the so-called leftovers

a load of true samples

2010-04-20T13:39:00.000-07:00

בגלל עיכובים שאני לא יודעת לעמוד עליהם, עד שהכתבה שלי על סאמפל עלתה לאוויר, קולקציית הקיץת שלהן כבר היתה בחנויות. הסיבה הזו, כמו גם העובדה הפשוטה שמדובר בזוג מעצבות אחיות – עינב זיני ונופר מכלוף – שהחל משנת 2008 עושות כל מה שהן רוצות הובילו לכך שלא יכולתי להתאפק, והחלטתי להתייחס ליצירות הקייציות כאן.

קולקציית הקיץ, כמו גם קודמותיה, מציעה שיק אחר, של שיפון ותחרות צמודות ומחוייטות בו זמנית, כמו גם של הדפסים ברוח קלילה. אלה וגם אלה מהדהדים את אותו הלך רוח נפלא ועל זמני של סטלה מקרתני, כמו גם של איזבל מארה. בקטלוג הנוכחי הרוח הזו עוברת סיכום אלגנטי בשילוב הכי קז'ואלי, בו ג'ינס קצר וטי שירט לבנה, נותנים את מלוא הכבוד והבמה לז'קט רקמה מפואר, שנעשה בעבודת יד. הסיבה נתונה בכך שמי שמבין את כוחו של הז'קט, הוא גם מי שתרצו שיעצב עבורכן.

יש להודות שעדיין אין באמתחתי פריט מבית היוצר הנ"ל, אך אני מניחה שזה עניין של זמן. על כמה וכמה כשאני חולפת על פני צ'וצ'ה על בסיס יומיומי. החנות הקטנה, והמשובחת יש לומר, מוכרת את רוב הקולקציה שלהן אם לא את כולה, ויודעת גם להציג אותה באופן שמעורר את החושים ומייצר טעמים לא מוכרים אך נחשקים. כל פעם מחדש. and this, my ladies, is a real pleasure.

צילום יניב אדרי

cherche la femme, ou l'homme, ou

2010-04-20T08:58:00.000-07:00

שלושת אופני ההצגה של קום איל פו את עצמם העונה חורגים מהקטגוריות המוכרות של הצגת קולקציה, חשיפתה והעברתה הלאה, אל מעבר לסטודיו. מי שידועים בקטלוגים החברתיים-פוליטיים שלהם, פנו העונה לצלמת מיכל חלבין, וביקשו ממנה לתת את הביטוי שלה לקוקלציה שלהם. חלבין בחרה לבחון את הגבולות של כל אחת ואחד מאיתנו. מה גורם לנו לחשוב שהבן אדם שעומד מולנו הוא גבר, ומה חורץ את דינה של בת אדם אחרת כאשה?

השאלה הבנאלית, כשהיא עולה במרחב הישראלי, שמתאפיין בשמרנות רדיקלית, היא חשובה והכרחית. כי אולי בזכותה, ובזכות עוד כמה אנשים שבוחרים למתוח את הדימויים הנשיים והגבריים למחוזות שזרים להם, הישראלים יהיו מסוגלים לתפוס יום אחד גבר בעל פנים נעריות, וגוף דקיק, ואישה נטולת קימורים, שלא בוחרת לכלות את זמנה אצל קוסמטיקאיות ומיני "טפחניות יופי". לא מזמן עלתה ב-YNET, כתבה שלי על קולקציית החורף של מייסון רוז'. אחד הקטלוגים היפים שנעשו כאן לאחרונה, עם אחת הקולקציות המעניינות ביותר שנראו בתחום ההלבשה הגברית. היה חבל לראות שהתגובות הצליחו לשים לב רק לכך שהדוגמן המצולם אינו נושא מבנה גוף רחב ושרירי, ובאופן כללי אינו טורח לשדר את כל מה שגברים אמורים לשדר (ואת זה אני אומרת מבלי לדעת כלל היכן אותם גברים משדרים את שהם משדרים, אבל כנראה שהם עושים עבודה טובה, כי רק מגיב אחד הצליח לראות מעבר לגבריות הנוספת).

בחזרה לחלבין ולקום איל פו, בתמונות התערוכה "מכפלות", שהן גם תמונות הקטלוג, קשה עד בלתי אפשרי להבין מתי מצולמים גברים ומתי מצולמת האשה. אני הייתי צריכה שיחשפו בפניי את האשה היחידה שצולמה לצד דוגמנים גבריים. אני לא בטוחה עדיין אצל מי נתונה הבעיה. ברי שאין לי כלים לזהות גברים לא גבריים, ונשים לא נשיות, אך יכול להיות שיש דרך נוספת למתוח את הגבולות. אולי טוב היה לו כולם היו משדרים את אותו הלוק, ומתוך אותו דמיון היה עלינו לזהות את הדמות ה"מחופשת"? במצב הנתון, נראה שגם חלבין לא יכלה אלא להיצמד לנורמות הקיימות, ולהפוך אותן על פיהן, מה שלמעשה הדגיש את האחיזה שלה באותן הנורמות עצמן.

מעבר לאפשרויות הללו, שתמיד טמונות בידיהן של מי שעדיין לא עשו זאת, יש בתערוכה הקטלוגית חצייה שאינה חדשה לעולם האמנות, אך מבטאת בנוף הישראלי את הכוח של קום איל פו כמותג, שאינו מפחד להציג את בגדיו באופן שלא רק שהוא לא מוכר, אלא שיש בו הזרה מוחלטת של רוח הקולקציה.
אני לא יודעת האם הסיכון הזה היה מכוון, והוצמד לקולקציה שעניינה מיתוג. אך נחמד לראות מחד את נאמנות הקהל, ומאידך את הדרך של המותג.

בחזרה לשלושת אופני ההצגה, שניכרים בבלוג, יותר משהם אמורים להיות נוכחים בפני כלל הלקוחות והעיניים שמופנות לקום איל פו, הם כאן כדי לתת במה גם לקולקציה כשלעצמה, שכן מדובר באחת הטובות. בפתיחת התערוכה ביום חמישי האחרון, הופתעתי מן הבגדים, שהצליחו לדלג מעל נשים שונות, מבלי לייצר בינם לבין עצמם זרות. כמו כן, הם דרשו וקיבלו את עצמאותם ביחס לעונה הנוכחית, למרות שהם השאילו ממנה מוטיבים כאלה ואחרים. ביחס לצילומים, ניכר שדווקא בפריטים עצמם נוכחת אותה דואליות שלא מציבה לעצמה מוסכמות, ויוצאת נגדם בפעולה נגדית, שמקורה תמיד יהיה טמון באותה מוסכמה ראשונית. כך המשמעויות הראשוניות מתמסמסות, כמו בחולצת האפרסק שנושאת פפיון ענק. הרחק מבתי האריזה והשוקולד.

צילומי קטלוג מיכל חלבין; צילומי פתיחה טל אטרקצי ; צילומי פרזנטציה עופר בר.

הקדמה לבאות

2010-04-20T08:56:00.000-07:00

מפולת הפוסטים המשולשת שמתמקדת במותגים ומעצבים ישראליים, אינה קשורה ליום החג המוזר שחלף היום עלינו, ולמעשה החל לתת את אותותיו כבר אתמול בלילה. אז תיהנו מה"תוצרת המקומית", ותשאירו את הלאומיות בחוץ. בבקשה.

סיכום מינימליסטי של עשור

2010-04-03T02:31:00.000-07:00

ג'ינס ליוויס וינטג' בשחור פלוס גרבונים עם חזות זולה שמבצבצים אל על, כמו גם כובע מהוה ששומר על מעמדו למרות הזמן, יכולים לשלוח אותנו רק לעברו של עשור אחד. מקור הצילום בהפקה של מגזין VNFOLD, שזכתה לשם WHAT LIES A HEAD. ללא סימן שאלה המעמד הנבואי של האמירה וההפקה הצמודה לה מתמסמס לטובת מעמד ברור של ידיעה חד משמעית, שכלפיה אין לאף אחד סימני שאלה. לכן, הפעם, גם אני אמנע מהריבוי המילולי שמאפיין אותי, ורק אשתה לחיי אותו עשור שאת שמו לא צריכים לבטא. מספיק לרפרפר אליו.

no more excuses

2010-03-31T12:36:00.001-07:00

שום פרט שימלא את המבט החטוף ואו אולי המשתהה על הלוק שלפנינו לא ינחש את הצעד הבא, קרי את הרכיבה המקצועית על אופניים שכמו נבנו להכיל את אותו מעיל פונפונים אדומים. וגם אם לא היו האופניים כה מאובזרות, הרי שדי בעקבים כדי להרתיע כל בר/ת דעת. לא כך כנראה עם הדמות המדוברת (שבעוונותיי שכחתי את שמה). כנראה שסטייל אכן לא מתמצה בבגדים, והלוא אופניים מאז ומעולם היו אקססורי מוצלח. על כמה וכמה על רקע פריז, ועל כמה וכמה כשמתרחש הכבוד ההדדי ביניהם לבין הרוכבת, שלא מרגישה שהעליה עליהם מאפשרת לה לעבור לקז'ואל.

כתב היד האחרון

2010-03-31T12:17:00.000-07:00

יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, 1434

הבחירה להציג את הקולקציה האחרונה של אלכסנדר מקווין על גבה של מראה, היתה ככל הנראה החלטה אסתטית, שניסתה להתאים את עצמה לקלאסיקה שנוכחת בקולקציה הזו. קולקציה שעומדת כמו נביאה מאוחרת לרחשי ליבו, ולמוות שליווה את יצירתה. אחרת קשה להסביר את הבחירה של מקווין להיצמד כל כך למה שייחד אותו. כאילו רצה לוודא שהוא החייט האחרון שהמתין לנו בעתיד. והמראה, אותו חומר שעניינו תעתועי העין, שעניינו גם חשיפה וגם הסתרה. המראה אינה מצליחה להכיל את כל הזוויות, אך היא מאפשרת לקהל שצפה בפרזטציה להציץ כל פעם גם לפאה שנותרת נסתרת מעינו. המראה כמייצרת עומק, כמבהירה ומדגישה את ההסתרה. כמי שעומדת פנים אל פנים עם העובדה שהיא נאלצה לוותר על ההצגה הטוטאלית שמתרחשת בתצוגותיו של מקווין, ונאלצת לפנות את מקומה להראייה חלקית ומצומצמת.

הצמצום הזה לא תמיד התפרש באותו האופן. בציורו של יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, הדו ממדיות של הציור מצליחה להתבטל קמעה בזכות נוכחותה האחורית של המראה, שחושפת את מה שאנחנו לא יכולים לראות לבד. מעבר לכך, מתחת למראה זו חתם ואן אייק את נוכחות, בשנת 1434, כעד. מי שהחליט על ההצגה של מקווין, הרחק מהיומיומיות שמנסה להעביר הציור של ואן אייק, כמו המשיך את המסורת שמאפשרת את החשיפה של החתימה – שמקומה בשולי הדף או באחוריו – והטמיע את כתב היד האחרון בתוך המראה העוטפת. שכאילו מטביעה אל תוך עצמה את הדגמים. כאילו זוכרת אותם בתוכה למרות כניסתם ויציאתם ממנה.

קיץ שחון ומתקלף

2010-03-31T12:14:00.001-07:00

(*הקליקו עליי, אני לא באמת כזו תמונה סקסיסטית)

רגע קט של נוסטלגיה מתובלת באקטואליה:
יציר הכלאיים שקוראים לו היום בריכת גורדון, הוא פיתרון קצר רואי, שעניינו כמו תמיד חיסכון במשאבים. רצו שתהיה טיילת ורצו ששחייני גורדון הבאים בימים לא יצטרכו לשחות במי כלור לא נעימים. וכך הפכה הבריכה, שהיוותה עבורי נקודת ילדות שוקקת, לבריכה מגודרת, עם מספר מצומצם של מסלולים, והיעדר התחשבות במי שבאים לבריכה גם לא בשביל להעביר את זמנם בשחייה הלוך ושוב, קרי בהתעמלות. כרגע, מי שנכנס לשטח הבריכה המדכאת, הופך לסוג של קופיף בתוך כלוב מטופח. ספק אם מישהו מבין למה הוא בפנים ולא בחוץ. בעבר, עוד לפני שהמרינה עמדה על תילה (וגנבה את פיסת הטיילת), בריכת גורדון היתה בריכה עצומה, שרכשה לעצמה שם, אבל לא הרגישה לרגע שעליה לטפח את עצמה לטובת הבאים. בתור ילדה הייתי נכנסת למימיה בפחד, שכן הרצפה המקולפת והלא אחידה היתה מייצרת נקודות שונות של צל שזז עם תנועת המים. את זה, אגב, לא הצליחו להעלים גם כאשר שיפצו את הבריכה בשנים הקודמות. הקילוף היה חלק מהיופי שלה, החן שלה. נכון להיום, לא נותר מהמיסתורין הזה ולו דבר. עם השיפוצים האחרונים, שלקו באכזריות וגסות רוח, גם הרצפה התיישרה והפכה לרצפת בריכה מן המניין. ועל כך התמונה של הבריכה הריקה, שלה נחשף כל מי שטרח להישאר בגורדון הישנה עד הסגירה. עת היו מרוקנים את הבריכות העצומות מכל מימיהן. זו היתה הנשגבות של הבריכה, הכוחניות של המים, שקשורה לרוב דווקא במימיו הסוערים של הים.

identically speaking

2010-03-31T11:48:00.000-07:00

מריו שוואב

הסטייליסט יונתן פרימרמן מודה ש"אופנה זה דבר מסובך" ומסרב לפטור אותנו מהשאלה "מה אני רוצה לשדר?" כשאנו פונים לפעולת ההתלבשות היומיומית. השאלה הזו, מבחינתו – כמו גם מבחינת סטייליסטים רבים – אמורה לעמוד בבסיס ההתעסקות היומיומית שלנו עם בגדים. "לאחר מכן, על כל אחד לעשות הערכת מצב של היתרונות והחסרונות שלו, ולצאת למסע חיפוש בעקבות אותו דימוי חמקמק ששוכן בין הרצוי למצוי". על פני השטח, ההוראות נראות פשוטות. בפועל, מעטים האנשים שיודעים מה הם רוצים לשדר, או כיצד עליהם לשדר את אותו דימוי נכסף באמצעות פריטי לבוש. אנחנו אמנם יודעים שישנו קשר הדוק בין אופנה וזהות, אבל אנחנו מתקשים לעמוד עליו, ומכאן נולדות תוצאות,עגומות יותר או פחות.

ומעבר לתוצאות שורר אי נחת, שעולה מהניסיון לענות על השאלה של פרימרמן, וכמובן שגם הקושי להתלבש בהתאם לתשובה. את אי הנחת הזה שמעוררת בחלקנו האופנה יכולים להסביר הטיעונים ששוטחת עורכת ווג האמריקאי, אנה ווינטור, בתחילת הסרט "מהדורת ספטמבר". "מה שאני רואה לעתים קרובות, הוא שאנשים מפחדים מאופנה, ובגלל שאופנה מפחידה אותם או גורמת להם לחוש חסרי ביטחון, הם מזלזלים בתעשיית האופנה. באופן כללי אני חושבת שאנשים שמבקרים את עולם האופנה, עושים זאת לרוב כי הם מרגישים במידה מסוימת דחויים, או לא חלק מהקבוצה הקולית, אז בתגובה הם צוחקים על התחום הזה. ככלות הכל, זה שאת אוהבת ללבוש שמלה יפהפייה של קרולינה הררה, לא אומר שאת מטומטמת". אבל זה כן אומר שיש משהו באופנה שמאוד מעצבן אנשים.

טענתה של ווינטור עלולה להיראות פשוטה מדי, כמעט ילדותית. הלוא לרוב העיסוק באופנה שייך לאנשים מבוגרים, כאלה שהיו אמורים לעבור את השלב שבו הם רוצים להשתייך ל"יפים והאמיצים". מעבר לכך, לאורך חיינו מחנכים אותנו כי אין להסתכל על הקנקן. זאת למרות שהקנקן הוא מה שאנחנו רואים כשאנחנו פוגשים אנשים חדשים, וצריך לנקוט במאמץ לא פשוט כדי לנסות להכיר מישהו שהמראה החיצוני שלו מייצר בנו אי-נחת. אל מול הראייה השטחית של עולם האופנה וההתעסקות בבגדים מזכירה ד"ר אטי ברנט מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן כי "המלבוש הראשון במקרא נזכר בפרשת בראשית, ומפציע בקלות דעת שחטא כרוך עמה. האדם מתמודד עם עירומו ונחיתותו, ומגיע אל הלבוש, רק כשהוא מנסה להרבות דעת". מחזקת את דבריה של ברנט פרופ' מרים פאוסט, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, בעודה מציינת כי "היו שלושה דברים שבני ישראל לא שינו במצרים, ושבזכותם הם נגאלו ממנה. בני ישראל לא שינו את שמותם, לשונם ולבושם. כך שלמעשה, היו אלה השפה והלבוש שסייעו להם לייצר זהות נבדלת, ומנעו מהם להיטמע בתרבות המצרית".

ראובן רובין/משפחת ראובן רובין

תפתיעה העובדה שדברים אלה נאמרו במסגרת יום העיון "גילוי וכיסוי בבגד: היבטים פסיכולוגיים של הלבוש", שאירגן החוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת בר אילן. ההחלטה על קיום יום העיון היוצא דופן הזה, שנותן במה לתחום שלרוב נעדר מגבולות האקדמיה, הגיעה בעקבות שיחת חולין שנסובה סביב סגנונות הלבוש של אנשי המחלקה, במהלך ישיבת סגל. מי שביקר אי פעם באיזושהי אוניברסיטה יודע שקשה לאתר במוסדות אלה אמירה עדכנית ונועזת. לכל היותר, ניתן לראות כיצד חוסר ההבנה של התחום, מוביל לדחייתו כחשוב ורלוונטי, אם נשאיל בשנית את טענתה של ווינטור. עובדות אלה, לשמחתנו, לא הרתיעו את פאוסט וברנט, כמו גם את יתר המרצים ביום העיון, שרובם לא הגיעו היישר מהתחום. וכך, מתוך תחומים שונים, כמו אמנות ישראלית, מחקר אודות מורשתו של מהטמה גנדי, או ניתוח של מושגים פסיכולוגיים ממשנתו של פסיכיאטר הילדים דונלד וויניקוט, עלו והופיעו הבגדים והאופנה בשיא הכרחיותם.

הקשר ההדוק שלהם לחיים לא נקשר הפעם בעובדה שהם מספקים לנו הגנה כזו או אחרת מפני מזג האוויר. העובדה הזו, ברוב העולם, הופכת לפחות ופחות רלוונטית בימים שבהם אנו שולטים לרוב במזג האוויר ששורר במרחבים הסגורים. למעשה, נכון להיום, מערכת היחסים שלנו עם הבגדים מנסה לתווך אותנו אל העולם, כך שהבגדים העומדים כחוצץ בין האני הפנימי לעולם החיצוני, יבטאו את הערכים שבהם אנו מאמינים, את הסטטוס שלנו או את מצבנו הנפשי. "במובן הזה הבגדים, בדומה לאובייקט המעבר של התינוק, מהווים אזור ביניים ששומר על המציאות הפנימית והחיצונית של חיינו כנפרדות וקשורות אחת לשנייה". ברנט מסבירה כי לפי וויניקוט אובייקט המעבר הוא כל חפץ שתינוקות מתחילים להיקשר אליו בגיל מסוים. תפקידו של החפץ הזה לתת לתינוק רווחה והקלה במיוחד לפני השינה. החפץ הזה מאפשר את הגלישה שלו לשינה". הקשר לבגדים נטוע בממד היצירתי של אובייקט המעבר. "עבור התינוק אובייקט המעבר נתון באזור ביניים בו לא ברור האם הוא עצמו יצר את האובייקט או שמא האובייקט תמיד היה שם. כך גם כשאנו מתלבשים או רוכשים בגדים, אנו מנכסים את הבגד ולעתים אף יוצרים איתו משמעויות חדשות". כך או כך ברנט רומזת לנטייה שלנו לראות בעצמנו אחראיים לאיך שאנחנו נראים, למרות שמאחורי שלל הפריטים עומד מעצב או מותג.

