המדים שאי אפשר אלא לאהוב

מי שבאמת מושך אותך ומהווה אתגר עבורך כשהוא נכנס לחייך, הוא זה שיצליח לגרות אותנו למרות שהוא לא עושה את מה שאנחנו אוהבים לעשות. יכול להיות שהוא אפילו ייקח חלק בפעילויות שאנחנו נמנעים מהן בכל תוקף מפאת סלידה טהורה.
גם מבלי להתעכב על המשיכה שמתקיימת בין ניגודים, ועל כך שהאחר הוא אנחנו וכו', יש עוד כמה סיבות לכך - אופנה היא אחת מהן. למולה, הדוגמא הרלוונטית, שתלווה את הצגת התצוגה האחרונה והמושלמת של moncler, היא שיעורי ההתעמלות שנמנעתי מהם ב-12 שנות לימודי.

במדינת ישראל החמימה, אני חושבת שמורות הההתעמלות שלי היו צריכות להבין שכדי לזכות בהשתתפותי, הן צריכות להתאמץ. התלבושת האחידה, למשל, היתה יכולה להיות קצת יותר מסוגננת כדי שארגיש ברת מזל על כך שהיום יש שיעור התעמלות. המציאות היתה רחוקה מכך שנות אור; בעוד שביסודי הכריחו אותי להגיע בטי-שירט צהובה, אז בתיכון לא היו מדים ספציפיים מעבר לבגדי התעמלות (הרבה לפני שמקרטני נכנסה לתחום). כך או כך, במקום שהמדים הזמניים יהפכו לנקודת אור בתוך השעה האקטיבית מדי, הם הפכו לעוד סיבה טהורה להברזה. כשיותר מפעם אחת בגדיי שלי היו אלה ששחררו אותי מהשיעור. לבסוף, ובעיקר לקראת הבגרות, איתרתי בין חבריהם של הוריי רופא שניאות לשחרר אותי מהזוועה הזו, והשעה הזו לא נחשבה יותר מבחינתי.

גם בבגרותי לא גיליתי יותר מדי עניין בספורט. מבחינתי, גם ההתאהבות שלי בפילאטיס קשורה לכך שלא מדובר בספורט אלא בתנועות טיפוליות שנועדו לשחרר את הגוף. מה גם שתנועות אלה מצטיינות (ברוב המקרים) באלגנטיות נעימה. שתי ההנאות הכי פחות ברורות מבחינתי, שנופלות תחת תת הכותרת 'ספורט' הם סקי וגולף. אבל, וכאן אנו סוף סוף מגיעים לנקודה
הרלוונטית, לשני ענפי הספורט היוקרתיים הללו דאגו לא מעט אנשים למערכות לבוש מעוררות קנאה.
moncler היא אחת מהגופים שגורמים לי להרהורים נוספים בקשר למערכת היחסים שלי עם ענפי הספורט השונים. המצב לא הופך לפשוט יותר אחרי קולקציית הגברים שלהם לאביב/קיץ 10. חליפות ניילון משובצות שיתאימו נפלא לכל משחק קריקט גשום, לצד חלוקים גלימתיים שעוטפים דוגמנים עם אפיל נזירי, והרבה מאוד נינוחות הופכים את הענפים השנואים למשהו שהייתי שמחה אם אני או החבר השלי היינו לוקחים בו חלק.

ואם זה לא מספיק, אז השואו שליווה את הקולקציה הזו, הוא כבר באמת מעולם אחר. לתוך בריכת שחייה שעוטרה באהילים ענקיים לאורכה, צעדו הדוגמנים העטופים. לאחר שנעמדו לצד שפת הבריכה, האתלטיים מביניהם פשטו מעליהם את החלוקים הנאים, וקפצו למים. מי שנותר מאחוריהם התחיל את המסלול, בעודו חושף את הלוק שהוסתר על ידי החלוק. בזמן התצוגה ליוו אותו האתלטיים בשחייה חוזרת ונשנית של בריכות. שילוב כה מבורך בין שואו לתוכן, הוא לא עניין של מה בכך. גם היכולת להביט על בגדי הספורט מנקודת מבט אחרת דווקא בבריכת השחייה, מראה על בחירה מחושבת.