כתב היד האחרון

יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, 1434

הבחירה להציג את הקולקציה האחרונה של אלכסנדר מקווין על גבה של מראה, היתה ככל הנראה החלטה אסתטית, שניסתה להתאים את עצמה לקלאסיקה שנוכחת בקולקציה הזו. קולקציה שעומדת כמו נביאה מאוחרת לרחשי ליבו, ולמוות שליווה את יצירתה. אחרת קשה להסביר את הבחירה של מקווין להיצמד כל כך למה שייחד אותו. כאילו רצה לוודא שהוא החייט האחרון שהמתין לנו בעתיד. והמראה, אותו חומר שעניינו תעתועי העין, שעניינו גם חשיפה וגם הסתרה. המראה אינה מצליחה להכיל את כל הזוויות, אך היא מאפשרת לקהל שצפה בפרזטציה להציץ כל פעם גם לפאה שנותרת נסתרת מעינו. המראה כמייצרת עומק, כמבהירה ומדגישה את ההסתרה. כמי שעומדת פנים אל פנים עם העובדה שהיא נאלצה לוותר על ההצגה הטוטאלית שמתרחשת בתצוגותיו של מקווין, ונאלצת לפנות את מקומה להראייה חלקית ומצומצמת.

הצמצום הזה לא תמיד התפרש באותו האופן. בציורו של יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, הדו ממדיות של הציור מצליחה להתבטל קמעה בזכות נוכחותה האחורית של המראה, שחושפת את מה שאנחנו לא יכולים לראות לבד. מעבר לכך, מתחת למראה זו חתם ואן אייק את נוכחות, בשנת 1434, כעד. מי שהחליט על ההצגה של מקווין, הרחק מהיומיומיות שמנסה להעביר הציור של ואן אייק, כמו המשיך את המסורת שמאפשרת את החשיפה של החתימה – שמקומה בשולי הדף או באחוריו – והטמיע את כתב היד האחרון בתוך המראה העוטפת. שכאילו מטביעה אל תוך עצמה את הדגמים. כאילו זוכרת אותם בתוכה למרות כניסתם ויציאתם ממנה.