יגאל תומרקין, פאניקה אודות מכנסיים, 1961 טכניקה מעורבת.

ביחס לעידן הנוכחי, בו הצריכה והטרנדים המתחלפים רודפים אותנו מכל כיוון, אפשר לתהות על עצם אפשרותה של אמירה מקורית, שתהיה מחוברת לאינדיבידואל. בתוך המציאות הנוכחית נראה כי האופנה אחראית יותר מכל לטשטוש של הסובייקט כיישות אינדיבידואלית. יש בכך מן האמת, אך בכך לא סר כוחה של האופנה. כשעוקבים אחרי הסיפור של הלבוש באמנות הישראלית, ניתן לראות כי גם ההיפתחות של מדינת ישראל למערב, הותירה את חותמה. חוקר האמנות גדעון עופרת מתחיל את הקשר שבין הלבוש והאמנות הישראלית בימיו הראשונים של בית ספר בצלאל. "למייסד בצלאל בוריס ש"ץ היה חשוב לתת בבגדיו ביטוי לכמיהה האוטופית לחבר בין מזרח ומערב, ולכן בסביבות 1910 ניתן לראות אותו – כמו גם את תלמידיו – בגלביה מזרחית ובלוק מקומי שמתרחק מהדימוי של תלמיד הישיבה". בהמשך הדימוי שישלוט באמנות הישראלית יהיה זה של החלוץ בחולצה הכחולה, כשלאט לאט חלוץ זה יחל לחשוף את זרועותיו השריריות והשזופות שמעידות על עבודת השדה, בעוד החלוצה ממשיכה לשדר צניעות יהודית ותמימות נשית.

עם הזמן היכולת של מדינת ישראל להחזיק בדימוי אחיד וברור של הצבר, הפסיק להחזיק מעמד. ערעור ברור שלו ניתן לאתר בעבודתו של יגאל תומרקין "פאניקה אודות מכנסיים" מ-1961. "בעבודה זו הדביק תומרקין את מכנסי העבודה שלו, האמן, וטבע את שתי כפות ידיו, בקומפוזיציה ברורה של צליבה. אלה היו מכנסי העבודה של האמן. תומרקין יצר בגדי פועל אמן." בשנים שהגיעו לאחר מכן האפשרות ליצור בגדי עבודה שאינם של פועל הפכו ליותר אפשריים, עת הישראלי החל להיות מושפע יותר ויותר ממה שאמריקה ייבאה ארצה. מאז ועד היום האפשרות ליצור זהות מובחנת ושלמה עומדת בסימן שאלה. מחד עולם האופנה ממטיר עלינו פעמיים בשנה טרנדים שניחתים עלינו באגרסיביות כזו שמייצרת מהר מאוד גדוד של חיילים דומים, הנוטים לראות בעצמם סוג של אינדיבידואלים. מאידך, יש בריבוי האינסופי הזה דריסה מוחלטת של כל תלבושת אחידה, ובגדים מסורתיים הופכים לחלק אינטגראלי ממדי העולם. המקור, אם כך, הופך לפחות ופחות ברור.

עבור שחר אטואן, כתב האופנה של מוסף גלריה בהארץ, האותנטיות אינה מן האפשר בעידן שלנו. יתר על כן, היא מופיעה לדידו דווקא דרך ליידי גאגא, "התוצר האותנטי ביותר של התרבות העכשווית". את הסיבה לכך הוא מוצא בכך שהיא "מציגה גלריה של דימויים, ומחליפה ללא הרף את אוצר המילים האסתטי שלה". עם הורסטיליות שלה אי אפשר להתווכח, בעיקר אחרי שבטקס האמ.טי.וי האחרון גאגא החליפה לא פחות מ-7 חליפות. אלא השיגו לה את החשיפה שלה היא כמהה שש פעמים יותר מאשר לקולגות מצליחות לא פחות, כמו ביונסה. בחזרה לאותנטיות, אטואן לא קושר אותה עם דימוי אחיד ומסוגר, כי אם דווקא עם העובדה ש"הזהות שגאגא מייצרת היא זהות מפורקת שנשענת על אוסף של מראי מקום". ביחס לטענה הזו אי אפשר שלא לתהות, האם ההחלפה האינסופית של חליפות, שכל אחת מהן יותר אקסטרווגנטית מקודמתה, לצד השליטה המוחלטת שלה באיך שהיא נראית בכל רגע נתון אין בה כדי לטשטש את ההבדלים. גאגא, נכון להיום, ואחרי פמפום תקשורתי הכי רחוקה מכל קמצוץ של מקוריות שברנט מזהה בין האנשים הפשוטים. את הסיבה לכך אפשר לאתר בעובדה הפשוטה שגאגא מתווכת אלינו דרך התקשורת, וזו – כמו גם מערך ההפקה של גאגא – יודע שהדבר החשוב ביותר הוא שהצופה או המעריץ יוכל לזהות את האובייקט בקלות. בתקשורת אין מקום לשאלות של זהות, ולא יעזרו כאן לא שמלת הבועות של חוסיין שאלאיין או הכובע של פרנק גרי. המקוריות, במקרה הזה, היא אך ורק פרי יצירתם של היוצרים. גאגא נותרת בעיקר עם התשוקה לחשיפה, תכונה בנאלית למדי בשנות ה-2000.

סטייה מתבקשת

2010-03-31T11:22:00.000-07:00

אכן שברתי את השיאים שלי אפילו, כי חלף יותר מחודש - ולמעשה כמעט חודשיים - מאז הפוסט האחרון. החזרה כעת, היא ניסיון להחיות את העניינים, בתקווה שעדיין יהיו אנשים שיהיו מעוניינים בעניינים. הנחמה האישית שלי נוגעת לכך שהחזרה מביאה איתה פוסט (זה שמייד יעלה) שבמקור היה אמור להתפרסם בעיתונות הקונבנציונאלית, אך לבסוף נדחה והפך לשארית גדולה למדי על רצפת חדר העריכה. ככזה אין ראוי ממנו כדי לאותת על הקאמבק, שמבטיח לפחות איתות אחד פעם בשבוע.

יום המשפחה אל-איטליה

2010-02-14T06:05:00.000-08:00

שיתוף הפעולה המתמשך בין יורגן טלר למארק ג'ייקובס אינם עושים טוב לראשון מביניהם. מה שהתחיל במסע פרסום אחר, שהפך את האופנתי במובן הקלאסי של המילה ללא רלוונטי, הפך ללעוס אחרי עונות רבות מדי שבהן הוא לא עבר שינוי ממשי. אותם הצבעים, לכל היותר הפרצופים שמתחלפים, והלוקיישנים התמיד שרופים. אפשר אף לומר שמאז שטלר הצטלם עם שרלוט רמפלינג, לא היה שם כל כך מעניין. במובן הזה, ג'ייקובס – שמחד לא מואס בסגנון המוכר של המודעות שלו, ומאידך מפעיל קונצרן כה חזק של עצמו – לא צריך לדאוג לעצמו, כי אם לחברו הטוב.

לעומת העבודה עם ג'ייקובס ניכר שדווקא שיתוף הפעולה של טלר עם בית האופנה המסורתי מיסוני, עשה לו טוב. צילומי משפחה בארוחה, או סתם בכינוס משפחתי, הצליחה להעמיד במרכז הן את הסריגים המשובחים של המותג, והן את היותו עסק משפחתי בעל מסורת ארוכת שנים. כל זאת ללא מאמץ רב, וכשכל מה שנופל תחת הגדרת הנכון של הרגע, נותר בחוץ. למעשה, לא רק שהוא נותר בחוץ, אלא שגם לא מרגישים את היעדרו. הדבר היחידי שעולה מתמונות אלה, היא הכמיהה למשפחה איטלקית. אותה כמיהה שהתעוררה בנפשו של כל מי שהתמכר בתקופה זו או אחרת לסופרנוס. הסדרה שהעלתה על נס את האיטלקיות והמשפחתיות, כלומר רק אם הן באות יחדיו בצירוף פמליה מכובדת של כיעור מאיים, כמובן.

אדום לוולנטיין מינוס הבנאליות

2010-02-14T05:51:00.000-08:00

הפריט הקטנטן הזה ממתין ליום שלטובתו הוא יצא לעולם מזה זמן מה. הנסיבות הפכו כעת את מחוות הוולנטיין היחידה שהצלחתי אי פעם להעלות ברוחי, לקצת עקומה שכן הארנקון הוא של אלכסנדר הגדול, שלו פינתי הרבה מאוד מקום בבלוג בכלל ולאחרונה בפרט. בכל זאת, אין בנסיבות כדי להפוך את הארנקון הזה למתנת הוולנטיין הראויה ביותר. שיהיה חג שמח.

זו מרגישה כמו פרידה הולמת

2010-02-13T22:41:00.000-08:00

אביב קיץ 2007

סיפור האגדה של אביב 2004

2010-02-05T01:37:00.000-08:00

אני בדיוק יושבת וקוראת את ספרה של נורית בת יער שיוצא בימים אלה לאור "שיכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל". בפרק שמוקדש למלאכת הטלאים, שמוכרת גם כקווילט, בת יער מזכירה את תצוגתו של אלכסנדר מקווין לאביב 2004. האיזכור הממוקד הוביל את אצבעותיי החלקלקות ליוטיוב שחשף בפני תצוגה שהיא הרבה יותר מופע מחול לא מתוכנן/קברט שיצא משליטה. הבעיה עם מקווין, שנוכחת גם הפעם, כרוכה בחוסר היכולת שלי לדבר את היצירות שלו. כך קרה גם עם תצוגת הגברים האחרונה, שניצוץ הגאונות היה נוכח בה, אבל הניסיון לעמוד על כך, מעבר לעובדה הברורה שמקווין מתנהל על השוליים של עולם האופנה, לא עלתה יפה. כלומר, הסתיימה בשתיקה שמקורה בהערצה ותדהמה.

יש משהו די גולמי בתצוגה מ-2004. יכול מאוד להיות שחלק ניכר מהלוק הלא נקי, הכמעט לא חוקי, שנראה שם נוגע לסיבות פשוטות כמו האצתה של הטכנולוגיה בעונות האחרונות. יכול להיות, ויהיה נחמד יותר לחשוב זאת כך, שזה נוגע גם למקווין. אני לא יכולה שלא לחשוב כמה כאב ראש הוא סיפק בעונה זו למי שניסה לתור אחרי המגמות שעולות מהקולקציה שלו. ביחס לעונות הנוכחיות שאנו חווים, היה יותר מנעים לפגוש גרסא נוספת של הנעליים החלומיות של קלואה, שבמסגרת כללית יותר של משמעות נופלות אצלי תחת התאווה לנעליה של אן שירלי, היא הלוא האסופית. אז שימו לב לקראת הסוף ליצירת המופת הלבנה שרוקדת בנינוחות על הבמה.

להלן החלק הראשון. החלק השני, מכיל הפתעות נוספות, אך לצערי אינו ממשיך מהסוף של החלק הראשון.

הפוסט של מוניקה ויטי

2010-02-03T11:56:00.000-08:00

הלבנה והחברבורה

2010-01-23T01:24:00.000-08:00

הדגמים המופלאים, שנשענים על לבנה דקיקה (ולעתים על שרפרף מפונפן) מבית היוצר של אלבז לסתיו הבא משאירים מאחור את כל מה שאנו צופים לו - מאותו בית יוצר - לאביב והקיץ שעומדים בפתח. אחרי ששפך פאייטים, או אולי הטביע את דגמיו באמבט עמוס נצנצים, אלבז מסיט את מבטו לעבר החברבורות וההדפסים שהזוהר שלהם הוא ממין אחר לחלוטין. הדמיון היחידי - שעולה על דעתי - נטוע בעובדה שגם הנוצצים וגם המנומרים מסוגלים בימים כהרגלם לצפות כל פינה שבינה לבין לנוין לא מתקיים שום קשר כלל. אבל זו, איך לומר, אנקדוטה לעוסה משהו. החלק העסיסי יותר נטוע בקריסה של השיח המוכר על המגמות. מחד, אלבז ורבים אחרים (נאמר, מקווין בקולקציית הגברים) די מבהירים לנו שהחורף הקרוב, לא הולך להיות חלק. וכי הסולידיים ייתקשו להוציא את אפם החוצה בעונה הקרובה. אך בו זמנית - ודווקא משום שהנוכחות של החברבורות אצל בעל הפפיון או של ההדפסים אצל האנגלי הלא מאוזן - ממלאים כל פינה, הם בועטים החוצה את היכולת לשייך ולסווג. זה כל כך in your face, שהכי טוב יהיה להבין שאין לכם מה להבין. לפחות לא מנקודת המבט הצרה של המגמה. גם כשזו מגיעה ברבים.

ולסיום, אי אפשר שלא להפנות את המבט לקסם שמתרחש בצילום הראשון והשני בזכות הגרב הזהובה והקצרה.

עולם מצופה

2010-01-19T23:56:00.000-08:00

אחרי התצוגה האחרונה, שהיתה ככל הנראה אחד האירועים החשובים של העונה הממשמשמת ובאה, תצוגת הגברים של מקווין עוררה ציפיות רבות. אני עדיין לא יודעת אם המין הגברי חש כעת שהוא קיבל ממקווין את תשומת הלב הראויה, כלומר את אותו טיפול שנעשה בידי גאון למין הנשי לפני זמן לא רב; עם זאת ברור שבתוך שבוע אופנת הגברים שנסגר אמש (שלטעמי היה אחד מהטובים), מקווין נתן במה לקול אחר. כשההדפס הוא השחקן הראשי, והקולקציה היא הכי רחוקה שהיא יכולה להיות מכל אפשרות של כרבול חורפי, מקווין התרחק מההפקה הגדולה. בחלל עירום, עם עמוד תומך ועם טפטים שמכסים את הרצפה ואת אותו עמוד מונומנטאלי, הדגמים כמו נבלעו ברקע התחתון. הודיעו בשקט שהם לא הולכים להיות חלק מההפקות המרהיבות. ככל הנראה כי הם פשוט נמצאים במקום אחר, שלא עומד ביחס לכל מה שנראה עד כה.

2010-01-19T04:27:00.000-08:00

הניסיון להבין מה מעמדו של הסרט החדש של פראדה "אביב ראשון" (בימוי Yang Fudong), שכל שנאמר עליו הוא שהוא מתאר בחורים צעירים מטיילים/הולכים לאיבוד בשנחאי, בעודם לובשים פראדה, אינו פוגם בקסם שלו. אם בגלל המזוודות הלבנות, שהופכות במהלך הסרט לסוג של מקור אוויר, ואם בגלל מטריות הרשת השחורות, שלבסוף מועדות למטה, בעוד רגע שבו אסייתים מתעופפים באוויר כאילו היו קרובי המשפחה של פיטר פן, או פשוט בגלל השוט הקצרצר שבו שתי בחורות עטויות בהדפסי החוף המוכרים מהתצוגה האחרונה, נשענות על עמוד דקיק ולבן.

כשהדנדי התחלף בסנוב

2010-01-19T01:42:00.000-08:00

הכתבה הראשונה בל'אופיסייל של החודש האחרון מוקדשת לספרו של פרנסיס ד'אורלאן, "החברה הסנובית". הכתבה, שאינה תופסת יותר מעמוד אחד, ממשיכה ללוות את הדפדוף העמוס תכשיטים, שכל קשר ביניהם לבין תכשיטי האופנה העממיים, אינו קיים. את הסיבה לנוכחות העזה של הספר לאורך הדפדוף אפשר למצוא בקשר העתיק יומין בין החברה הסנובית לאופנה. אחרת, ככל הנראה, הוא היה נשכח מייד.

ד'אורלאון מתייחס לחברת הסילון שצמחה החל משנות ה-60, עת הגיע לשיאה עשור לאחר מכן. בחברה זו ניתן למצוא את משפחת קנדי על כל שלוחותיה, כמו גם בני נסיכים ומיני עשירים ששמותיהם לא אומרים הרבה למי שאינו מהווה חלק מאותה חברה, אך גם את מרלין מונרו ואת אנדי וורהול. במובן זה ניתן לראות את ההבדל בין מציאות הסלבס הנוכחית לבין עידן הזהב המרוחק של חברה שכל עקבה שלה נמחתה. המגוון התרבותי שהרכיב אותה, נתן מקום גם למי שלא היה קשור ל"דם כחול" או חשבונות בנק שוויצרים. ובסופו של דבר, ההון התרבותי היה יקר יותר בעידן ההוא.

נכון לימנו האופנה, שמציגה את עצמה לראווה בשבועות האופנה שממלאים את השנה, אינה מצליחה לייצר את הריחוק הזה מתוקף אותן דמויות. ישנן מעטות, ביניהן עורכת ווג הצרפתי קארין רויטפלד, שנושאות את הריחוק הזה ומשדרות יותר מאשר משרה נחשקת ומלתחה שאי אפשר לעמוד בפניה. ועדיין, האין זה מגוחך לומר שהאופנה של היום היא נגישה יותר? כשהמחירים ממריאים אל על, הציפייה היתה שהקולקציות היוקרתיות של חברות הקוטור (חברות שהמעצבים שלהם מהווים חלק ניכר מחברת הסילון של ד'אורלאון) יהפכו רק לפחות נגישות.

ככל הנראה זה לא קרה. אפילו השמלה האדומה והמפוארת של בוטגה ונטה וטרנץ' הפאייטים של כריסטופר ביילי לברברי, שיכולים להוות דוגמא מושלמת לתשוקה שאינה ניתנת להגשמה, לא נראים כל כך רחוקים מאיתנו כמו שהם בפועל. את הסיבה אפשר לאתר בחשיפה המוקדמת שלהם, עת הקולקציות גולשות לאינטרנט אחת אחרי השנייה, ומופיעות בכל אתר או גוף תקשורת עד כי הן הופכות לבנות בית. גם אם לעולם לא במובן הפיסי. הן, כמו ההפקה הבאה בתור של ל'אופיסייל, מזכירות לנו כי היום רוב התשוקה שלנו מופנית לעבר בלוני הליום נוצצים, שנישאים אל על רק לכמה ימים ספורים.

לעומתם היהלומים מחזיקים מעמד, ורויטפלד יודעת את זה. היא גם יודעת שאותה יוקרה סנוביסטית נתונה בלא פחות מאשר ארץ מולדתה, הלוא היא צרפת. במהדורה שמוקדשת לדוגמנית אלישיה קסטה, היא פונה פעם אחת לדימויים כפריים, שבמובן הצרפתי לא יכולים אלא להעלות על הדעת את העושר של פרובנס; בפעם השנייה היא ממשיכה לשקוע בעבר, ומלבישה את קסטה בגלימה שמעלה על הדעת חברות סגורות ומסוגרות. כאלה שכולנו היינו מעוניינים לחדור אליהן; לבסוף, ובחזרה ליהלומים, קסטה הופכת לנזירה, בעיקר במובן הצורני, ונותנת בבגדיה הלבנים במה ליוקרה הנצחית של אלה שאין להם דת.

אל מול כל הדימויים הללו עומדת הנוקשות שמלווה את שני המגזינים. כתבה סביב גרייס ג'ונס והעשור שקשור בה, לא יכולה אלא לייצר פינות חדות, כמו גם הפקות צבעוניות שמעמידות את העשור שעקב אחרי שנות ה-70' של חוג הסילון, כניגוד המושלם של כל אותה יוקרה. בדומה לצבע האדום, שצבע חלק ניכר מהמגזינים, הן הדימויים של שנות ה-80' והן הצבעים של אותו עשור, אינם יכולים להכיל את אותה רכות שמשדרת עונג שספק אם יוכל לחזור. שספק אם מישהו מעוניין בחזרתו.

אל מול כל זאת, האופנה יכולה גם היום לעמוד על סוג של פדסטאל. זאת הוכיח נומרו, שלא התחייב ללוות דמות או אג'נדה, ובהפקה ציפור נדירה הצליח למשות את האופנה מהיומיום. בתוך הסטודיו ועם סקאלת צבעים צרה למדי נומרו יצרו סיפור יותר מאשר שני המגזינים שקדמו להם. אמנם הנושא נכח בצורה בולטת למדי מעת לעת, אך בסופו של דבר ניתן היה לראות כיצד הגוף קורס תחת הפריטים לכדי יצירה ארכיטקטונית שתופסת מקום ברור בחלל. והלוא בסופו של דבר, בדיוק אותה יכולת לתפוס מקום, היא-היא זו שמעוררת בנו את אותה תחושה של קטנות לעבר מי שיקרא על ידנו בעתיד 'סנוב'.

הכתבה פורסמה ראשית ב- ynet.

הפקה נדירה

2010-01-16T02:16:00.000-08:00

ישנו דבר מה כל כך לא חוקי בשהות בחו"ל, מאחר ומעבר לחופשה הרוגע המזון והגירויים, יש כל כך הרבה דברים שיש כאן, ושקשה (או יקר מדי לשים עליהם את היד מכאן) שזה באמת הופך את כל הסיפור ללא הוגן. כך יכולתי החודש לשים את ידיי על שלושה מגזינים צרפתיים, וזאת מבלי להשאיר מאחורי כליה.

מבלי לרדת יותר מדי לפרטים – ככלות הכל כל אחד מהמגזינים נושא את הסיבות שלו לעניין – אז היה היעדר ברור של הפקות עומק שנושאות דבר מה מעבר לאמירה האופנתית הטהורה. אלא אמנם נעשו לעילא, אך היה חסר להם את האקסטרה המשובח שניתן למצוא ב-W.

זאת לצד העובדה שהקרבה של החודש הנוכחי לשבועות האופנה שהתחילו היום וימשיכו עד סוף פברואר, דרשה מהמגזינים להכניס קצת יותר אנדרנלין לעניין. נכון לכרגע, פוסט דפדוף רצוף ואכזרי בשלושתם נראה שהיחידי שהצליח לעשות זאת היה הנומרו. בין שלל ההפקות שעיטרו את העמודים האחרונים, בלטה זו שנקראה ציפור נדירה (יכול להיות שבעתיד אתייחס גם לקרירות המופתית של ללכת על הירח, אבל עד אז...). ארכיטקטוניות מופתית של בדים נוזלים לצד סימבולים עתיקים בתוך גוף יציב, אם נוכל לסכם את היצירה בכמה סופרלטיבים בסיסיים.

טרנץ', טרנץ', טרנץ'

2010-01-16T00:22:00.000-08:00

שיתוף הפעולה העתידי בין ברברי לקולט דורש מאיתנו לשים בצד כמה וכמה דברים:
1.ראשית עלינו* לשכוח לרגע שהחנות הפריזאית, שעשתה לעצמה שם, היא חלל די מעצבן בימים אלה, ורחוקה שנות אור מאותו חלל שהיא היתה בתחילת דרכה. יותר מידי מרצ'נדייז לצד פריטים שמגיעים היישר מהבוטיקים של הרחובות הצמודים, לא גורמים לה להיות לא נגישה ולא מיוחדת במינה. עדיין, היא מהווה אתר עלייה לרגל. עכשיו, לכל הפחות, תהיה סיבה לכל מבקרי שבוע האופנה להגיע באמת לחנות. כי למרות שברברי קלאסי (שניתן לאיתור בכל אחת מחנויות יד השנייה של פריז) הוא תמיד לא עניין של מה בכך, אז ברברי של ביילי כולל הדראפה פלוס ניטים בצווארון שמחופה במשבצות המוכרות, הוא כבר מקור ברור וסביר להיסטריה.

2.בהמשך לכך עלינו לשכוח שאחרי התצוגה האחרונה של ברברי (שמעוררת ציפיות מטרידות בממשמשות ובאות) אנחנו מוכנים לשים על עצמנו כל טרנץ' שביילי יצר. המונח שיתוף פעולה, והניטים הזהובים הם כמעט דובדבן אחד יותר מדי, ביחס לתשוקה שאינה יודעת די בין כה וכה.

3.לסיום, כדאי לשים בצד את השנאה שאנחנו רוחשים כלפיי שיתופי הפעולה באשר הם. לי, בכל אופן, הספיק מקולקציות שכל קשר ביניהן לבין כתב היד של המעצב הנבחר מתאדה ברגע חתימת ההסכם. הפעם, כפי שיוכיחו התמונות, שיתוף הפעולה הוא המשך ישיר לעבודתו של ביילי. אולי כי בקולט לא צריכים לחתוך כלל במחיר.

*נתקפתי בלשון רבים, ואני עדיין לא יודעת מה הסיבה לכך, או מצליחה לחדול מכך, אז סליחה:)

שנה טובה ומלאת חן - הטייק הפולני

2010-01-03T11:07:00.000-08:00

הצרפתים הם ככל הנראה מי שהמציאו את הביורוקרטיה, שמהווה חלק ניכר מכתב היד של היפה בנשים, היא פריז. אני מניחה, שבגלל סיבות אלה, הניסיון להעלות לשרת של הבלוג שלי, שהפך צרפתי לכשבועיים ימים, תמונות בגודל סביר, ימשיך להסתיים בכישלון צרוב מצדי, ובניצחון מוחץ מצדה של המערכת. ככלות הכל, גם אם לא היה מדובר במערך צרפתי (שהוא תמיד אחד הסבוכים בעולם), אז יש לציין שמדובר בי, וכולנו יודעים שככול שהזמן נוקף, שנה היכולת שלי להתמודד עם הגבולות של הבלוג, אינה מסתמנת כמוצלחת מדי. אז בינתיים, ולמרות שהיתה כבר שנה חדשה, אאחל שנה טובה, ואמתין עם פוסט הנזירות שרציתי לחלוק, עד שאשוב למזג האוויר החביב עלי פחות.

2009-12-20T10:03:00.000-08:00

ומן האופק השני של עולם השיווק והפרסום, סרטו של אלכסנדר מקווין, שבויים על ידי סימס. מי שיבחר לצפות, צריך לדעת שהתצוגה האחרונה של מקווין אופטימית מאוד ביחס לסיטואציה הקלסטרופובית שהוא מציע הפעם. אינג'וי!

לסחוב את התשוקה

2009-12-20T09:15:00.000-08:00

אמש הופיעו ציטוטים וקטעים מראיון עם קרל לגרפלד שישודר במלואו ב-CNN אסיה ב-23 לחודש.חלק ניכר מאותם קטעים, בראיון חנפני וסלחני, נגעו לשאלת התחרות ומקורות ההשראה של לגרפלד. האחרון לא נפל בפח, כלומר המילה השראה לא העלתה בראשו את נסיעתו האחרונה לקורסיקה, ואת חדר בית המלון שבו ישן, ושלחדרנית שלו היו בוודאי כפכפי עץ מחופי ניטים. הוא טען שהעבודה מפרה אותו. לטובתו, אפשר לומר, שלא רק שאין משפט גרמני מכך, אלא שזה גם מצטייר כנכון ואמיתי. כהוכחה, בסרט דוקומנטרי על בית האופנה שאנל, שלגרפלד הזמין, ניתן לראות שהאיורים דורשים ממנו בעיקר לשבת לצד השולחן. אין הכנות, ואין טקסים. יש החלטה (שלבטח רשומה ביומן), ועבודה. את הסיבה לכך שיש ביכולתו של האחרון לשבת ולאייר כאהבת נפשו, הוא תולה בכך שהוא חי כמו אנטנה, שכל היום קולטת רשמים, ומשדרת אותם החוצה. ולכן שאלת ההשראה הנקודתית, היא איך לומר, לא רלוונטית.

לאן אני חותרת, אפשר לשאול, בצדק? בעיקר לעבר הטענה של לגרפלד שהוא נולד לשדה הקרב. זאת בתגובה לשאלה של המרואיינת, שתהתה כיצד הוא מתמודד עם התחרות של תעשיית האופנה. כמו כל קפיטליסט טוב, הוא טען שהתחרות בריאה וממריצה, וגם שהוא נולד לקרב. הכל טוב ויפה (מחוץ לגבולות האידיאולוגיה המרקסיסטית), אבל עולה השאלה האם לגרפלד אכן נלחם? אני לא מעוניינת לפקפק בכישרונו, אבל יש דבר מה קל יחסית בנשיאת המותג שאנל על כתפייך. זה דורש הרבה מאוד עבודה ומחשבה, אבל בו זמנית זה גם עושה הרבה עבודה. זאת לעומת לגרפלד, שבעונות האחרונות מתגלה יותר ויותר כחיית שיווק – כאייקון הנכון במקום הנכון – ופחות כמעצב בעל יכולות יוצאות דופן. שוב אומר, כבודו במקומו מונח, והוא מצליח להפתיע כל פעם מחדש, אך אי אפשר לומר שעיצוביו לוקחים סיכון, או מרחיבים את גבולות בית שאנל, יתר על המידה. מה גם, שספק אם מישהו אחר מלבדו היה מצליח לקבל קרדיט חיובי, על אותם כפכפים שלא נלבשו על ידי שום חדרנית, אך ממלאים את דמיונו של לגרפלד, כשהוא מהרהר בפאתוס הגרמני של חיי הכפר.

מי שמוכיחים שיש סיבה למעמדו הבלתי מעורער, הם הסרטים והקמפיינים השונים, כמו התצוגות ההפקתיות, שמלוות את העונות ולמעשה מקשטות את כל השנה. אי אפשר לומר שמשעמם עם לגרפלד, ואי אפשר לומר שהאיש הלא צעיר הזה, לא קורא את המפה נאמנה. בין אם נזכור לו את ההיצמדות האובססיבית ללארה סטון (הבחורה הכי מושכת בסביבה) או את קמפיין תיקי קוקו קוקון עם קים דואל. בסרטון זה, כמו גם בסרט vol de jour, לגרפלד מצליח לעשות לשאנל את הטוויסט הנכון. שם המותג היוקרתי הזה, הופך לצעצוע שכולנו נמשיך לרצות, למרות שבפועל אין פריטים ספציפיים שמדירים שינה מעינינו, ויוצאים דווקא מבית האופנה הזה.

לסיום, אי אפשר שלא לדבר על תשוקה. בעידן שלנו (וזאת אני אומרת עם כל הרצינות) התשוקה היא-היא האובייקט הנחשק. למעשה, אין אובייקט נחשק, כי אם ייצור שמצליח לייצר תשוקה. לשם מכוונים כל הצילומים שאנו רואים, כל הנשים והגברים שמציפים את עינינו ושוטפים את ראשנו. פנים מושלמות וגופות נטולי חותמת אמורים לייצר תשוקה, ולגרום לנו להימשך אליהם. רובם הגדול נכשלים במשימה, שעם הריבוי הופכת ליותר ויותר סבוכה. לגרפלד, אותו אחד שמתנגד לטרנד הדוגמניות המלאות, הוא זה שטען במהדורת מאי האחרונה של ווג האמריקאי, שכוחן של דוגמניות העל הבלתי נשכחות, נתון בחוסר השלמות שלהן. על אותו בסיס, ניתן להאמין, הוא בחר בסטון. אבל מעבר לכך, על אותו בסיס הוא התרחק מהמושלמות המרתיעה של הבורגנות הפריסאית, שהיוותה – וככל הנראה ממשיכות להוות – את קהל הלקוחות העיקרי של המותג. ובגלל זה, כולנו מוצאים את עצמנו נגררים אחרי מותג שלעולם לא יהיה בידינו. שבמקרה הטוב, נצליח לסחוב אותו מהחנות, כמו לארה. זאת בהנחה שנצליח להתלבש בהתאם, כדי שלא יעקבו אחרי כל צעדינו, מרגע שנצעד פנימה, ויכשילו את משימת בוני וקלייד שלנו.

2009-12-20T02:06:00.000-08:00

גאונות היא בין היתר אותה יכולת להפוך את הפשוט ביותר, לכמה שיותר לא מובן. זאת, כשאי המובנות אינה נוגעת באמת למצב של חובר הבנה מוחלט, כי אם לסיטואציה שבה אין לנו את האפשרות להסביר בפשטות, מדוע אותה יצירה כל כך נגעה בנו. על כמה וכמה כשכל המוטיבים בה, הם לכאורה הכי בנאליים שיש. כך עם מטריות שרבורג, היכן ששום מילה אינה נאמרת אלא בשירה, והצבעוניות יכולה לאתגר אפילו את אלמודובר, הסיפור הוא כביכול עוד סיפור אהבה.

בדומה ליופי של קתרין דנב, שמרוב שלמות הופך ללא מובן, לטיפשי ואף אינפנטילי לפרקים (ככל הנראה, מי שזיהה את היכולות הקיצוניות של היופי הזה, הוא רומן פולנסקי), לכזה שמי שרואה אותו בפשטותו, לא רואה אותו כלל; כך גם הסיפור המלווה של מטריות שרבורג. סיפור אהבה שבו אין דמות אחת שאינה בודדה, שאין לה אלא בן אדם אחד בעולם, הוא אותו מקום שבו הכל מתהפך על פיו, למרות שהוא הכי מוכר שאפשר.

המוסיקה של מישל לגראן, כמו כל אחד מהחלקיקים שמרכיבים את היצירה הזו, היא רק עוד פינה של אי מובן. ככל הנראה דווקא משום שכל שעליה לעשות – למראית עין – הוא ללוות את הדיאלוגים, בצורה הכי פחות מטרידה שאפשר.

שני בר - הגלישה של הזמן

2009-12-07T23:42:00.000-08:00

השראה אינדיבידואלית, שנוכחת לכל אורך הקולקציה, לצד שימוש במוטיבים עכשוויים שתואמים את העונה הנוכחית, נשמעים כמו סתירה שלא יכולה להתקיים. וזה היה נכון, אילו מוקד ההשראה לא היה כזה שטומן בחובו, את אותה מתכתיות וקשיחות שמאפיינים את המראה הרוקיסטי של העונה. כך קורה שהזמן הופך להיות הגשר הנינוח ביותר בפעולה שעניינה טשטוש הפערים בין הסטייל של ימי הביניים, והסגנון המובחן של העונה הנוכחית. זאת כשמה שמבדיל את הנוכחי מכל שקדם לו, אינו נטוע בו, כי אם בשני העשורים שקדמו לו.

זהו המזל, או הכישרון, שהפכו את הקולקציה של שני בר לחורף הקרוב, לזו שמצליחה לתת במה הן למה שעניין את בר, והן למה שהלקוחות – ככל הנראה – יתורו אחריו, בעקבות דפדוף כזה או אחר בעמוד טרנדים עשוי כרומו. בר עקבה במחקר שלה אחרי ז'אן דארק, ומתוכה שאבה את הסממנים המובהקים של ימי הביניים – הימים שבהם התחולל הסיפור ההיסטורי שהפך את דארק לאייקון שהיא היום – ואת המוטיבים שליוו את מלתחתה הגברית של דארק, כלומר את המלתחה הגברית של התקופה.

המשך הכתבה נמצא כאן

הקרדיטים שייכים לצלמת רוני כנעני ולסטייליסטית הגר אופיר

פפיון זמני

2009-11-25T06:13:00.000-08:00

וזוהי מציאה קטנה של ג'ייקובס למארק ביי מארק (או במילותיו של אורי, מארקי מארק), שנמצאה בעת השופינג הדמיוני, ולא התאימה ללוק, אך היתה חייבת להיות חלק מהשאריות שבונות את הדבר הזה. אין מה לומר, אם הייתי עונדת את הדבר הקטן והלבנבן הזה, כנראה שהשאלה "מה השעה?", היתה הופכת לחביבה עלי. ככלות הכל, היא היתה גורמת לי להביט על פפיןן ענוג כמה וכמה פעמים ביום.

פיצוי שמנסה להיות שלם

2009-11-25T05:36:00.000-08:00

ההיעדרות דורשת פיצוי. רגשות האשמה תרות אחריה, יודעות שלא יוכלו פשוט להמשיך מהנקודה שבה הכל נפסק, כאילו לא קרה דבר. וזאת מבלי לדעת האם הצד השני כלל מעוניין באותו פיצוי, האם הוא חש את ההיעדרות. על כמה וכמה כשצריך לחשוב זמן אינטרנטי, שמתחרה ללא הרף עם אותה תאוצה שקשורה באור, ושוכנת בין הדברים הבלתי נתפסים. האם למול המהירות הזו, שבה התנועות נרשמות ללא הרף בעודן מתכסות בחדשות, שבועיים שלמים ועגולים שווים לשנות אור? בהנחה שכן, הפיצוי מוגש בצורתו של שופינג דמיוני, שעומד לנגד כל הנסיונות להגיש לוק מהוקצע במחיר מינימליסטי.

חתונה נוספת של שחור ולבן, שבה הלבן תופס את שטח הגוף - במלוא מובנה של המלה - והשחור נכנס למקומו המוכר, כקו קונטור חיצוני בעל כורחו, שנושא על עצמו את הניצוץ היחידי שנובע מתוך השילובים הללו.

so, you may start to enjoy this unaccomplished, never to be fulfilled, dream of pure and semi dramtic nonchalance

cuff של דונה קארן (800 פאונד בקירוב), חולצה של אלכס וונג (60 פאונד), ג'ינס לבן וקרוע של פנדי (304 פאונד), נעליים של מארני (343 פאונד), תיק של קלואה (934 פאונד)

מה שתלוי על הקיר

2009-11-11T06:26:00.000-08:00

אפשר להשוות בין מחירה של עבודת אמנות, למחירו של ג'ינס? אנשי האמנות, כמו רבים וטובים מאיתנו, יזדעזעו רק לשמע השאלה. על התשובה, ככל הנראה, הם לא יצטרכו לבזבז ולו רגע של מחשבה. אבל, כשמסתכלים על שני האובייקטים, דרך המחירים שלהם, והיכולת של כל אחד מהם לשאת תגי מחיר מופרכים יותר ויותר, אולי אפשר ואף רצוי להשוות בין השניים?

סרטו של בן לואיס, "הבועה הגדולה של האמנות העכשווית", מפנה מבט ביקורתי ונוקב לפן המסחרי והכלכלי של עולם האמנות. בתקופה שבה יצירות אמנות עכשווית האמירו לעשרות מליוני דולרים, החליט בן לואיס לבדוק מה הוביל לכך. ככלות הכל, דווקא האמנות הזו, שמקורה באמן אנדי וורהול, שהפך את הקופי והייצור ההמוני לחלק אינהרנטי מהאמנות שלו, אינה קשורה יותר ביצירה החד פעמית. שלא כמו יצירות קלאסיות, מוורהול יש מאות, ומערך הייצור של האמן דמיאן הירסט, לא היה מבייש מפעלים רבים. אז מדוע ולמה דווקא מתוך אותו ריבוי, הצליחו מחירם של עבודות רבות להאמיר כל כך, עד התפוצצות הבועה בשנת 2008?

התשובה לשאלה קשורה במנגנונים ששולחים את ידיהם לכל מקום שבו מעורב כסף. אבל היא לא רואה את היחס בין המחירים של העבודות הללו, למחירו של ג'ינס של בלמאן אחרי הקאמבק של בית האופנה בשנה האחרונה. בשיא המיתון, לאף אחד לא היתה בעיה לשלם 1500 דולר למכנסי ג'ינס, שאזלו מן המדפים כאילו היו חולצות בדולר. אז נכון, 1500 דולר הם לא 77 מיליון דולר, שהם מחירו של הטריפטיך של פרנסיס בייקון, אך יכול להיות שמבחינת היחס, מדובר בערך באותו מחיר? ככל הנראה באופן ברור יותר, לו נשווה את אותו ג'ינס עם פרסטיז ליצירה של הירסט.

במובן הזה עולם האמנות ועולם האופנה, ששניהם עברו סוג של התפכחות בשנה האחרונה, נושאים ערך שעניינו בעיקר יוקרה. מעצבי האופנה, כמו האמנים, הם לא פעם סוג של אלוהים, שכולנו סוגדים להם, מי יותר לראשונים, ומי יותר לשניים. בחזרה לשאלה שנזרקה לאוויר בהתחלה, ברור שתמיד יהיו בנמצא מי שיחשבו, שלמרות שהאמן טקאשי מורקמי הוא זה שאחראי להתפוצצות של הלוגו של לואי ויטון בעולם, הרי שמורקמי נושא ערך אחר מזה של המעצב מארק ג'ייקובס, ולו רק כי הראשון מתהדר בכותרת של עולם האמנות, ואילו השני בזה של תעשיית האופנה.

בעוד שהסגידה של אנשי האמנות ליוקרה של עולמם יכולה להיות ברורה, מעניין יותר לבחון את ההפרדה הזו מבעד לעיניהם של אנשי האופנה, שממשיכים להפריד בין שני העולמות, כאילו לא היו קשורים האחד לשני. מהדורת האמנות של W לחודש הנוכחי, הוכיחה כי W לא נושא רגשי נחיתות כלפיי עולם האמנות. אחרי שבחודש האחרון הפקת האופנה המרכזית הצטלמה על הרקע של הפומפידו והמומה, ונשאה את השם אמנות ומסחר, באופן שלא היה יכול להיות אלא ביקורתי, החודש הנוכחי התהדר בשער שבו ביים האמן האיטלקי מאוריציו קטאלן את לינדה אוונג'ליסטה.

בשער, שהוא חלק מהפקה רחבת עמודים של קטאלן – הפקה שפותחת הצגה של כמה וכמה אמנים – עומדת אוונג'ליסטה באמצע הרחוב. לגופה שמלה שחורה קלאסית, ולצווארה שרשרת פנינים עם זוג עגילים תואמים. כל כולה קלאסיות מהודקת ונכונה. בידיה, בניגוד ללוק הכולל, פיסת קרטון שעליה נכתב בלורד שחור "זו חייבת להיות האשמה של מישהו". מבלי לחשוב את האשמה באופן ספציפי, שכן זו נעוצה בכל פינה אפשרית של חיינו, חובה לעמוד על היעדר ההפרדה שבה נקט W. האמנות והאופנה התמזגו זה בתוך זה, כששתיהן נשענו על הערכים שקשורים לויז'ואל החזק שלהם, שאם הוא טוב, אינו דורש כל הפרדה באשר היא.

לשם השוואה, גסה למדי, גם בווג האמריקאי נתנו החודש מקום לאמנות. למעשה, בווג נתנו מקום גם לאמנות פלסטית וגם לאמנות הקולנוע. בעוד שהקשר הסלבריטאי עם הקולנוע נכח כבר על השער, שבו כיכבו זו לצד זו, קייט הדסון, פנלופה קרוז, מריון קוטילארד וניקול קידמן, המככבות במחזמר החדש "תשע", שמהווה סוג של המשך ל"שמונה וחצי" של פדריקו פליני; הרי שהפוטנציאל העצום של החיבור בין פליני, שידוע באסתטיקה המוגזמת שלו, והמגזין נעלמה כלא היתה. בערך כמו שמהשער לא נראו פניהן של סופיה לורן, ג'ודי דנץ ופרג'י שהן ממש יותר מדי מבוגרות מכדי למכור את ווג לקוראותיו, כך הפך המפגש האפשרי של הקולנוע עם האופנה למפגש שנשען רק על אבק הכוכבים. כך נראה גם פרויקט האמנות הירוקה, שבו שישה אמנים נדרשו להציג על גבי הכרומו עבודות שקשורות בטבע. מנותקת לחלוטין, עם במה שבולטת בזרותה, ניתנה במה לאמנות שלא היה לה הרבה מה לומר.

אם נשוב להשוואה הראשונית, הרי שברור ש- W לא היו מבדילים בין מחיר מופרז של עבודת אמנות, למחיר מופרז של דנים הנושא תווית פרימיום. בווג, לעומת זאת, ספק אם מישהו היה יכול לראות את החיבורים, או סתם לשים לב לגיחוך שעולה לא פעם מהתמחור והאדרה האוטומאטית שלה זוכים יקירי לבה של ווינטור.

כל מה שלא רואים מהחלון

2009-11-02T10:10:00.000-08:00

אני לא מאמינה לגשם שהגיע והרטיב את כולנו. אמנם, גם אני נרגשת, אך אני הבנתי שמדובר בלא יותר מבחור יפה, שכמו שהוא בא כך הוא ילך. לעומתו, הימים החמים והצהובים, אלה שכולנו מנפנפות מבלי משים, הם אלה שהולכים להישאר איתנו, להיות אותו בחור שלא ירגיש שעליו להקסים אותנו ללא הפסקה כדי שנזכה בליבו. הקיץ, הוא החבר הנאמן, גם אם הפחות קסום (וזאת אומרת בחורה שמנהלת רומן ארוך ימים עם הימים הקרים). בכל מקרה, לטובתו, ולטובת ההתפכחות של כולנו, להלן צבעי הקיץ של סטלה.

here we go again...not!

2009-11-02T03:36:00.000-08:00

ההיסטריה שרובנו הכרנו רק בזכות בנות סקס והעיר,

חוזרת על עצמה בגרסאת 2009

כלומר, לא ויטון, כי אם וונג. 400 אנשים,

כך לפי הניו יורק טיימס המקסים,

מרכיבים את רשימת ההמתנה לתיק בבארניז.

מנקודת המבט הצרה שלי, אלה הם 400 אנשים שיכולים לשלם 850

דולר עבורו. מה נאמר, לפחות זה לא בפאונדים,

ולפחות זה מגיע לבחור שרק הנונשלנס שלו יכול לגרום

למארק להיראות מתאמץ.

או מיי גוד איי לאב דיס בלוג

2009-11-01T10:12:00.000-08:00

על המסלול של שאנל, אביב 2010
- הדוגמן Baptiste Giabiconi לדוגמנית פרייה בהה אריקסן: "הופה. אני לא מכיר אותך מאיזשהו מקום"?
פרייה לא עונה
- Baptiste: "כן, אני די בטוח. אני גם רואה שיש לנו טעם די דומה. אין מצב שזה מקרי. וגם לא יכול להיות שזה רק מקרה שביום שאני פוגש כאן באסם בחורה כמוך, מופיעה פה עוד פיה. אני אומר לך, זה גורל - תסתכלי ותגידי לי אם זו לא פיה".
שניהם מפנים את מבטם לעבר הדוגמנית לארה סטון, שלובשת צבעי קרם ולבן.
- לארה: "היי חמודים. בעניין של קצת גוד טיים?"
- פרייה: "הממ. זו פיה? לא סגורה על זה. אם היו לי כאן הנעליים שלי יש מצב שהייתי שוקלת להתחפף. אבל בסדר, אני מוכנה לראות לאן זה מתפתח"
שלושת החמודים נשכבים באסם.
- פרייה: "כן, תכל'ס אני לא מתחרטת שנשארתי. ממש לא. בעיקר עם כל האנשים האלה מאחורה שנראים כאילו הם מה זה נהנים."
על המסלול באות ועולות דוגמניות נוספות.
דומגנית 1: "שיו, את קולטת את הפרוצות האלה? לא, אני אומרת לך, אין דבר שהן לא יעשו במטרה להתחנף לדוֹד".
הדוד, הוא המעצב קארל לגרפלד עולה לבמה.
- לארה: "ששש! הדוד מגיע!"
השלישייה מפנה את מבטה כלפיי מעלה, ומביטה אל הדוד שעומד בפיסוק רגליים.
- דוד קארל: "תודה ילדים, זה היה לא רע בכלל. נדמה לי אפילו שראיתי את קארין רויטפלד (עורכת ווג הצרפתי, ר"מ) מסמיקה. עכשיו קדימה, קומו מהחציר מקלחת, פיפי ולישון.ולא, לארה בלי מקלחות משותפות הפעם, ברור?"

הזכויות על הדיאלוג אינן של בית שאנל, וגם לא של אף אחד מהדוגמנים שלוקחים בו חלק. הזכויות הן של מיכל רונאל, בעלת הבלוג "איי לאב ג'וש". את קוראי הבלוג הציניות המתקתקה הזו והפנייה הישירה לשמות הגדולים ביותר, אינה מפתיעה. גם לא התחושה שכותבת הבלוג מגיעה ממעמקי עולם האופנה. ככלות הכל, זהו טיבו של הבלוג שלמרות שהוא בקושי בן חצי שנה, הוא כבר חלק מסדר היום של כל מי שמחפש אחר אופנה בעברית ברשת. לאלה רונאל מספקת, כמעט על בסיס יומיומי, רגעי אושר מזוקקים של אופנה בינלאומית. כזו שעושה הכי הרבה חשק, ומספקת את הנחמה הנעימה של האסתטי.

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3797305,00.html

Dans l'Enfer d'Henri-Georges Clouzot

2009-10-29T13:13:00.000-07:00

*עדיין לא פיצחתי את עניין התמונות, אז הקליקו עליהן לפריים מלא

נגררתי להתמוגגות

2009-10-26T14:16:00.001-07:00

השבוע הצצתי לעותק מבחן בהיסטוריה שכתב חבר שלי, שהוא בין היתר מורה להיסטוריה בתיכון. על התלמידים היה להחליט האם הטענה נכונה או לא. אותי תפסה הטענה הראשונה, שלא ידעתי איך עונים עליה. "הנוצרים מאמינים שהמשיח כבר הגיע/שהם מאמינים שהמשיח יגיע בעתיד". רציתי לומר, בעקבות יום הדין שתמיד עומד באופק של הנוצרי המאמין, שהם מאמינים שהמשיח יגיע בעתיד, כלומר ביום הדין. אבל, בעצם, ישו הוא המשיח, וישו כבר היה חי, והיה ביניהם, והותיר אחריו מעשיות טבולות ניסים פרי ידו. אז הוא כבר הגיע, הלא כן? לטובת התלמידים, התשובה ברורה, ככלות הכל מערכת החינוך אינה מעוניינת לבלבל אותם יתר על המידה. עבורי, זוהי שאלה פתוחה, או לפחות שאלה שאין לשאול בצורה הזו, כי שתי התשובות נכונות.המשיח, בעיני הנוצרים, כבר הגיע וגם עומד להגיע. כרגע הוא נעדר.

נזכרתי בכך כעת, לא בגלל שזו סוגיה כה חשובה ועמוקה שאני עומדת לתת עליה את הדין, אלא מפני שפגשו עיניי את ההפקה המרכזית של מגזין W לחודש הקרוב. האמן מאוריציו קטאלן ביים את לינדה אוונג'ליסטה, במהדורת האמנות של המגזין האהוב. בין אימאג'ים רבים שבוחרים למקם את עצמם בחללים סגורים, כמעט מושלמים, אבל בעצם גם ממש לא (ככלות הכל אצל האריסטוקרטיים, והמחליפים המהפכניים שלהם, הם הבורגנים, אין כזה דבר כמעט, כי אין מקום לביטויה של חולשה), אוונג'ליסטה מופיעה פעמיים בדמותה של מלכה בתולית, של המלכה, היא מריה. מיטיבי לכת אף יאמרו שהיא עוברת על כתפיהם של גברים חסונים את הויה דולורוזה המפורסמת, למרות שבלי הסבל שנטוע בהליכה הזו, יכול להיות שאמרתי כעת שטות גמורה.

כך או כך, אם נחזור למשיח המדובר מהפסקה הראשונה, הרי שהאופנה, היא זו שתמיד מאמינה שהמשיח כבר הגיע, ושהוא תמיד עומד להגיע. החייטות הגדולה, שעיצבה את עולמנו האסתטי חלפה מן העולם, וכעת נושאת שובלים אחרונים של תהילה; אך בו זמנית ישנה תמיד אותה תחושה שמלווה כל התרגשות של התחלה, שהנה כבר מתחיל לצמוח כאן אחד חדש, והוא מופיע באופק, ורק צריך לתת לזמן לעשות את שלו, ואז הוא שוב יתגלה כאותו משיח שלו חיכינו, למרות שמשיח אחר כבר חווינו. ואולי, במובן זה, המשיח אינו אותו אחד, אולי גם המשיח הוא הלך רוח, אותו קסם שמותירה אחריה קולקציה שזה עתה ירדה את המסלול, קסם שלא מבינים כל כך, אך שהוא תמיד ניכר וברור לעין.

ממעוף הציפור

2009-10-24T14:30:00.000-07:00

השבוע תקף אותי חשק מזוכיסטי משהו, שגרר אותי לתוך האתר האסור מכולם, הוא כמובן net-a-porter. לרגע חשתי שעלי לבדוק מה מחירם של זוג המגפונים המושלמים של קלואה. ככלות הכל, סופי עונה, ומיתון תקשורתי, עוד עלולים להפגיש ביני לביניהם. כבר איני זוכרת את מחירם המדויק, שנע סביב כמה מאות פאונדים (ככל הנראה, המטבע האכזרי ביותר בעולם!!!), אך זכור לי הרגע שבו ניסיתי להבין האם הם יקרים ביחס ליתר מלבושי הרגליים שהוצאו באתר.

מאחר שהחיים הם עניין טהור של פרספקטיבה ותו לא, הם מאוד מהר היו די זולות. עד כדי כך שהייתי קרובה לרשום על המקרר "מגפים של קלואה + טיסה ליעד הקרוב ביותר". ככלות הכל, אם נעליים פחות יפות ופחות רגישות עלו כמה מאות יותר מהן, והרוב נעו סביב המחיר העגלגל שלהן, מי אני שאאשים דווקא אותן כנושאות תווית מופקעת. אני, למענן, מוכנה לשאת את דגל הרלטיביזם הנצחי, ולו בתנאי שמישהו יאמין לי שהן לא באמת יקרות. טיעון נוסף ומוחץ נוגע לעובדת היותן לא נגועות באף אחת ממגמות הנעליים ששוטפות את העולם. הן עומדות בזכות עצמן, וככאלה הן נראות היטב מכל זווית אפשרית, והן לא מוכרות את עצמן בזול.
המשך יגיע בסוף העונה, אינשאללה.

אדום, ירוק לבן/לבן, ירוק אדום

2009-10-24T14:17:00.000-07:00

לתמונה הנפלאה הזאת של וויליאם קליין, התוודעתי בנסיעה האחרונה לפריס בחודש יוני. היא ליוותה את התערוכה של קליין בגלריה קטנה וחדשה למדי ב - 104 rue Oberkampf, ובהתאמה נאראתה על גביהם של הרבה מאוד קירות שחלפו על פנינו, ואנחנו על פניהם, באותה נסיעה נפלאה.
אם נשאיר את הרומנטיקה בצד לרגע (בעיקר בגלל שיש בי את הביטחון שהרומנטיקה לעולם לא נותרת בצד), אז נבין שהגילוי של הצילום, וההגעה לגלריה המקסימה ששוכנת בחצר אחורית מעוררת קנאה עד כדי זעם, לא היתה מתאפשרת אילולא נשאתי אופי כה שטחי עמי בכל אשר אלך. הקומפוזיציה והצבעים, לצד ההצבה של הבחור בחלון הראווה, דאגו לכך שאני אגיע לגלריה הזו ויהי מה. אכן ויהי מה, אם אני לא טועה אצנו לשם ביומנו האחרון, כי בשני היא היתה סגורה וטסנו בשעות אחה"צ של שלישי. או שהיא היתה סגורה בשני אבל הגענו בראשון, ואז בעצם היו הרבה פחות ריצות מעורבות.
כך או כך, בראשון או בשלישי, ברוגע או בחופזה, היא היתה נפלאה ומלבד הצילוןם הזה, קירות הגלריה עוטרו בצילומי אופנה וצילומי נונ-פאשן נוספים של קליין. כל אלה, אגב, התאגדו להם במגזין של אותה גלריה , שאגב נקראת Polka Galerie.

בעיה אינהרנטית ועקרונית

2009-10-24T02:43:00.000-07:00

הכל התחיל עם זה, כלומר עם הגרבונים המנוקדות שליוו את כל תצוגת סתיו-חורף 2009 של המאהב הנצחי, הוא ניקולא גסקייה. וכך העברתי את הקיץ בצפייה והמתנה לאותות של סתיו, כאלה שיאפשרו לי לעטות על רגליי גרביון דקיק שמתהדר בנקודות קטנטנות. זאת, חשבתי, אעשה שנייה לפני שמתקרר.

ככל הנראה, בתוך החום המהביל של חודשי הקיץ הסטריאוטיפיים, הם יולי אוגוסט, שכחתי מההתחממות הגלובלית ומכך שאני גרה במדינה על שפת הים התיכון, ומהצד הלא נכון שלו. וכעת, גם כשנובמבר נושף בעורפי, אין אני רואה מתי אוכל להיות קצת נערת בלנסיאגה.
נכון לעכשיו, כל שאוכל להביט עליו, ולהתהדר בו, הן נקודות כלליות, כאלה שמשדרות תמיד ילדותיות נאיבית וחולמנית, מרציפנית באופייה, אך גם אלגנטיות וולגרית שמעידה על חגיגיות נטולת שאת. כל זאת בתוך אווירה רטרואית שהופכת כל עניין נקודתי לבלתי נמנע ונצחי, לפחות למראית עין.

Andrew Foster
Yellow Polka Dot Bikini: TwoBathers in a California Impressionist’s Landscape

סיכום החודש, גרסאת הכרומו

2009-10-21T00:09:00.000-07:00

מי שידפדף במהדורה האחרונה של הארפרס באזאר, יכול לחשוב – במבט ראשוני - שהמגזין או העורך שלו לוקים בפיצול אישיות לצד וחוסר החלטיות. כשג'נט ג'קסון מופיעה על השער בלוק סתמי למדי, ומתראיינת מתוקף המוות של אחיה, ברור שהחודש מישהו החליט להישאר עם הרגליים על הקרקע. כך קורה שגם הצילומים של ג'קסון, שהופכים אותה לאלמנה בכל מובן של המילה, אינם מרעידים את הקרקע. הראיון, הוא עדיין, ראיון שעניינו ריגוש הקהל, ותו לא.

לצד השער והראיון העוקב, כתבה מקיפה על איך נשים יכולות להיראות נפלא בכל גיל – לטענת באזאר גם בגיל 70 תיראי נחשקת – ממשיכה את אותו קו, למרות הצביעות המתבקשת. בכל זאת, כשמדונה – אותה אישה שמתאמנת כל יום במשך חצי יום – היא חלק מהעשור השישי, אני נוטה להאמין שאני לא אצליח להיראות כך בעוד שלושה עשורים. עדיין, וכדי לעמוד על אותו הלך רוח בוגר ואחראי שבחרה בו המהדורה הנוכחית, נמשיך לעבר הפקת המעילים, שהוקדשה לכל הוורסיות שהעונה מציעה למעיל הקאמל הקלאסי.

מחד, השקט שמאפיין את ההפקה, הוא מתבקש, כי כאמור בקלאסיקה עסקינן. מאידך, ובעיקר מאחר שצבע הקאמל הוא גם הצבע של מעיל הטרנץ' הקלאסי, שמקורו בסרטי הפילם הנואר האפלים, ניתן לחשוב על כמה וכמה סיפורי מסגרת יותר מאתגרים. בבאזאר, ככל הנראה, אף אחד לא רצה למתוח את הקצה. ויעיד על כך הבלונד החלק שמלווה את ההפקה, ולא מכין את הקורא לבאות.

לקריאת המשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3792192,00.html

זארה הישראלית

2009-10-19T22:52:00.000-07:00

הקולקציות של קסארה (XSARA) נוצרות מתוך עולם האופנה, ועדיין עומדות מול אותה תעשייה כגוף זר. הסיבה לריחוק הזה אינה טמונה בדגמים או בגזרות, גם לא בבדים. למעשה, דווקא האחרונים הם אלה שיוצרים בעבור החברה הישראלית הזו את הקשר ההדוק למה שקורה כעת בעולם. הסיבה לזרוּת קשורה דווקא להלך הרוח, לעובדה שבקסארה מבקשים לייצר אופנה ותו לא. בקסארה לא מוסרים לידי העיתונאים דפי השראה, ולא משווקים את הקולקציה בתוך סיפור מסגרת. בדומה לחברות הבינלאומיות כמו זארה או מנגו, גם כאן הבגדים הם מה שיש, וההשראה נשאבת ישירות ממסלולי התצוגות של השמות הגדולים ביותר, אלה שרובנו לא נוכל אף פעם לקנות.

