אנדרוגיניות, כמו מונוכרומטיות, הפכה בזמן האחרון למילה גסה. אפשר להבין את המיאוס בשימוש החוזר והנשנה, הן של מעצבים והן של מראיינים, בשתי המלים הללו. כנראה מאז ששישיית אנטוורפן התחילה להוות מוקד השראה מרכזי למעצבות גן החשמל (עוד לפני שגן החשמל שופץ והפך לסנטר אופנתי אלטרנטיבי), הקושי לתאר את פני הדברים צמצם אותם לשני מושגים.
בכל מקרה, ענייננו לא אותו עיסוק חוזר ונשנה בעיסוק החוזר והנשנה של המלים הללו. אנו ניאלץ לאמץ לחיקנו את האנדרוגיניות, כהודאה בכך שמילה אחת לא יכולה לשאת בכל האשמה, ושלפעמים יש מי שמצליח לפעול בתוכה בצורה ראויה להערצה.
מעצב הנעליים פיליפ זורזטו, לא חושש לנקוט בקו עיצובי שמוחק את ההבדלים בין המינים. בחנות קטנה ברחוב Vieille du Temple, זורזטו מציג את עיצוביו על גבי שני הקירות הצדיים של החנות. בתוך ריבועי גבס לבנים, השאלה הראשונה שעולה היא: איזה צד שייך לאיזה מין?
נעלי הדרבי והסירה שלא מפסיקות להיות רלוונטיות, כמו גם נעלי המוקסינים והמגפונים הגבריים השטוחים, מהווים את הבסיס לעבודתו של זורזטו. עם זאת, הבסיס הצר כביכול, לא הופך את הקולקציה לחד גונית. ההפך הוא הנכון – לא זכורה לי רכישה שבה היה לי כל כך קשה להחליט על זוג אחד.
הדגש הוא אם כן על העיצוב הפנימי יותר, קרי העור, הצבעים והשכבות. מגפון "אנדי", לדוגמא, לא מציע יותר מאשר מינימליזם אכזרי וסגפני כמעט, שמתוקף היותו כזה, הופך לפריט הנחשק ביותר בחנות. לעומתו, הדגם "כריס" הוא זוג נעלי דרבי מרושתות בלבן. השכבתיות, עושה את ההבדל, ומונעת מהנקודות להופיע בתמימותן המוכרת לכל.
אני יכולה להמשיך ולעייף, אך במקום זאת אסכם את דבריי כך: בעונה שבה הטרנדים של עולם ההנעלה לא פסחו על אף אחד – מהמותג הגדול ביותר למעצב ההכי so-called אלטרנטיבי, הקולקציה של זורזטו היתה האופציה השפויה היחידה בשמי פריז. זה נשמע מוזר, אבל אחרי שזוג אחד בארון מהווה אנקדוטה בתוך אינספור הפרשנויות שניתנו לסנדלי הגלדיאטור אה-לה אתונה, הקו העיצובי הזה ממוצה באופן מוחלט. לעומתו, הניקיון והכוחניות האלגנטית של זורזטו, לא מפסיקה למשוך את העין שרוצה עוד ועוד ועוד...
