, הצלם איתן טל, פנה לקולגות השונות שלו וביקש מהם להציג פורטרט של דמות מוכרת, תהא זו שחקנית דוגמנית או מנחת טלויזיה. לטענתו, הרעיון מאחורי התערוכה הוא (שוב) הקניית מעמד של אמנים למי שלא נתפסים ככאלה ביומיום. במקרה של התערוכה הזו, לא רק שלא ברור בחלק ניכר מהמקרים מה מקנה להם את מעמדם כאילו היו לפחות אנני לייבוביץ', אלא שהם גם מתרחקים מעולם האופנה, ומבטלים את האפשרות להתייחס לצילום אופנה מעבר לאספקט המסחרי שלו. אם אתם רוצים להראות שלעבודותיכן יש ערך אמנותי, למה לא להציג צילומי הפקה או פרסומת?

איתן טל מצלם את יאנה גור לשדרות דוב הוז


אני לא אנסה לעמוד כעת על מתי אנחנו מדברים על אופנה ומתי לא, אבל מישהו חייב להבין שתערוכה לא הופכת כל דבר ללגיטימי – היא תמיד תלויה בתוכן שלה. ומעבר לכך, האופנה לא צריכה להשתחל בכוח לחללים הללו, בטח לא תמורת כל הצעה שיעמידו בפניה. ומעל לכל, כמעט כל מי שהיתה לו היומרה להגדיר את עבודותו שלו כאמנות, נכשל במשימה. האופנה כבר נתפסת כאמנות, וממלאת חללי תצוגה מכובדים יותר מחנויות עיצוב שונות. הניסיון לאנוס עליה את מושג האמנות מוריד מערכה ולא מכבד אותה/ לעזאזל, לאן נעלמה רוח הנונשלנס???

צילום גי בורדן

כראיה אחת מני רבות, הצלם גי בורדן – שנכון להיום לא קם ולו מחליף אחד – זכה לתערוכה רחבה שטיילה ברחבי העולם. עדין, כשהוא חי ועבד הוא היה שונה, ולכולם היה ברור שהצילום שלו חורג מהדרישות של עולם הפרסום והמגזינים, וכי יש בצילומיו תוכן שנסתר מהעין, אך זה לא קרה מתוקף כך שהוא תלה את עבודותיו בחלל שמוקדש לאמנות. הוא היה מספיק טוב כדי שכולם יתקפלו מולו, ויציגו את עבודותיו כמו שהוא רוצה להציג אותן, אבל הוא לא חש רגשי נחיתות אל מול מי שהצילומים שלהם היו נשלחים ישר לכתלי המוזיאון.

(וכעת, כמה צילומים של אותו גי בורדן)

אגב, המוטיבציה לפוסט הגיע מצילומי הפורטרטים הללו, שהופיעו במגזין V, והדגישו את הבעיות של תערוכת הפורטרטים הנוכחית.