כשלעצמה, העובדה שהתצוגות הן דפי ההשראה המקוריים של חברת קסארה אינה מפתיעה. ההפתעה נעוצה בכך שבקסארה לא מתיימרים ליצור יש מאין. בעוד שחברות אופנה ישראליות רבות עמלות יום ולילה על טוויית סיפורים לצד טוויית הטקסטיל, הרי שכאן מבינים שאופנה יכולה להיות – רחמנא ליצלן – פשוט כיף. בהתאמה, רוב הקולקציה היא עיבוד של עיצובים שבדרך כלל לא נראים בחלונות הראווה המקומיים משום שרוב החברות בארץ טרם השכילו להבין שגם אנחנו רוצים ללבוש את הדגמים המוטרפים של המעצבים הגדולים. אי ההבנה הזו מובילה לעידון יתר של הבשורות האופנתיות שמגיעות אלינו מחו"ל. לעומת זאת, בקסארה ייעדו את הקולקציה לחובבות אופנה שרוצות ללבוש את כל מה שנכון עכשיו, ולאו דווקא לבצע קניות מחושבות. הלקוחה האידיאלית של קסארה לא חושבת על כך שהפריט שקנתה היום יאבד את הרלוונטיות שלו כבר בשבוע הבא.

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3791702,00.html

its not really black and white

2009-10-14T01:42:00.000-07:00

החודש האחרון של ווג הצרפתי הוקדש כל כולו לדוגמניות על. רבות טובות ולבנות קיבלו בו במה, אך מי שבלטה מעל כולן היתה, איך לא, לארה היקרה. עד כאן הכל טוב יפה והגיוני, בעיקר ברוח הזמן האחרון שבו נראה שבאמת אין דוגמניות בעולם מלבד לארה. לפעמים, ובעיקר אחרי כל מהדורות ספטמבר העמוסות בכלל, ובלארה בפרט, ושבועות האופנה הרבים שהיא פקדה, עולה השאלה האם יש רק לארה אחת? ואאם אכן רק אחת יש מאותה לארה, איך לעזאזל היא עושה את זה? בעיקר אחרי שפירסמה את לוח הזמנים החדש שלה שכולל בכל יום מימות השבוע פילאטיס, שחייה ואימון כוח.

על הטירוף הזה, אני מאמינה, ניסתה רויטפלד היקרה – והמאוד לא אמריקאית ופוליטקלי קורקט – לדבר בהפקה האחרונה של לארה, באותה מהדורה שהוקדשה לדוגמניות וללארה. בהפקה המרכזית של המגזין, לארה עוטה על עצמה כל סוג אישה אפשרית, במובן האוניברסאלי שמחלק את העולם למדינות כמוצאים. לרגע היא מצרייה, ולרגע ערבייה, ולפרקים רבים היא פשוט שחורה.

כמובן, שכעת, כל חובבי הפוליטקלי קורקט של העולם קמים וצועקים על המחדל. לטובתם, ועל אף הנודניקיות הצווחנית שמלווה אמירות ממין זה, ייאמר שבמהדורה שהוקדשה לדוגמניות העל אין דוגמניות אסייאתיות או שחורות. בסיטואציה הזו, ההפקה של רויטפלד עושה קצת לא נעים. עדיין, ולמול הדיון שבוודאי מעורר יותר הדים באמריקה מאשר בצרפת – ככלות הכל, בצרפת יש הרבה יותר חיכוכים עם מוסלמים, מאשר עם אנשים שהם פשוט בעלי עור כהה - אי אפשר שלא לחשוב על הדיון השני שאליו דוחקת ההפקה הזו.

לארה סטון היא דוגמנית העל שכולם רוצים בחברתה (גם אני, למען האמת). עדיין, למול עבודות הפוטושופ, הסטיילינג והאיפור – שכעת חצה גבולות – עולה השאלה מה נותר מלארה בהפקה הזו. ברור שהמבט הבלתי אפשרי שהיא עוטה על עצמה בנונשלנטיות מרגיזה. הבעיה היא, שבאופן פרדוקסאלי, דווקא כאשר ישנה עבודה מאסיבית עליה, האינדיבידואליות קופצת החוצה ביתר שאת. ככל הנראה, ישנן דוגמניות רבות שהיו נבלעות בתוך האיפור העוטף גוף הזה. כך קורה שדמות האדם, על כל הסופרלטיבים שנוטים לללוות אותה, מתעצמת דווקא מתוך אותו ריבוי, ומתוך אותם ניסיונות למחוק ולייצר מאותו אחד כמה וכמה דמויות ואנשים. ועל האחיזה שלנו באותה אינדיבידואליות, דווקא ברוח הזמן הזה, צריך לתת את הדיון. פחות על כך שדוגמנית לבנה התעטרה בצבע עור כהה, שהוא מנת חלקן של דוגמניות שחורות.

*מרוב ניסיונות להעלות תמונות בגודל ראוי ומענג, רצה הגורל ועכשיו התמונות גדלו באופן המבוקש, אך נחתכו מסיבה שלא מובנת לי עדיין. עד שאבין את מערכת ההגדלה וההקטנה שפועלת על הבלוג, אתם/ן מוזמנים/ות (ברוח הפוסט הנוכחי), ללחוץ על התמונה, כדי לראות אותה בשלמות. סליחה.

פסים מזרח אירופאיים בחיפה

2009-10-13T01:33:00.000-07:00

נתחיל בהתנצלות, הן על ההיעלמות והן על ההתעלמות משבוע האופנה הפריסאי. שניהם קשורים לחופשה שנלקחה שנייה לפני שתתחיל השנה הסטודנטיאלית, ושניהם יובילו להתייחסויות רטרואקטיביות לפסטיבל שהתחולל בפריס, והוכיח שוב אצל מי נמצא הכתר.

החופשה הירוקה כללה בין השאר ביקור חפוז בפסטיבל הסרטים החיפאי, שמוצא כעת את דרכו לבלוג, פשוט כי ידיו של התמנון המתקרא אופנה, נשלחות תמיד לכל עבר. כך קורה שגם מקבץ הסרטים האקראיים שצפיתי בהם מנהלים דיאלוג – ברמה כזו או אחרת – עם אותה תעשייה אהובה.
בין הפילמים שהסתובבו אל מול עיני ברצף מתעתע היה סרט הביכורים של ולדימיר קוט. בעברית הזבוב/ באנגלית The Fly/ וברוסית Mukha.הסרט כשלעצמו רחוק מלהיות מושלם, אך התיאטרליות שלו, והתיבול המדויק של הסיפור הטרגי עם רגעים קומיים, בשילוב של דמויות משעשעות עם פרצופים ומבטים בלתי נשכחים, הפכו אותו למעניין יותר מסתם עוד סרט מזרח אירופאי שמקבל תשומת לב רק בגלל שהצופים המערביים תוהים מה קורה מעבר למסך הברזל.

מעבר לתוכנו דמותה של ורה מוקינה (אלכסנדרה טיופטיי), נערה עזובה בת 16 מתגלה כסטאר שאי אפשר להתעלם ממנו. השילוב בין מבטה המאיים והמהמם בו זמנית (במובן של הלם), והדמות הקשוחה רכה של הילדה שמרוב שהיא מגניבה באמת, היא מצליחה להתקיים רק בשוליים של החיים, חושפת כוכבות אחרת.

מסייעים לה בכך, איך לא, הבגדים שהיא עוטה לגופה. זה לא שהיא מחליפה פריטים ללא הרף – למעשה היא די לובשת את אותם פריטים לאורך הסרט – אך היא תמיד עושה זאת נכון. כך מצליחה גם הפיג'מה הילדותית שלה להיות הכי נכונה עליה. מעבר לכך נראה שהבמאי קוט הבין טוב מאוד מה היא פעולתה של חולצת המלחים בפרט, והפסים בכלל. כבר התייחסתי בעבר לגלגול ההיסטורי של הפסים, אך קוט נותן להם טוויסט נוסף. בעוד שדמות האב של ורה, לובשת את חולצת המלחים הקלאסית – זו שכולנו מכירים מפיקאסו ומיקירת ליבנו, שאנל – והופכת בתוכה לליצן העצוב, במובן הכי קלאסי שאפשר להעלות על הדעת; הרי שהפסים האפורים שחורים של ורה (גם בעזרת הקפוצ'ון, אך גם בלעדיו), הם סימן ההיכר של הבלבול שמתמרן אותה, של האלימות והמיניות שהיא מתיזה לכל עבר. וכך, דווקא בתוך אותם פסים שונים דומים, נוצקות להן דמויות, שבכל קונסטלציה אחרת של טקסטיל, היו צריכות להסביר את עצמן הרבה יותר.

Picasso's Bread Fingers

אלכסיי קראבצ'נקו, אלכסנדרה טיופטיי מינוס הפסים

למה אדום כשאפשר כחול?

2009-10-07T00:37:00.000-07:00

המפגש ביני לבין המותג WHYRED התרחש במקרה. זה היה יום ראשון בפריז, ואני הכנתי את עצמי ליום שקט ונטול קניות – סוף סוף הכל פשוט סגור! רצה המזל ובדרכי לפארק הבחנתי בחצר פנימית שאותתה על סימנים של מכירה. לא עמדתי בפיתוי ונכנסתי פנימה. הסתבר שהגעתי לשואו-רום RENDEZ-VOUS שהציג קולקציות של מותגים קטנים יחסית לקיץ 2010. קניות אמנם לא יכולתי לבצע שם, למזלי, אך כן הזדמן לי להכיר מותג מוצלח שלא הכרתי עד אז.

הקולב של WHYRED הכיל הרבה מאוד פריטים כהים שהתכנסו לתוך קווים ישרים, עם נגיעות של אמרלד. הצבע הקסום הזה, שנותן מקום של כבוד לשחור והכחול על גוניהם, הופיע בטייץ מסריג דקיק; על עקב שקוף שליוה נעל עקב שחורה עם פלטפורמה להקלה; ושמלת חולצה גדולה שהתאימה גם לערב בזכות הנפילה הישרה של הבד (הכל הודות לכתפיים הרחבות). לצד הגוון הזה, שהוא בהחלט כתם הצבע הבולט של הקולקציה, ניתן היה לראות גם גלישה של אפור בסוף עם הדפס מנומר, די הרבה לבן וכחול נייבי.

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3786092,00.html

מלכת השמש לימי פו

2009-10-01T22:18:00.000-07:00

האהבה שלי ללימי פו, הבת של..., לא התחילה היום. אימאג'ים שונים שתפסו אותי ברשת הצליחו לעשות זאת עוד לפני הקולקציה האחרונה, שלמולה אני נתקפתי ברצף של "וואו, וואו, את זה אני רוצה, אוי לא את זה אני רוצה, והנעליים, וקשת הדוקרנים המלכותית...". ברמה היותר שכלית, הדגמים שבאו ועלו לרגע מקצב ידני ותו לא, הרגיעו אותי. אחרי שלושה שבועות די נטולי עניין, שבהם היופי נותר רק "יופי" לא מספק, הקפיצה הראשונה שלי בפריז עשתה זאת.

תוך כדי, לא יכולתי שלא לחשוב על תופעות הלוואי של היסטריית באלמן. נכון, זה היה מגניב ומשעשע, אבל זה הוביל – כנראה בזכות האהדה – לאימוץ סילואט נוקשה וקולקטיבי, סילואט ששם רגל כמעט לכל אמירה שהיא מעבר ל"יופי". ביחס למינימליזם של באלמן, שהוא מינימליזם מטריאלי בלבד, הדגמים של פו, על כל האבסטרקטיות והיפניות והרחוב הצדדי שבהם, נראו כמו הניו-לוק. לא פעם בגלל שהויתור על הסילואט הנוקשה הזמין בזבוז חינני של בד. בסוף זו היתה הליכה לעבר סיפור אגדה יפני, מינימליסטי ושחור. הכי רחוק שאפשר ממשרדי הארכיטקטים הקרירים. ועדיין.

נגמרה ההשראה? אל תאשימו את המיתון

2009-10-01T12:44:00.000-07:00

עוד שבוע אופנה חלף מבלי לספק אמירה משמעותית – מהמין שאליה ממתינים מצדם של גאוני הטקסטיל. האצבע המאשימה הופנתה שוב לעבר המשבר והמצב, שדוחף את כולם לעבר המחנה הרחב והנינוח, זה שלא לוקח סיכונים. על כך יש לשאול, למעשה, האומנם? האין המשבר הפך כבר לקרקע הנוחה של המעצבים וכתבי האופנה דווקא בגלל שהוא לא דורש לעשות בדק בית כולל, כי הוא זה שבגינו אפשר לא להודות בעובדה הפשוטה שבשנתיים האחרונות מעצבים רבים מתקשים לספר סיפור?

והלוא על זה אנחנו מדברים. החייטות הגדולה ועמה האמנים הגדולים שליוו את עולם האופנה, ויצקו לתוכו את הפנטזיה שכולנו כה אוהבים, אינם. וכשרוב בתי האופנה נתונים בידיהם של טייקוני ענק, לא צריך משבר כלכלי שיחנוק את היצירתיות. בנוסף, ומעבר למסגרות העסקיות שבהן כלואה האופנה היום, יכול להיות שיש דבר מה חמקמק בשנים האחרונות שמונע מרבים וטובים להצליח לומר דבר מה, וזאת דווקא כשהאופנה היא האובייקט הנחשק והנצפה ביותר?

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3783912,00.html

הבריטים עושים שמח. סיכום שבוע האופנה בלונדון

2009-09-29T07:40:00.000-07:00

אחרי שבוע שנעדר מעוף או סיכונים, השבוע הלונדוני טמן בחובו הרבה מאוד ציפיות. לעובדה ששבוע האופנה האנגלי הוא זה שנותן במה למעצבים צעירים ולעיצובים שסוטים מהמלתחה של רובנו, התווספה השנה סיבה נוספת. חגיגות 25 שנה של שבוע האופנה האנגלי השיבו לחיק מנהלי ומבקרי האירוע מעצבים ומותגים שנעדרו ממנו בשנים האחרונות. נוכחותם של שמות כמו מת'יו וויליאמסון, כריסטופר ביילי לברברי וג'ונתן סונדרס הצליחו בסופו של דבר למשוך את עיניה של התעשייה לעבר אנגלייה. נחיתתה של אנה ווינטור בלונדון היתה חותמת ההכשר הסופית של האירוע.

העובדה שבימים כהרגלם שבוע האופנה בלונדון, וחלק ניכר מיוצריו אינם נמצאים בראש מעייניה של תעשיית האופנה העולמית, מאפשרת סיכום אחר של מה שנראה על המסלולים, שכן נראה שידם של הסטייליסטים – מכונני הטרנדים – פחות על העליונה. כך שלמעשה יותר נכון לדבר על מעצבים פרטניים, וליצור קטגוריות מסכמות חדשות, לאור הפעולה הכמעט אנטי-אופנתית שמתרחשת רק בלונדון.
להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3782781,00.html

דולצ'ה וגבאנה - the detailling

2009-09-29T05:13:00.000-07:00

בתוך הקרביים של הקלאסיקה

2009-09-29T04:41:00.000-07:00

למרות שאני מפגרת מאחור, קשה לי להאמין שיבוא ויעלה שואו שיצליח להתחרות בזה של Dolce&Gabbana.
מי שפתחו את התצוגה עם חליפה גברית לעילא - בלי שום טיפה של ציניות, המשיכו להציב את הגבר והאשה במרכזה של קולקציית הנשים שלהן.
הקוטביות הזו המשיכה לזלוג פנימה מתוקף העונה האביבית שנצבעה אצל השניים בשחור של רשתות, מלמלות, תחרות וסאטן של לנז'ריי. גם כשהלבן והפירחוני הופיעו לרגעים הם לא הצליחו לרכך את האווירה שהתאפיינה בכבדות מצד הבגדים ובקלילות שקשה להסביר מצד התפאורה (בעיקר פרוז'קטורים)והמוסיקה הקצבית.
את זה אין אלא לראות, מההתחלה עד הסוף - 10 דקות של עונג שאי אפשר לתאר:

adi-das

2009-09-27T08:31:00.000-07:00

הלוגו של אדידס, הקולקציה של PPQ

בדיעבד

2009-09-27T05:32:00.000-07:00

כשסמל השלום הפך לסמיילי שחור על רקע נוצץ צהוב
כשנייק השתרע בגאון על טי שירט אובר-סייז נטולת כל טריקו, או כותנה, ככל הנראה
והבונז'ור, האייפל וגם גברת ליזה, אמרו גם אני רוצה מהבלינג-בלינג הזה
JUST DO IT כבר לא היה רק אמירה

כשהפאייטים איבדו את זהותם
והפכו למשטח החדש של בירות העולם,
כשכל השבריריות שלהם נמוגה לטובת רקמות שכנראה לא אבד עליהן הכלח
כריות כתפיים וניטים דוקרניים היו הגרעין החדש

כולם אמרו שהם לא ידעו
למרות ש - IN THEIR FACE
שלא קיבל משטח מתפייט, היה בכל מקום
סמל החירות הרגיע אותם והגלידה שטפטפה על כל המשטחים היתה יותר מאיימת

כעת הם טוענים
SAME OLD CHIC
Simply
SAME OLD CHIC

שערוריה: המעצב העלה דוגמנית במידה 42

2009-09-23T03:21:00.000-07:00

אם שבוע האופנה של ניו יורק ייזכר בעיקר בזכות המעצבת אנה סואי, שדרשה מהדוגמניות שלה לעלות למסלול עם חיוך, שבוע האופנה הלונדוני ייזכר ככל הנראה בזכות המעצב מארק פאסט. ספק רב אם מישהו היה מוכן להפתעה שהכין המעצב לבאי התצוגה שלו בלונדון, ביום שבת האחרון. מי שהתחבב על מעריציו בזכות שמלות הסריג הקצרות והצמודות שלו נאלץ להתמודד לאחרונה גם עם ביקורת בנוגע לעיצוביו. לטענת המבקרים, עיצוביו המינימליסטיים מעודדים את תרבות הרזון כיוון שהם מחמיאים רק לדוגמניות המסלול הכחושות שמציגות אותם.

בתגובה החליט פאסט להתעלם מהטאבו החזק ביותר של עולם האופנה בעשרים השנים האחרונות. בלי לצאת בהודעות מוקדמות לתקשורת, פתח המעצב את התצוגה עם הדוגמנית היילי, מסוכנות הדוגמניות 12+. במושגים של עולם האופנה היילי היא בחורה עצומת ממדים. במציאות, ממדובר באישה צעירה ותמירה במידה 42. היילי הייתה אחת משלוש דוגמניות בתצוגה שמידתן נעה על הטווח שבין 40 ל-44 ושהציגו את השמלות של פאסט לצד דוגמניות במידה שאליה רגיל עולם האופנה. התגובה הראשונה לאקט החתרני של פאסט הגיעה מצד הסטייליסטית שלו, שהתפטרה יום לפני התצוגה במחאה על השימוש בנשים "רגילות". התגובות האחרות היו טובות בהרבה וכללו סיקור תקשורתי ניכר של הסיפור הלוהט

להמשך קריאת הכתבה

http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3780285,00.html

ורוד!!!

2009-09-21T01:54:00.000-07:00

מתנה ראשונה מלונדון העליזה, או ממתיו וויליאמסון. איך שנוח לכם לראות את זה.*

*הקולקציה בכללותה עוד תקבל התייחסות

הכפתור, התכשיט והגב

2009-09-18T07:53:00.000-07:00

*[ההמשך לכוכבית נמצא בסוף הפוסט]

כל האנשים שעניינם תחזית מזג האוויר טענו שערב ראש השנה יתבשם בטפטוף אלגנטי ומרגש. בהתאמה, אני (חובבת כל ערב שדורש מהנוכחים להתאמץ בתחום ההלבשה) החלטתי שהגיע העת לרכוש את זוג הגרבונים המנוקד של העונה הקרובה. ככלות הכל, אם יטפטף, המראה שלי בשמלה וגרבונים דקיקים לא יזכיר לעוברים והשבים סרט לא מסונכרן.

ידעתי מראש שהם נמצאים במשביר לצרכן. לצערי, למרות הבטחות העיתונות המקומית (קרי, אני) הן לא נמצאו באגף הגרביים ההולך ומצטמצם של אותו משביר לצרכן. בחוסר מעש צעדתי לעבר זארה, שלא ביקרתי בה מאז הסייל (כאמור, סיבות אישיות). תחושת לונה פארק אפפה אותי, כשפאייטים, נצנצים, ניטים, מגפיים וז'קטים גבריים הקיפו אותי מכל כיוון. לירוי שופן צדק: זארה תירגמה כל טרנד נוכחי לתוך הקולקציה שלה. והיא עשתה זאת בצורה די מוצלחת.

התענוג היה כפול כי לעומת עונות אחרות, שבהן ישנם פריטים שיכולים להמשיך לחיות מעבר לגחמה הנוכחית של התעשייה, העונה הנוכחית מצטיינת בחד פעמיות והיעדר פרקטיות מרשימה. מבלי להסביר מדוע, הרי שבסיטואציה הנוכחית זארה ושות' הופכים למקומות האידיאליים לרכישות ההמוניות של העונה. היכן יימצא עוד מגף מעל הברך שנראה טוב לכל הדעות בעודו מתעטר בהדפס נחש כהה במחיר 600 שקלים חדשים?

אבל, אליה וקוץ בה. אחרי שעזבתי את פארק השעשועים שבו ניסיתי כל זוג שלא אוכל לצעוד עליו לעולם, נותרתי עם סימן שאלה גדול ביחס לעצמי המתלבש/האופנתי. רבים וטובים דיברו אותי על הסגנון שלי, אך אני לעולם לא ידעתי להגדירו, וכמו כל החבר'ה הטובים ידעתי תמיד לומר (למורת רוחה של שירז טל, ככל הנראה) שגם אני קרבן אופנה. כי מי יכול לעמוד מול הוירטואזיות המרשימה שצועדת על מסלולי התצוגה ברחבי העולם כל שנה, כמה פעמים בשנה? הרי גם כשזה רע, זה לא מספיק רע – או רע מוחלט – כדי שלא נמצא כמה פריטים לחלום עליהם בלילה.

המשכתי להרהר, ואז כאילו התלבטותי לא מעיקות עליי מספיק, חלפתי עם הרכב על פני מעין (היא הסטייליסטית מעיין גולדמן) שהתברכה גם בנתונים טבעיים מרשימים וגם בחוש סטייל מטריד. איכשהו היא תמיד מצליחה לעטות על עצמה שמלה נטולת גזרה שנראית נפלא, ולהתהלך כעקבים כאילו הם היו נעלי האצבע העונתיים שלה. מעבר לכך, שלא כמוני, היא מתפעלת מהאייטימים החדשים אך לאו דווקא מצרפת אותם לארונה. הכיצד??? האם אני חסרת חוט שדרה, או שמא חוט השדרה שלי לוקה בעקמת?

תהא התשובה אשר תהא, לנוכח הקולקציה האחרונה של פיליפ לים, אני מרגישה פחות רע עם הנטייה שלי להתאהב באלה שקל להתאהב בהם. ביקורות רבות שהופנו אל לים, כמו אל רבים מעמיתיו בשבוע האופנה האחרון נגעו לחוסר התעוזה שלהם. אכן, למעט כמה תצוגות מובחרות (שברובן נגענו כאן) השעמום נטה להשתלט על האווירה. במקרה הזה, וכמישהו כמו לים מעורר בך את החשק ללבוש את כל אחד ואחד מהפריטים שעלו על המסלול, אפשר אולי להשתעשע בכמה הוא התכוונן לעבר מכירת הקולקציה, יותר מאשר לעבר הקונספט המנחה, אבל אי אפשר להתווכח עם התשוקה.

בנוסף, אי אפשר להתווכח עם הרכות שניבטה מכל עבר. בדי העור הפכו לחומר נוזלי בידיו של לים, וכאילו שכחו את המקור השחור שלהם. לעומת העונה הנוכחית שמתאפיינת בהרבה שחור של נערות רוק וחברות של אופנוענים, לים לקח גם את הבלינג בלינג וגם את המתוח והישר והראה איך לחומר יש הרבה יותר מפרשנות אחת.

מעבר לכל אלה, אי אפשר היה להתעלם מתכשיטי הענק שנראו כמו עבודת יד שנעשתה מניירות עטיפה מקומטים, ואי אפשר להתעלם מהטיפול המרשים בגב. עם פחות עבודה שנגעה בחיתוכים ויצירת חללים בתוך הבד, ולטובת אותה רכות שהתאפיינה בכך שהחומרים הנוקשים נקשרו זה לזה ברכות בצורת פפיון, התכשיט והגב הובילו את התצוגה. בנוסף הם גם לא חששו להמשיך את העונה הנוכחית תוך כדי שהם מפנים לה את אחוריהם באלגנטיות חצופה ומעוררת קנאה.

*[הטקסט הנוכחי מכיל סטיות רבות, ביניהן חדירה אגרסיבית ופתאומית של חיי הפרטיים - חיים שלרוב נעדרים מכל מציאות פומבית באשר היא. מקוה שלא אגרר לכך שוב, נכון לעכשיו אין ברירה אחרת באופק. סטייה נוספת נוגעת לעיסוק המתמשך שלי – מעבר לגבולות הזמן – בשבוע האופנה שנגמר זה מכבר. סיבות אישיות לא יכלו אלא ליצור את המצב הזה]

תערוכת צילומים מנסה להעצים נשים. מצליחה?

2009-09-17T02:17:00.000-07:00

לפני כשבוע, בעקבות ביקור במסיבת לסביות צוהלת ושמחה, ניסיתי להסביר לבן זוגי שנשים שלא ידעו מעולם מהו המבט הגברי הן נשים משוחררות, כאלה שיכולות להתרכז באושר שלהן ובחייהן, ולא להרגיש שכנשים הן נדרשות למלא שתי מטלות: גם להיות יפות בצורה המקובלת וגם להיות קרייריסטיות. מבלי לחשוב על האכזבה שהייתה עולה על פניהן של האימהות המיתולוגיות של התנועה הפמיניסטית, הרי שנקלענו לבעיה. היום, כדי שאישה תוכל להביט על עצמה במראה ולחוש סיפוק, היא צריכה להיות לוליינית שמספיקה גם לעבוד במשרה מלאה וגם להיראות לפחות כמו חצי מיליון דולר. אם אחד מהפרמטרים נפגם, הרי שעליה לכסות את המראה בסדין, לבל תביט אליה משם דמותה הנלוזה והנכשלת.

באופן פרדוקסאלי, דווקא פרויקט העצמת הנשים של המעצבת דפנה לוינסון, הצליח לחדד את הבעיה הזו, במקום לתת לה מענה ראוי. הכל התחיל לפני כמה חודשים, כשהמותג של לוינסון החל לחפש ברחבי הארץ את הפנים הבאות של האופנה לטובת תערוכת פורטרטים שעניינה, כאמור, העצמת נשים. המועמדות נדרשו להיות בגילאי 40-25, בעלות קריירה וגם אג'נדה. בהתאמה, הגשת המועמדות דרשה צירוף של קורות חיים וכן תמונה – כאמור, כאישה עלייך להיות גם יפה וגם אופה (אבל לא במטבח, כן?). לאחר תהליך ארוך נבחרו 15 נשים ממקומות שונים בארץ. הן זכו, לדברי מנהלי המותג, "לכבוש פסגה נוספת בחייהן". ככלות הכל, זכייתן הפכה אותן לאובייקט הצילום של צלם האופנה אלון שפרנסקי ושל הסטייליסט גל אפל. וכידוע, בעולם מתוקן כשלנו, אחרי שאישה הצליחה לבנות משפחה ולהגיע לאן שהגיעה בקריירה שלה, כל שנותר לה הוא להגשים את חלומה האמיתי – להיות דוגמנית ליום אחד.

לקריאת המשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3777843,00.html

דו"ח קריאה

2009-09-15T03:12:00.000-07:00

הסילואט של העונה הקרובה משלב את המותניים הצרות עם הכתפיים המודגשת והרחבות, עד ליצירת טורסו שמזכיר משולש שעומד על ראשו. בעוד שנות ה-80' לא מפסיקות לשים את עצמן על המפה, אין מעודד מכך שהמגמה הנוכחית מסיטה את מבטה לשנים רחוקות יותר, שנות ה-40'. העשור הבעייתי הזה, שחציו הראשון צבוע בקרבות של מלחמת העולם השנייה, הוא שלב מעבר שבסופו תנשב כבר הרוח של שנות ה-50' העליזות שהביאו עמן שגשוג כלכלי והרבה פיתוחים טכנולוגיים. כך או כך, הסילואט החד שהותיר אחריו אותו עשור, יכול לשדר גם קשיחות וסגפנות, וגם (במיוחד מנקודת מבטנו) קלאסיות ועידן שלא ישוב.

מי שהצליח להדגיש את הפרובלמאטיות של השנים הללו, הוא מגזין W. "יום ראשון בפארק" נקראה ההפקה שהניעה את הלך הרוח המדובר, והושפעה רבות מיצירתו של אדוארד מאנה,"ארוחת בוקר על הדשא". בהפקה חשופת רגליים, ששיאה במגפי הדייגים של פראדה, נראתה העדפה ברורה של בגדים תחתונים על פני בגדים עליונים. בדומה למאנה, שביקר ביצירתו את החברה הבורגנית, ובחר בעירום הבולט כדי להעיד על חוצפתה, ההפקה הותירה את הגברים לבושים, ולא חסכה ארוטיות מצדן של הנשים. חצי הביקורת שחדרו את השמש המסנוורת שליוותה את ההפקה, הגיעו בעיקר מפניהן של הנשים, שלמרות הכל נשאו אשמה, ונראו מיוסרות. בין בגדיהן למבטן, דו המשמעות של שנות ה-40 ושל השנה האחרונה, היתה בולטת לעין.

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3776816,00.html

הלמוט לאנג

2009-09-12T23:30:00.001-07:00

אני לא יודעת דבר בוודאות. רכילות מעולם לא היתה הצד החזק שלי. גם לא כשהיא נושעת למפורסמים והנחשקים, או סתם למוכשרים. עדיין, תחושת הבטן שלי, בעקבות הצפייה הזריזה בקולקציה של הלמוט לאנג אומרת, שהחברים בהלמוט לאנג אמרו לעצמם, 'בין כה וכה קהל הלקוחות שלנו הוא עדת מעריצים שתבוא אחרינו לכל מקום. בוא ניקח את הלך הרוח הכללי, נשלב את מה שאפשר לשלב באמירות קודמות שלנו, ונצא לדרך'. רוב הזמן זה יצא כמו שה נשמע: עוד דמות אורבנית שיכולה להרשות לעצמה לפרקים עודפי בד ולעתים את המינימום האפשרי. מה שבטוח, בגזרת המזון היא מצמצמת באופן קבוע.

נברח מהקו שעניינו קנאה (כלומר, כל חצאיות המיני של העונה), ונציין שהחידוש מבית לאנג מגיע מגזרת הדנים. ניתן לחשוב על זה כעל מהלך שיווקי פשוט – כי דנים זה תמיד נכון ותמיד מבוקש –וניתן לחשוב שזה משתלב ברוח הנעורים של השנה הבאה עלינו (לטובה?). כך או כך, נעלה כמה דימויים שחיבבנו, ונשים לב שרוב העניין מגיע מצד הטייץ הנחשק ומאזור עצם הבריח/ מה שאפשר לקרוא לו המחשוף. התופעה נראתה כבר בקולקציות הספורות שראינו עד כה, וניתן להניח שהיא מהווה המשך ישיר של השמלות הא-סימטריות (החלומיות) של לאנווין. אצל לאנג עם זאת, גם בגלל מצוקת חומרים, יש מקום ברור ל:

פינת המחשוף.

Cushnie et Ochs

2009-09-12T15:23:00.001-07:00

הקדמה כללית ומחייבת:
זוהי ההתייחסות השלישית של הבלוג לשבוע האופנה הניו-יורקי שהחל ביום חמישי.
יש להודות, שני שבועות האופנה האחרונים שיצאו מהתפוח הגדול, הובילו לחששות וחוסר אמונה באשר ליכולת של הנוכחי. עד כה, ויכול להיות שרבות בעקבות ההמלצות המדויקות של איי לאב ג'וש, החגיגה אינה מסתיימת. ברוח זה, אין מה לעשות אלא להמשיך עם Cushnie et Ochs.

להלן המחשבות (הלא מפותחות) שעלו בי בזמן הצפייה:
מיני-מיני-מיני
מחשוף נוזלי, ובכלל מחשופים
שילובי בדים
השאלה העיקרית אינה מה לחתוך? (ברור שבבד), אלא איפה לחתוך? (בכל מקום).
צמוד-צמוד-צמוד
ורוד-אפרסק (בסדר הפוך)
לכל הכלות המתחכמות יש הרבה לבן ארכיטקטוני העונה
אבוי, נראתה חולצת בטן על המסלול!
וגם גוזייה!!!
נראה שבדומה למגפיים של פראדה, קו הביריות העליון מתעלם מהצורך להיות מחובר לדבר מה
שובו של השקוף
ועימו המשך כהונתו של המבריק

פשוט preen

2009-09-12T13:59:00.000-07:00

האם פרין יודו בכך שהמומיה היתה מקור ההשראה שלהם? גם אותה אחת שהבד שעטף אותה החל להשתחרר? אולי להיפרם, אם היו בו תפרים, או אם הוא היה חלק מהז'רגון של עולם האופנה?
עם קולקציה שהלכה ונבנתה בהדרגה – מה שהתחיל עם לבן שנכרך סביב הגוף וסירב לחשוף את התפרים שלו, התפתח לחליפות לבנות עם אלמנט קישוטי שנע בין כובעי האמבט לקרקעית הים – עליכם להחליט מה יותר עובד בתור השראה.
לאט-לאט הגזרות הפכו מחויטות יותר, כשהכתפיים מנחות את הקו, ומאפשרות את כניסתו של השחור. נחשקת במיוחד היתה חולצה מכופתרת שחולקה כמו יצירה של מונדריאן לחלקים חלקים. הטלאים השונים, שתפריהם גם כאן לא נראו לעין, השתלבו נפלא בגוונים של חום.

למעשה, לפיפות הבד שהתחילו את התצוגה, התחברו עכשיו בצורה מוצלחת יותר, עם הגוונים החומים, בעיקר בשמלות מיני עם ניחוח ניינטיזי מובהק. ובמילים אחרות, בלמין הגרסא הפרומה. עדיין, חזרתו של מוטיב חדר האמבט/קרקעית הים - גם בגווני הבז' – קצת העכירה את האווירה.

הדברים שבו למקומם, ובישרו על עתיד ורוד (או שמא נוצץ יותר) כשהבז' היקר התחיל לגלות את הפן הנוצץ שלו, וכשהקולקציה המשיכה להוכיח כיצד סקאלת צבעים יותר ממצומצמת, בשילוב מוטיבים ספורים בלבד, הצליחו להתחבר אחד לשני לכדי משפחה מאוחדת של אימאג' ברור וחד. כמו כן, גם הנוכחות של המגמות הנוכחיות (כלומר אלו שהן כאן כדי להישאר לזמן מה) נראתה נינוחה. בעיקר כי ניכר שמקורן של אותן מגמות לא נתון רק בקהל הלקוחות. כך התאימו שמלות הטלאים שנעו על גווני הבז'-פודרה כהה, למגמת המחוכים, בעיקר דרך החיתוכים והתפרים שהגדירו וחילקו את הגוף בכלל ואת הטורסו בפרט.

לקראת סופה של התצוגה בא ועלה גוון וורוד שהגיח ראשית בשמלת מיני שמתאפיינת בעודפי שיפון – כנראה הניו-אייג'יות הכי מתקתקה והכי סקסית שניתן להעלות על הדעת. אחריה באה ועלתה דוגמנית בסרבל ורוד בגזרת חליפה נשפכת - איכשהו, זה נראה נפלא. הפתיעה במיוחד שמלה ששמרה על הגוון החדש בתוך דוגמת הטלאים, והוכיחה שוב כיצד לכל גוון, פיסת טקסטיל ומוטיב עיצובי בקולקציה הנוכחית של פרין, היה את המקום שלה או שלו. דבר לא היה קפריזי ומקרי.

בניגוד לכל הנאמר, שתי השמלות האחרונות (שהייתי עוטה על עצמי בשמחה) נראו לא קשורות. הבלמניה שלהם היתה בולטת, למרות הגזרה המשוחררת. חבל, כי למרות חיבתי לנוצצים על כל גוניהם, במקרה הזה, היה כדאי לוותר עליהם. הם היו הקרובות הרחוקות של המשפחה המאוחדת.

נ.ב.גם באגף הנעליים היה נראה שכדאי להשקיע, במקרה של נסיעה.

מלכת האמבט

מלכת האמבט, מינוס הגינונים הרטובים

מלכת האמבט, גרסת המשרד כחתונה

המכנסיים הבעייתיים של העונה (גרסא רכה יחסית של החיתוך)

אם כבר כריות

בשחור זה תמיד עובד יותר טוב,

האם הבז' הוא-הוא השחור החדש?

כל הנוצץ

כל המוטיבים כולם

כל המוטיבים כולם (2)

ככל הנראה, המחשוף הנחשק ביותר

ובהתאמה אחריו,השמלה שהכי חסרה לי בארון

המוטיב יורד למטה

מלכת האמבט, הגרסא הוורודה והמאוחרת

DAS ENDE

אממ...

2009-09-12T10:04:00.000-07:00

תצוגה ראשונה שעוברת מינימום רפלקסיה ומוצאת את עצמה בבלוג.

ג'ייסון וו הצעיר מפתיע בקולקציה שלא לוקחת סיכונים, אך מצליחה להיות שילוב מוצלח בין הצבעוניות של דריס ואן נוטן; הניחוח הוינטג'י ששסחף את כולנו אחרי מארק ג'ייקובס; והאלגנטיות הבועטת של ניקולא גסקייר.

אפשר לבקר אותי על חוסר היכולת לדבר אותו מבלי לשים אותו בתוך הקשר רחב יותר, בעיקר של התחום שבתוכו הוא פועל. אך, נכון לכרגע לא מצאתי את הכלים לעשות זאת. אולי סיומו של השבוע והשבועות הקרובים יעשו זאת.
כך או כך, ההישענות הברורה של וו על פיתוחי טקסטיל, והשילוב של הטוויד בחליפות מכנסיים בגזרות משוחררות, הם ככל הנראה האמירה הגדולה שלו (זאת, כאמור, אם עיניי אינן מטעות אותי). בהנחה שראיתי נכון, נחמד לראות כיצד הטוויד מצליח בשלמותו - כלומר בלי עזרתו של ג'ינס שיבטא בעיטה במוסכמות – להפוך לבד היומיומי הזה. כאן צורפה הגרסא השחורה לבנה שלו. וו יצר את אותם הפריטים, גם באדום אביבי.

הסיפור נמשך דרך הבדים, עם הדפס נוסף בשחור לבן, על מה שנראה כמו משי. השילוב המוצלח שלו נתון בחצאית ישרה וקצרה, שהושלמה על ידי סריג קליל בכחול נייבי. הלוק הסופי של הסריג, שנראה רפוי מפאת שימוש (כמו הטי-שירט המוצלחת ביותר שתמצאו בארון), דואג לכך שהשניין לא יצטרכו לבלות רק באירועים רשמיים.

לבסוף, האפיל הבלגי שהוזכר, נתון ככל הנראה בחדירה של החרדל הצהבהב (גרסת החיקוי של אוסם), כשלבסוף אי אפשר שלא להזכיר את החצאית השחורה שהתהדרה בשני פסי סאטן: אחד אדום ואחד תכלת. לחטוף!

הערב: "ליל האופנה" ברחבי העולם

2009-09-10T00:00:00.000-07:00

עורכת "ווג" אנה ווינטור בלחץ. המשבר הכלכלי מקצץ בעמודי הגיליון, קריאות על חוסר הרלוונטיות שלה נשמעות מכל עבר, וגם התדמית השלילית פרי "השטן לובשת פראדה" לא הולכת לשום מקום. התוצאה? עורכת האופנה הגדולה מכולן הבינה שגם לה עלולה להימצא מחליפה, על אף כוחה האדיר. כדי לתקן את התדמית התארחה ווינטור אצל דיוויד לטרמן ואף חשפה את אחורי הקלעים של העבודה על מגזין האופנה הנחשב בסרט הדוקומנטרי "מהדורת ספטמבר". כנראה שזה לא הספיק, ושהשמועות על החלפתה בעורכת ווג הצרפתי קארין רויטפלד, הלחיצו את ווינטור. אחרת אין דרך להסביר את הירתמותה לטובת הכלכלה העולמית עם הפקתו של ליל האופנה (fashion's night out) בניו יורק ובערים גדולות נוספות ברחבי העולם.

להמשך קריאת הכתבה:http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3774402,00.html

כסף לא קונה סטייל. ביקורת קולקציה

2009-09-09T00:01:00.000-07:00

בסיום הפרזנטציה של דיזל, שנערכה בקניון רמת אביב, חשבתי על כך שיושבי בית הקפה של הקניון הצליחו להמחיש על עצמם את הבעייתיות שעמדה במרכז הקולקציה: כסף יש, סטייל – לא ממש. כל חובבת אופנה שנוהגת להתמרמר בינה לבין עצמה ולחשוב שאשראי פתוח הוא מפתח הקסמים למראה מושלם מוזמנת לסור לחנות דיזל ולבחון את הקולקציה, שהיא גם יקרה וגם לא מעניינת.
כדי למנוע אי-הבנות, יש לציין שמדובר בקולקציה חביבה, לפרקים חמודה, לעתים אף מוצלחת. הבעיה מתחילה בתג המחיר האסטרונומי שמתלווה אל הפריטים. אמת היא שהבדים טובים והתפירה איכותית, אך כדי שאחליט להשאיר מאחורי כ-800 שקלים עבור שמלת גופייה, היא צריכה להיות קצת יותר מחמודה.

להמשך הכתבה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3774210,00.html

(ה)על זמניות

2009-09-08T23:16:00.000-07:00

אחד הסימנים הבולטים למצבו העגום של ווג (האמריקאי) הגיע מצד הצילום המשתף של 15 הדוגמניות המועדפות על המגזין, לטובת ה-fashion's night out. למרות שהכוונה היתה שונה מהפקת הענק המוצלחת של חודש מאי האחרון שסבב סביב התערוכה "הדוגמנית כמוזה", ההיאחזות הזו בסוללת הדוגמניות, אותתה על הרצון לסמל לעולם שווג זה הדבר הנכון כעת. ככלות הכל, הצלחנו להביא לצילום אחד את היפהפיות ביותר.

הבעיה מתעוררת גם בעקבות שיטוט בעמודי המגזין המעייף, וגם מתוקף העובדה שאופנה לא מתחילה ונגמרת בדוגמניות. אם כבר מישהו רוצה לצמצם את המושג לשילוש הקדוש, הרי שהוא יורכב מהמעצבים שאחריהם מגיעים הצלמים ועמן הדוגמניות. וגם אז אנחנו נחטא למציאות הנוכחית, שכן בלי סלבס וסטייליסטים ומעצבי אביזרים וכו' וכו', האופנה לא יכולה להיות מה שהיא היום. עניינה פריסת ידי התמנון שלה לכל עבר, כדי שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנה – אפילו המתעלמים המכוונים (כפי שלימדה אותנו מריל סטריפ בדמותה של אנה ווינטור בסרט ה"שטן לובש פראדה". גם האת'ווי והסוודר הכחול שלה קשורים בשרשרת המזון של תעשיית האופנה. מה לעשות, ככה זה).
לכן, כש-another בחרו לקראת המהדורה הנוכחית בערב רב של משתתפים, וליתר דיוק 28 מעצבים ו-28 נשים שיש להם מקום בסיכום של העשור הנוכחי. כמובן שכל זאת מצדה של האופנה. בתוצאה הסופית, יש לנו 28 עיצובים שנשאבו מתוך הארכיבים של בתי האופנה הנבחרים, ו-28 נשים שביניהן גם לא דוגמניות.
מבין עשרת הצילומים שהועלו לרשת עד כה, נבחרו המשובחים/ות ביותר.

סטלה טנט באביב/קיץ 2007 של חוסיין שאלאיין

מגי צ'ונג בסתיו/חורף 2007 של ברברי פרורסום

לאבפוקס באביב/קיץ 2003 של ויקטור (&) רולף

סנטיגולד בסתיו/חורף 2006 של ויויאן ווסטווד

שרלוט גינצבורג באביב קיץ 2003 של בלנסיאגה

מה שמכתיב את הזמן

2009-09-06T06:57:00.000-07:00

הטענה הבאה תישמע די מגוחכת, אבל האשמה לכך לא נטועה בי, כי אם בצורה שבה מצאנו לנכון לחוש את הזמן לאחרונה. אני אסביר: למרות הדיבורים החוזרים והנשנים על מותה של הטלוויזיה, הסדרות של השנים האחרונות מצטיינות בהפיכת הלך הרוח התקופתי לחלק אינהרנטי מהן. אולי אף להפך. כך קורה שהן נותרות כלואות בזמן השידור שלהן, הרבה יותר מבעבר, שכן

כעת אפשר תמיד להורידן ולהשאילן בזמן אמת.

מעבר לתזזיתיות של עולם האופנה, שמכתיב את עצמו כל כמה חודשים מחדש, כנראה שיש דבר אחד שהוא גרוע יותר מללבוש את הטרנד של העונה הקודמת בעונה הנוכחית, והוא לצפות בסדרה לאחר שכולם כבר צפו בה, ובהמשך לכך לצפות שכולם ייקחו חלק בשיחת הברזייה שלך. שיחה שהם ניהלו לפני כעשור.

סקס והעיר הגדולה, שהגיעה לסיומה ב- 2004, הכתירה בין היתר את מעצב הנעליים ג'ימי צ'ו בתור מי שלמענו כדאי לוותר על הדברים הבסיסים בחיים, כמו מזון ומגורים. לטובתו, ובעקבות הסרט שהשכיח מכולנו למה צפינו בסדרה הזו ביתר אדיקות, חברת h&m שכרה את שירותיו לעיצוב הקולקציה האקטואלית שעניינה מעצב להמונים. בלי שום קשר, ורק בגלל שצ'ו הוא הבסיס לפסקה הראשונה, התעוררה בי תחושת אי נוחות קלה השבוע, כשראיתי מודעות פרסומת של האחרון, ובה זוג נעליים נחשק ביותר.
הרגשתי כאילו אני נותנת לאפיל שאבד עליו כלח מקום בתוך זמן עמוס לעייפה. ברי שבמציאות אין שום בסיס לתחושתי. אדון צ'ו היה מעצב מצליח לפני ואחרי סקס והעיר הגדולה. זו רק אני, ששבויה עמוק בדרישה לאקטואליות, ולא באקטואליות כשלעצמה. להלן ראיה מספר אחת: הנעל שהיא למעשה מגפון רשת שעוטר ברצועות ניטים עדינות, והושם על עקב סטילטו, עם קריצתה הידועה של ה(פיפ)-טואו.

לצד היצירה הנפלאה הזו, ומבלי לברר את העניין מעבר לגבולות הכרומאטיים של הקמפיין הנוכחי, נראה שיש בסיס מסוים לתחושת אי-הנוחות שעורר בי צ'ו. ככלות הכל, יתר הזוגות שהוא החליט להציג לראווה, ביניהם: מגפי ירכיים ומגפי שוקיים - שניהם שחורים, ושתי נעלי עקב פתוחות, אחת קלאסית ואילו השנייה מתעטרת ברצועות מנומרות בסגול הם – a big-big no-no! גם הסנדל הנוסף, שחפתי הקרסוליים שלו ממשיכים את המגמה החביבה של העונה, לא מצליחים להשתלב בלוק הרוקיסטי של הקמפיין. אלא אם כן גרסאות מכוני כושר של אי אילו שירי רוק, מצליחות להעביר לכם את אותה התחושה. לי לא.

(ההסתייגות היחידה שלי, לטובתי כמובן, היא שבתוך סקס והעיר, הנעליים שלו נראו טוב יותר מאשר במציאות, ושלמעשה אני לא יכולה להתחיל למנות את הפריטים שנראו נפלא על מיס פארקר, וכנראה שרק עליה.

It Works for Everyone - A littel French Kiss

2009-09-05T00:09:00.000-07:00

אין טעם להרבות במלים. זה מקסים וזה של Loic Prigent
(שלמרות היכולות שלי עם השפה הפרנקופולית, ייזכר בזכות שפת המקור) - יוצר קולנועי, במידה, שתעשיית האופנה מעסיקה גם אותו.

אקטואליות לא מכוונת

2009-08-31T10:23:00.000-07:00

ההטבה הברורה של הבלוג נתונה לכך שהוא לא חייב להיות אקטואלי. הנקודה המצומצמת שהוא תופס במרחב הוירטואלי (שרבים יתהו על עצם היכולת לתפוס בו מקום), מאפשרת להלך הרוח ומצב הרוח לתת את הטון.
עדיין, כנראה שאי אפשר להוציא ממני את הטבע העיתונאי שהוטמע בי, שכן אחרת אי אפשר להסביר את השמחה שהעלה בי הפוסט בבלוג orioren.
אחרי שלפני פחות מחודש, בעקבות תערוכות צילום אופנה חסרות תוכן (שעוררו את זעמי) שבתי לזרועות הצלם האהוב עלי, הוא גי בורדן, התבשרתי על תערוכה נוכחית שלו במוזיאון הפיסול של ריו דה ז'נרו. אין כמו לדעת שמושא הערצתך מקבל את הכבוד הראוי לו, כמו גם שנעים לדעת שהלך הרוח מוליד עניינים משותפים גם בלי כוונה.
כך או כך, זה גם תמיד נחמד להעלות עוד כמה תמונות של האדון, הפעם סביב הפטיש הנאה והנחשק ביותר - נעליים.

המדים שאי אפשר אלא לאהוב

2009-08-22T13:12:00.000-07:00

מי שבאמת מושך אותך ומהווה אתגר עבורך כשהוא נכנס לחייך, הוא זה שיצליח לגרות אותנו למרות שהוא לא עושה את מה שאנחנו אוהבים לעשות. יכול להיות שהוא אפילו ייקח חלק בפעילויות שאנחנו נמנעים מהן בכל תוקף מפאת סלידה טהורה.
גם מבלי להתעכב על המשיכה שמתקיימת בין ניגודים, ועל כך שהאחר הוא אנחנו וכו', יש עוד כמה סיבות לכך - אופנה היא אחת מהן. למולה, הדוגמא הרלוונטית, שתלווה את הצגת התצוגה האחרונה והמושלמת של moncler, היא שיעורי ההתעמלות שנמנעתי מהם ב-12 שנות לימודי.

במדינת ישראל החמימה, אני חושבת שמורות הההתעמלות שלי היו צריכות להבין שכדי לזכות בהשתתפותי, הן צריכות להתאמץ. התלבושת האחידה, למשל, היתה יכולה להיות קצת יותר מסוגננת כדי שארגיש ברת מזל על כך שהיום יש שיעור התעמלות. המציאות היתה רחוקה מכך שנות אור; בעוד שביסודי הכריחו אותי להגיע בטי-שירט צהובה, אז בתיכון לא היו מדים ספציפיים מעבר לבגדי התעמלות (הרבה לפני שמקרטני נכנסה לתחום). כך או כך, במקום שהמדים הזמניים יהפכו לנקודת אור בתוך השעה האקטיבית מדי, הם הפכו לעוד סיבה טהורה להברזה. כשיותר מפעם אחת בגדיי שלי היו אלה ששחררו אותי מהשיעור. לבסוף, ובעיקר לקראת הבגרות, איתרתי בין חבריהם של הוריי רופא שניאות לשחרר אותי מהזוועה הזו, והשעה הזו לא נחשבה יותר מבחינתי.

גם בבגרותי לא גיליתי יותר מדי עניין בספורט. מבחינתי, גם ההתאהבות שלי בפילאטיס קשורה לכך שלא מדובר בספורט אלא בתנועות טיפוליות שנועדו לשחרר את הגוף. מה גם שתנועות אלה מצטיינות (ברוב המקרים) באלגנטיות נעימה. שתי ההנאות הכי פחות ברורות מבחינתי, שנופלות תחת תת הכותרת 'ספורט' הם סקי וגולף. אבל, וכאן אנו סוף סוף מגיעים לנקודה
הרלוונטית, לשני ענפי הספורט היוקרתיים הללו דאגו לא מעט אנשים למערכות לבוש מעוררות קנאה.
moncler היא אחת מהגופים שגורמים לי להרהורים נוספים בקשר למערכת היחסים שלי עם ענפי הספורט השונים. המצב לא הופך לפשוט יותר אחרי קולקציית הגברים שלהם לאביב/קיץ 10. חליפות ניילון משובצות שיתאימו נפלא לכל משחק קריקט גשום, לצד חלוקים גלימתיים שעוטפים דוגמנים עם אפיל נזירי, והרבה מאוד נינוחות הופכים את הענפים השנואים למשהו שהייתי שמחה אם אני או החבר השלי היינו לוקחים בו חלק.

ואם זה לא מספיק, אז השואו שליווה את הקולקציה הזו, הוא כבר באמת מעולם אחר. לתוך בריכת שחייה שעוטרה באהילים ענקיים לאורכה, צעדו הדוגמנים העטופים. לאחר שנעמדו לצד שפת הבריכה, האתלטיים מביניהם פשטו מעליהם את החלוקים הנאים, וקפצו למים. מי שנותר מאחוריהם התחיל את המסלול, בעודו חושף את הלוק שהוסתר על ידי החלוק. בזמן התצוגה ליוו אותו האתלטיים בשחייה חוזרת ונשנית של בריכות. שילוב כה מבורך בין שואו לתוכן, הוא לא עניין של מה בכך. גם היכולת להביט על בגדי הספורט מנקודת מבט אחרת דווקא בבריכת השחייה, מראה על בחירה מחושבת.

the so-called leftoves - המכירה!!!

2009-08-18T07:06:00.000-07:00

כל הבגדים שלא מצאו את עצמם בארון של יעל ורוויטל,
אבל כן שמרו על פאסון ורלוונטיות לאורך כל הדרך,
עומדים למכירה צנועה שמבטיחה לשמור על מחירי רצפה
ולהגיש משקאות צוננים וזרחניים.

כל זאת ביום שישי הקרוב, כלומר ה-21 לחודש
בקומה השלישית של
רחוב ברדיצ'בסקי 13
בתל אביב

הקמפיינים של החורף (מסקנות אולי יגיעו בהמשך)

2009-08-11T19:02:00.000-07:00

זו כנראה לא הפעם האחרונה שאיאחז באיזשהו ניצוץ של חורפיות. בהתחשב בכך שהקור יגיע למחוזותינו רק עוד 3 חודשים (במקרה הטוב), אני לא מוצאת כר נעימה יותר מזו של הפנטזיה שהפכה לכזו, בין היתר, על שום ריחוקה. ואם כבר רחוק ולא מושג, אין כמו בדים שאפשר למשש רק כשיוצאים את גבולות הארץ דרך בן גוריון, על פי כמה כשהם שזורים בתמונות מעוררות קנאה והשראה (להוציא אולי את הקמפיין של בלנסיאגה).

נכון שגם לנווין בחרו להשכיב את הדוגמנית שלהם על ספה, אבל לפחות היא לא נראית כאילו היא בדיוק התעוררה מלילה בבית לא מוכר עם צוואר תפוס. כך או כך, שני הקמפיינים מצליחים להתעלות על הנוכחות הספתית הלא ברורה במגזין של קסטרו לחורף. אמנם כבר הבנו מהתצוגה שאתם רוצים ליצור חמימות (ע"ע שטיחים), אך יש גם קשר לאיך, לא רק למה. ספה שעוברת מלוקיישן ללוקיישן כאילו היא רודפת אחרי צמד החמד שלכם אינה משדרת ביתיות וחום. היא גם לא מעוררת עניין. היא כן נראית כמו החלטה הזויה של צלם/מעצב סט/סטייליסט.

מרוב כעס שכחנו לשם מה התכנסנו. קמפיינים משובחים לחורף, אם כן, שעדיין לא עברו עיבוד סופי בראשי. כך או כך, הסדר לא אומר דבר. ניסיתי לאתר קווים אך הם עברו בין רובם. דבר אחד ברור - פראדה ממתינה בסוף כי קולקציית החורף האחרונה שלה היתה תמהיל מושלם של קונספט וביצוע. ומגפי הדייגים הללו, ששכבר נראו פה בעבר, הם החלום הרטוב של העונה הקרה.

שמורת הטבע של הטקסטיל המקודש

2009-08-08T13:06:00.000-07:00

צבעי הרקע של אחת ההפקות של מגזין W האחרון מצביעים על סקאלת הצבעים לעונה: סגול מעושן וירוק כחול שמגיע עד לכחול אינדיגו. מלבדיהם יש כאמור הרבה מאוד שחור, ונגיעות של קאמל (כנראה שרק על מעילים). האפור גם כן נוכח, אך הוא נבלע בצילו של השחור שהוא מלווה נהדר.

הספורט הלבן

2009-08-04T09:30:00.000-07:00

למרות שהבלוג מתהדר בניטים כאילו היה כלה אפגאנית ביום חתונתה, ישנה חובה מוסרית להציג את הגרסא השקטה של דיזל לניטים.

נעל סירה פשוטה מבד שמעוטרת בכמה יחידות ספורות של ניטים וכפתורים. בתוצאה הסופית נראה כאילו הנעל היתה קנבס חלק בידיו של ילד שנאלץ לבלות את אחה"צ אצל סבתא.

המחיר כבר יותר שייך למציאות: 720 ש"ח

זה שרוחו לא נחה עליו

2009-08-03T12:56:00.000-07:00

הטייץ מעולם לא היה יותר רומנטי, ויותר אמריקאי, וגם יותר פריזאי, ויותר צעיר ויותר אלגנטי מעכשיו.

עודף הפסיקים, כמו עודף הסופרלטיבים, מעידים רק על נוכחותו האגרסיבית במלתחתנו ובחיינו.

עברו שלוש שנים מאז שכתבתי ב- NRG על שובו של הטייץ. אז הוא נדחה מצדם של הקוראים, שסירבו להאמין שכך ייראו מעתה כל זוגות המכנסיים שלהם. אם לא כולם לפחות רובם.

המציאות הזו מחייבת התמודדות. Vogue Teen נרתמו למשימה. אלה התמונות הנבחרות של הפריט שנמתח ומתאים את עצמו לכל סיטואציה. ככלות הכל, הוא עשוי מלייקרה.

*הטייץ השחור של BEBE מימין בתמונה השלישית מזכיר באופן חשוד את הפיתרון שמצא אלון לדוגמנית העבר איבונה קרוגליק באחד מהפרקים של פרויקט מסלול.

כמה הרהורים בעקבות תצוגת קסטרו שהתקיימה היום

2009-08-02T03:26:00.000-07:00

*ההרהורים אינם נוגעים לקולקציה עצמה (שהיא די מוצלחת העונה), אלא דווקא לאירוע עצמו.

1.מה הוא תג המחיר של דוגמן שיודע ללכת ודוגמן שרץ את המסלול, או חושב שהבגד נראה יותר טוב על רובוט, ולכן כדאי לו להיראות כמו מחשב בצורת אדם? לפי מצב הדוגמנים בתצוגה נראה שישנו הבדל אסטרונומי: הגברים שנבחרו להוביל את הקולקציה נעו באמת על טווח בין הליכת ריצה או דחיפה לא ברורה, להליכה מחושבת ורובורטריקית. הבנות, מצידן, היו מצב טוב יותר, להוציא דוגמנית אחת שלא ידעה כל כך איך להשתלט על רגליה.

2.גם הנשים וגם הגברים היו רחוקים מלהיראות כמו דוגמנים. התחושה היתה שאם אני אעמוד לידם, אני לא אחוש את המבוכה שמתלווה בעמידה לצד אנשים שעוברים אותך ביותר מראש. בתוצאה הסופית, ובלי לנסות להבין מה הוביל לבחירה בדוגמנים הללו, כולם היו רחוקים מהאמזונות שאנו רגילים לראות על המסלול. יזדעקו כעת אילו שעניינן נתון לאופנה מוסרית יותר, אך ככל הנראה, ברגע האמת, גם הן היו מחפשות את הקסם של המסלול וכשלא היו מוצאות אותו, היו מבינות שחסר פה גובה, הרבה גובה.

3.רובנו הגדול מכיר את גינוני השורה הראשונה של האירופאים. ביניהם ישנן מניפות הרוח, שעוזרות לאירוע הזה להיות נסבל. מי שניסתה היום להיראות מתוחכמת ומעודכנת עם מניפת הרוח שלה, היתה בעיקר מגוחכת. ככלות הכל, מה שלנו יש ולאירופאים אין זה מזגן. אז בנקודה הזו, עדיף שלא נחקה אותם.

4.נכון להיום סטיילינג מתבטא בעיקר באיך, ולא במה. לא אני ולא המותג צריך סטייליסטית צמודה כדי שהיא תבחר את הפריטים. הסטייליסטית אמורה לדאוג שהפריטים ייראו הכי טוב שאפשר, בטח ובטח בתצוגה שבה רואים אותם מכל זווית אפשרית. הסטייליסטית של קסטרו כנראה חשבה שתפקידה מסתיים בבחירת הפריטים ושילובם יחדיו. אחרת אין שום דרך להבין מדוע ולמה נתנו לדוגמנית לעלות ככה למסלול: שמלה שיוצרת בועה מאחורה, טייץ גרביון שקוף שגדול על הדוגמניות השונות, חולצה גברית עם בועות אחוריות, מכנסיים מחוייטים שמתפוצצים על הדוגמנים ומיני דוגמאות נוספות. אני מעדיפה שישלו אותי, ושיתנו לבגדים לשבת כמו שצריך על הדוגמנים. גם אם זה אומר שצריך להשקיע עוד כמה דקות במדידות.

5. למה הרגישו בקהל שיש צורך לקדם את התצוגה במחיאות כפיים כאילו היינו בערב שירה בציבור? זה אמנם לא ליווה את כל התצוגה, אבל עצם זה שהיא התחילה עם הקצב החיצוני הזה, היה מספיק גרוע.

מעלה מעלה מעלה...

2009-08-01T12:05:00.000-07:00

כאמור, המגפיים הולכות לטפס לגבהים חדשים, ודווקא לא מהכיוון של העקב.

עדיין קשה לחשוב על זה, אבל אפשר לפנטז בחדר ממוזג כהלכה. להלן כמה דוגמאות (בתקווה שעם הזמן אגדיל את מספר העיצובים) של החבישה הכוללת של הרגל, כאילו היא היתה נתונה בגבס.

מאחר שהמגפיים הללו משמרות רק את הדימוי של הרגל המחופה מינוס הגבס, אפשר להתחיל להבין את מי שדווקא הפציעה והנכות הזמנית עומדות לפניו כסממנים מובהקים של סקס אפיל מוגבל.

פראדה, קלואה

כונן C

2009-08-01T11:14:00.001-07:00

מחשבות על ימים מתוחכמים

2009-08-01T10:03:00.000-07:00

חודש וקצת מפריד בינינו לבין תצוגות הסתיו חורף של 2010. מהנקודה שבה אני נמצאת הלחות נוטה לטשטש עובדה זו, אך צריך להילחם בה, כי צריך להתכונן. מעבר לכך, אין נחמה גדולה יותר מהרהורים בנוגע למלתחה שנרכיב בעונה הקרובה והנעימה.

עדיין, די קשה לחשוב על השתחלות לסוודר גדול, או טיול חורפי במעיל ארוך ומלטף. כמו כן, גם גזרת המגפיים שהולכת להשתולל בעונה הקרובה (התכוננו למגף שיישק לאמצע הירך שלכן), מעוררת כרגע בעיקר לחץ וגלי חום בכל הגוף.

לכן נכון ליום הראשון של אוגוסט, הצעד הראשון יהיה הרכבת רשימת מכולת ויזואלית של האקססוריז המגרים ביותר שנראו לפני כמעט שנה על המסלולים השונים.

לפי הסדר מימין לשמאל: פראדה (X 2), לנוין, ג'יבנשי, דונה קארן, דריס ואן נוטן, קלואה, דונה קארן, שאנל, דונה קארן, בוטגה ונטה, שאנל, בוטגה ונטה, שאנל, בוטגה ונטה, אנה סואי (X 2), בלנסיאגה, פיליפ לים.

עוד קצת מהוורסטיליות של השחור

2009-08-01T09:51:00.001-07:00

למרות השינוי בהלך הרוח של הניטים והרוכסנים, הם עדיין עושים מצב רוח לשחור. הפקה של מגזין W עם ראקל צימרמן היא תגובה ראויה לכל מי שמצדד בצבעוניות, ומסרב לראות כמה צבע(ים) יש בשחור.

*הגרביון המנוקד מסתמן כפריט הכרחי לעונה הקרובה (אלא אם כן את באירופה, ואז הוא הפריט ההכרחי לעונה הנוכחית והקרובה).

2009-08-01T07:41:00.000-07:00

צילום גי בורדן

כמו אצל כל אחד מאיתנו, רגשי הנחיתות של תעשיית האופנה מגיעים בעיקר מתוכה. רובן הגדול של אותן תחושות מופיעות בצורה של הלקאה עצמית: ניסיונות לקחת חלק ב"דברים החשובים באמת", ולרתום את המותג לארגון צדקה כזה או אחר. יתר ההרהורים, בדבר הערך של האופנה מצדה של התעשייה, מתבטאים בניסיון מתמשך להוכיח שיש בה עומק, ושגם היא אמנות.

אפשר להבין את הצורך הזה כשהוא מנסה להילחם בשוליים של האופנה, קרי העיסוק הבלתי פוסק בסלבריטאים, איפור ודוגמניות, ולא במעצבים וביצירותיהם. ככלות הכל, השוליים הללו מייצגים ומרדדים את התחום מזה זמן מה. עם זאת,
לי עדין לא ברור הצורך להפוך את האופנה למכובדת רק מתוקף החלל שבו תוצג או הכותרת של דבריה.

מי מאיתנו לא שמע או קרא, ואולי רחמנא ליצלן ראה, תערוכה של צלם אופנה, או תערוכה של צילומי אופנה, שטענו למעמד של אמנות? ככל הנראה מעטים, בעיקר מאחר שבעיניי אנשי השיווק זוהי דרך נפלאה לקדם מכירות עם אפיל שיקי ויוקרתי. חד פעמי, אם נשאיל את ז'רגון עולם האמנות לרגע.

דוגמאות ספורות, המחשה וזעם.

PERSONA
לפני כשלוש שנים, הצלם יניב אדרי ומעצב השיער ז'אן כהן העלו תערוכת דיוקנאות בגלריית גל-און בתל-אביב. הדיוקנאות, כמה מפתיע, היו של אותן נשים וגברים שהם רגילים לעבוד עמם ביומיום, כלומר של דוגמניות, שחקניות ומיני סלבס חסרי מעמד ברור. הרעיון שעמד מאחורי הדיוקנאות הללו היה צילום חפוז שבו הוקדשו 15 דקות לעיצוב השיער ו-7 דקות נוספות לצילום.

צילום יניב אדרי

התוצאות היו עגומות: כל ניסיון לדובב הן את היוצרים והן את המצולמים, העלה גיבוב של משפטים כמו: "אני סמכתי על יניב שהוא יוציא אותי טוב בכל מקרה" או "היה לנו חשוב להראות צילום נקי יותר, בלי עבודת איפור שיער וצילום ארוכה". ישנן סיבות רבות שבגינן היה טוב אם עולם האופנה היה מצליח לפרוץ את גבולותיו מפעם לפעם, ולא להוציא תחת ידו רק עבודות מלוטשות לעייפה, אבל התמימות היומרנית שהם יציגו את האמת, ושהיא תהיה מעניינת דרך מבטם של אנשים שמתהדרים במינימום תוכן, היא יותר ממרתיחה.

צילום יניב אדרי

בעוד שבימים כתיקונם, הצילומים של אדרי והעבודות של כהן יכולות לזכות במעמד של עבודת אמנות, הרי שדווקא כשהם השתדלו ליצור אמנות, הם נחלו כישלון חרוץ.

אחת מתשע
בסוף חודש מרץ עלתה תערוכת צילומים ביוזמת המותג HDL, לדפנה לוינסון. צילומי התערוכה (שנמכרו ונתרמו לעמותת אחת מתשע, היוו גיבוב חסר משמעות של צילומי נשים שרובן מפורסמות. כולן דיגמנו ומילאו את הפריים בצורה זו או אחרת. עדיין, חד פעמיות, או קרבה כלשהיא לריגוש שטמון באמנות, לא היו בנמצא. כמו כן, גם הבחירות האמנותיות של הצלמים, והקשר בין התוצאה הסופית למטרה שעמדה מאחורי התערוכה (עמותת אחת מתשע), לא עלתה מהצילומים השונים. עדין, לכולם היה ברור שמדובר ביצירות אמנות. כנראה שאם תולים את זה על קיר, קוראים לזה תערוכה ומוכרים את זה במחיר גבוה (בטח ובטח כשכל ההכנסות מוקדשות לתרומה), זו אמנות.

צילום ערן לם ל"אחת מתשע"

מ- קרוב: צילומי פורטרט של מפורסמים
הדוגמא האחרונה בהתרעמות הלא נגמרת שלי מתרחשת בימים אלה בשדרות דב הוז בחולון. אוצר התערוכה, הצלם איתן טל, פנה לקולגות השונות שלו וביקש מהם להציג פורטרט של דמות מוכרת, תהא זו שחקנית דוגמנית או מנחת טלויזיה. לטענתו, הרעיון מאחורי התערוכה הוא (שוב) הקניית מעמד של אמנים למי שלא נתפסים ככאלה ביומיום. במקרה של התערוכה הזו, לא רק שלא ברור בחלק ניכר מהמקרים מה מקנה להם את מעמדם כאילו היו לפחות אנני לייבוביץ', אלא שהם גם מתרחקים מעולם האופנה, ומבטלים את האפשרות להתייחס לצילום אופנה מעבר לאספקט המסחרי שלו. אם אתם רוצים להראות שלעבודותיכן יש ערך אמנותי, למה לא להציג צילומי הפקה או פרסומת?

איתן טל מצלם את יאנה גור לשדרות דוב הוז

אני לא אנסה לעמוד כעת על מתי אנחנו מדברים על אופנה ומתי לא, אבל מישהו חייב להבין שתערוכה לא הופכת כל דבר ללגיטימי – היא תמיד תלויה בתוכן שלה. ומעבר לכך, האופנה לא צריכה להשתחל בכוח לחללים הללו, בטח לא תמורת כל הצעה שיעמידו בפניה. ומעל לכל, כמעט כל מי שהיתה לו היומרה להגדיר את עבודותו שלו כאמנות, נכשל במשימה. האופנה כבר נתפסת כאמנות, וממלאת חללי תצוגה מכובדים יותר מחנויות עיצוב שונות. הניסיון לאנוס עליה את מושג האמנות מוריד מערכה ולא מכבד אותה/ לעזאזל, לאן נעלמה רוח הנונשלנס???

צילום גי בורדן

כראיה אחת מני רבות, הצלם גי בורדן – שנכון להיום לא קם ולו מחליף אחד – זכה לתערוכה רחבה שטיילה ברחבי העולם. עדין, כשהוא חי ועבד הוא היה שונה, ולכולם היה ברור שהצילום שלו חורג מהדרישות של עולם הפרסום והמגזינים, וכי יש בצילומיו תוכן שנסתר מהעין, אך זה לא קרה מתוקף כך שהוא תלה את עבודותיו בחלל שמוקדש לאמנות. הוא היה מספיק טוב כדי שכולם יתקפלו מולו, ויציגו את עבודותיו כמו שהוא רוצה להציג אותן, אבל הוא לא חש רגשי נחיתות אל מול מי שהצילומים שלהם היו נשלחים ישר לכתלי המוזיאון.

(וכעת, כמה צילומים של אותו גי בורדן)

אגב, המוטיבציה לפוסט הגיע מצילומי הפורטרטים הללו, שהופיעו במגזין V, והדגישו את הבעיות של תערוכת הפורטרטים הנוכחית.

ההתברגנות של הפאנקיסט

2009-07-29T10:06:00.000-07:00

מבלי להיפרד מהנוצצים אפשר לקבל באופן רשמי את המתכתיים. אין מדובר בגווני מתכת, אלא במיני עזרים שהופכים לאחת מהמשענות של העיצוב המינימליסטי. ככלות הכל, המינימליזם לעולם לא מתהדר באמת בהיותו חף מקישוטיות. הוא יותר דומה לילד שנורא רוצה להיות שקט, אבל מרוב דממה גונב את כל ההצגה.

השילובים העכשוויים של הרוכסנים והניטים, מכוונים בדיוק למקום הזה. עם הרוכסנים שפזורים בכל מקום אין ברור מכך. לדוגמא, בחצאית סיכה שחורה מעור הרוכסן חוצה את החצאית, והופך למוקד העניין. כך קורה שלמרות שהרוכסן הוא הקישוט, הוא תמיד יכול לתרץ את נוכחותו בשימושיותו. בהרבה חצאיות נעשה שימוש ברוכסנים, אז הפעם הוא קצת השתלט על התמונה, אז מה?

ביחס לניטים הבעיה קצת יותר סבוכה. אמנם בגדול, מדובר בסיכה, אבל כמו סיכות הביטחון של הפאנקיסטים, גם הניטים מעולם לא החזיקו דבר. עדיין, הם נכחו בבגדיהם וקרצו מכל פינה. הגרסא העכשווית של הניטים, לוקחת אותם למחוזות שבהם הפאנקיסטים יכלו לבקר רק כדי ללכת על השולחן ולירוק על האורחים (אם הם באמת היו אקטיביסטיים. לענייננו נניח שכן).

למרות ההבדלים בין שתי המתכות שהשתלטו על התמונה של החורף הקרוב, ניתן לראות בהם קרובים, אולי אפילו אחים חורגים. ראשית, שניהם כסופים. שנית, הפאנק עשה שימוש מקביל בשניהם. שלישית, שניהם מעניקים לפריט קישוטיות מעודנת וגאומטרית. הניטים מצדם יוצרים צורות חדות שמזכירות משחקי חשיבה ישנים. יוצרים את הזוויות כשהם עצמם יכולים להיות עגולים. המהפך שלהם מתבהר בעיקר לאחר שרואים את קולקציית הקוטור האחרונה של ריקרדו טישי, שהחזיק את עצמו מלא לתפור את הניטים לעורן של הדוגמניות. בו זמנית הוא הפך אותם ליותר "מכובדים" מהבורגני האחרון. ואילו הרוכסן, בין אם הוא מופיע בריבוי, אלכסון או לבדו, תמיד נושא צורה של שלושה קווים.

כמה פריטים מאז, שעושים לנו רק טוב עכשיו

2009-07-28T04:46:00.000-07:00

* יש משהו חולני בצילום על גבי בובה שלא מביטה אלייך מחלון ראווה. פתאום היא נחשפת בעודף האנושיות שלה, בעוד אנחנו מאבדים למולה את יחודנו על פני האדמה. עדיין, כשהפריטים קורצים מכל עבר, אין מה לעשות מלבד להציגם, ולסלוח לחולה הנפש שחשב שכך אפשר להציגם.

**כך יכול להסתיים ביקור בחנות יד שנייה...

אם לא היה כל כך מהביל, אז...

2009-07-27T22:01:00.000-07:00

יש להודות שלא ברור לי עדיין האם שמות התואר אוקספורד ודרבי מתארים את אותה נעל שמסתכמת בקריטריונים: מראה גברי ושרוכים, ו שמא ישנו הבדל דק שחומק מעיניי. כך או כך, אחרי שנים שבהן הדגם הסורר מנסה להפוך לחלק מקולקציית הנעליים של כולנו - אחרי שנים שבהן היה צריך לכתת רגליים אחר זוג ממין זה - הן נכנסות לשוק בצורה מאסיבית.

בנקודה זו יש לציין לטובה את המעצבת שני בר, שכבר עומלת כמה עונות על

נעליים שמתהדרות בלוק גברי, ועדיין לא מפחדות להיות נשיות בכל מובן של המילה. לצערי, במושגים של שוק בר מבטאת רק ניצוץ ראשוני של טרנד. היא נמצאת הרחק מעבר לטרנד שמתאפיין במסות של אנשים שלובשים את אותו הדבר.

כמו כן, לכל מי שזועק על כך שכעת הנעליים שהוא מצא בחנויות זקנים שונות, יהפכו לחלק מהגרדרובה הכללית, אני יכולה לומר שאני שאני מעודדת את ביטול מראית העין האינדיבידואלית שלנו לטובת כך שגם שכנינו יוכלו לעשות לנו נעים בעין. ע"ע תופעת נעלי הבובה והסירה לפני כ-4 שנים. מי יכול לומר שזה לא עשה טוב לנוף שלנו?

שקוף זה שקוף?

2009-07-27T15:59:00.000-07:00

אופנה היא ביטוי יומיומי לסכיזופרניה. אם הסלנג אימץ את הסכיזופרניה כביטוי לפיצול אישיות, האופנה מאז ומתמיד קפצה על ההזדמנות להוציא מכולנו את הצד הזה, ברמה זו או אחרת.

יש הטוענים כי השנים האחרונות מחייבות החלפה אישיותיות על בסיס יותר ויותר יומיומי: קצב היומיום, מילוי התפקידים השונים ואף העובדה שהיום נחצה לשניים, לא מאפשרים היצמדות ללוק אחד ולסוג אדם אחד. על הבגד והאדם שבתוכו להתאים את עצמם לפעולה, לאירוע.

המותג Moi Multiple הניח את הפיצול הזה במרכז האג'נדה שלו. דרך נקודה זו הוא מקווה לפצח את שהאשה רוצה (האם מישהו יום אחד יוותר על השאיפה הזו???). עד שזה יקרה, אני אסתפק בפרשנות מוצלחת אחת לשאלת הפיצול והזהות שהוצבה בנונשלנטיות על ידי הנוגעים בדבר.

שתי שמלות ושתי חולצות (האחת קלאסית וקצרה ללא שרוולים, והשנייה בגזרה רחבה – כמו טי שירט ענקית) התהדרו בבדים שקופים לחלוטין. אם לא די בכך, הם נתלו כלאחר יד על גבי וילון, שגם הוא לא אטום לחלוטין. חלק מהם הפך אטום בעקבות הצל שנפל עליו, בעוד חלקים אחרים חשפו את העומק השטחי שלהם. אני לא יודעת אם זה מה שנשים רוצות, אבל די ברור שהשקיפות היא נקודת התחלה מובחרת לדיון של Moi Multiple.

החוץ שחושף את החוץ והופך אותו לפנימי היחסי, והשקיפות כמי שדרכה הכל מסוגל לעבור ללא קושי, כאילו גם מי שילבש את הפריט השקוף, יוכל להכיל יותר. במציאות זה לא עובד, אבל גם ברמה נמוכה ופשוטה יותר: השקיפות היא תמיד הטווח הלא מובחן בין הבוקר לערב – האלגנטי והחצוף – הנונשלנטי המוקפד. השקיפות, מתוקף עצמה, לא יכולה להיות אחת. היא החומר שנחצה- בין אם על ידי צל, עצם או אדם.

jacob kimmie fw 09-10

2009-07-27T05:33:00.000-07:00