אופנה היא ביטוי יומיומי לסכיזופרניה. אם הסלנג אימץ את הסכיזופרניה כביטוי לפיצול אישיות, האופנה מאז ומתמיד קפצה על ההזדמנות להוציא מכולנו את הצד הזה, ברמה זו או אחרת.יש הטוענים כי השנים האחרונות מחייבות החלפה אישיותיות על בסיס יותר ויותר יומיומי: קצב היומיום, מילוי התפקידים השונים ואף העובדה שהיום נחצה לשניים, לא מאפשרים היצמדות ללוק אחד ולסוג אדם אחד. על הבגד והאדם שבתוכו להתאים את עצמם לפעולה, לאירוע.
המותג Moi Multiple הניח את הפיצול הזה במרכז האג'נדה שלו. דרך נקודה זו הוא מקווה לפצח את שהאשה רוצה (האם מישהו יום אחד יוותר על השאיפה הזו???). עד שזה יקרה, אני אסתפק בפרשנות מוצלחת אחת לשאלת הפיצול והזהות שהוצבה בנונשלנטיות על ידי הנוגעים בדבר.
שתי שמלות ושתי חולצות (האחת קלאסית וקצרה ללא שרוולים, והשנייה בגזרה רחבה – כמו טי שירט ענקית) התהדרו בבדים שקופים לחלוטין. אם לא די בכך, הם נתלו כלאחר יד על גבי וילון, שגם הוא לא אטום לחלוטין. חלק מהם הפך אטום בעקבות הצל שנפל עליו, בעוד חלקים אחרים חשפו את העומק השטחי שלהם. אני לא יודעת אם זה מה שנשים רוצות, אבל די ברור שהשקיפות היא נקודת התחלה מובחרת לדיון של Moi Multiple.
החוץ שחושף את החוץ והופך אותו לפנימי היחסי, והשקיפות כמי שדרכה הכל מסוגל לעבור ללא קושי, כאילו גם מי שילבש את הפריט השקוף, יוכל להכיל יותר. במציאות זה לא עובד, אבל גם ברמה נמוכה ופשוטה יותר: השקיפות היא תמיד הטווח הלא מובחן בין הבוקר לערב – האלגנטי והחצוף – הנונשלנטי המוקפד. השקיפות, מתוקף עצמה, לא יכולה להיות אחת. היא החומר שנחצה- בין אם על ידי צל, עצם או אדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה