פפיון זמני

וזוהי מציאה קטנה של ג'ייקובס למארק ביי מארק (או במילותיו של אורי, מארקי מארק), שנמצאה בעת השופינג הדמיוני, ולא התאימה ללוק, אך היתה חייבת להיות חלק מהשאריות שבונות את הדבר הזה. אין מה לומר, אם הייתי עונדת את הדבר הקטן והלבנבן הזה, כנראה שהשאלה "מה השעה?", היתה הופכת לחביבה עלי. ככלות הכל, היא היתה גורמת לי להביט על פפיןן ענוג כמה וכמה פעמים ביום.

פיצוי שמנסה להיות שלם

ההיעדרות דורשת פיצוי. רגשות האשמה תרות אחריה, יודעות שלא יוכלו פשוט להמשיך מהנקודה שבה הכל נפסק, כאילו לא קרה דבר. וזאת מבלי לדעת האם הצד השני כלל מעוניין באותו פיצוי, האם הוא חש את ההיעדרות. על כמה וכמה כשצריך לחשוב זמן אינטרנטי, שמתחרה ללא הרף עם אותה תאוצה שקשורה באור, ושוכנת בין הדברים הבלתי נתפסים. האם למול המהירות הזו, שבה התנועות נרשמות ללא הרף בעודן מתכסות בחדשות, שבועיים שלמים ועגולים שווים לשנות אור? בהנחה שכן, הפיצוי מוגש בצורתו של שופינג דמיוני, שעומד לנגד כל הנסיונות להגיש לוק מהוקצע במחיר מינימליסטי.

חתונה נוספת של שחור ולבן, שבה הלבן תופס את שטח הגוף - במלוא מובנה של המלה - והשחור נכנס למקומו המוכר, כקו קונטור חיצוני בעל כורחו, שנושא על עצמו את הניצוץ היחידי שנובע מתוך השילובים הללו.

so, you may start to enjoy this unaccomplished, never to be fulfilled, dream of pure and semi dramtic nonchalance

cuff של דונה קארן (800 פאונד בקירוב), חולצה של אלכס וונג (60 פאונד), ג'ינס לבן וקרוע של פנדי (304 פאונד), נעליים של מארני (343 פאונד), תיק של קלואה (934 פאונד)

מה שתלוי על הקיר

אפשר להשוות בין מחירה של עבודת אמנות, למחירו של ג'ינס? אנשי האמנות, כמו רבים וטובים מאיתנו, יזדעזעו רק לשמע השאלה. על התשובה, ככל הנראה, הם לא יצטרכו לבזבז ולו רגע של מחשבה. אבל, כשמסתכלים על שני האובייקטים, דרך המחירים שלהם, והיכולת של כל אחד מהם לשאת תגי מחיר מופרכים יותר ויותר, אולי אפשר ואף רצוי להשוות בין השניים?

סרטו של בן לואיס, "הבועה הגדולה של האמנות העכשווית", מפנה מבט ביקורתי ונוקב לפן המסחרי והכלכלי של עולם האמנות. בתקופה שבה יצירות אמנות עכשווית האמירו לעשרות מליוני דולרים, החליט בן לואיס לבדוק מה הוביל לכך. ככלות הכל, דווקא האמנות הזו, שמקורה באמן אנדי וורהול, שהפך את הקופי והייצור ההמוני לחלק אינהרנטי מהאמנות שלו, אינה קשורה יותר ביצירה החד פעמית. שלא כמו יצירות קלאסיות, מוורהול יש מאות, ומערך הייצור של האמן דמיאן הירסט, לא היה מבייש מפעלים רבים. אז מדוע ולמה דווקא מתוך אותו ריבוי, הצליחו מחירם של עבודות רבות להאמיר כל כך, עד התפוצצות הבועה בשנת 2008?

התשובה לשאלה קשורה במנגנונים ששולחים את ידיהם לכל מקום שבו מעורב כסף. אבל היא לא רואה את היחס בין המחירים של העבודות הללו, למחירו של ג'ינס של בלמאן אחרי הקאמבק של בית האופנה בשנה האחרונה. בשיא המיתון, לאף אחד לא היתה בעיה לשלם 1500 דולר למכנסי ג'ינס, שאזלו מן המדפים כאילו היו חולצות בדולר. אז נכון, 1500 דולר הם לא 77 מיליון דולר, שהם מחירו של הטריפטיך של פרנסיס בייקון, אך יכול להיות שמבחינת היחס, מדובר בערך באותו מחיר? ככל הנראה באופן ברור יותר, לו נשווה את אותו ג'ינס עם פרסטיז ליצירה של הירסט.

במובן הזה עולם האמנות ועולם האופנה, ששניהם עברו סוג של התפכחות בשנה האחרונה, נושאים ערך שעניינו בעיקר יוקרה. מעצבי האופנה, כמו האמנים, הם לא פעם סוג של אלוהים, שכולנו סוגדים להם, מי יותר לראשונים, ומי יותר לשניים. בחזרה לשאלה שנזרקה לאוויר בהתחלה, ברור שתמיד יהיו בנמצא מי שיחשבו, שלמרות שהאמן טקאשי מורקמי הוא זה שאחראי להתפוצצות של הלוגו של לואי ויטון בעולם, הרי שמורקמי נושא ערך אחר מזה של המעצב מארק ג'ייקובס, ולו רק כי הראשון מתהדר בכותרת של עולם האמנות, ואילו השני בזה של תעשיית האופנה.

בעוד שהסגידה של אנשי האמנות ליוקרה של עולמם יכולה להיות ברורה, מעניין יותר לבחון את ההפרדה הזו מבעד לעיניהם של אנשי האופנה, שממשיכים להפריד בין שני העולמות, כאילו לא היו קשורים האחד לשני. מהדורת האמנות של W לחודש הנוכחי, הוכיחה כי W לא נושא רגשי נחיתות כלפיי עולם האמנות. אחרי שבחודש האחרון הפקת האופנה המרכזית הצטלמה על הרקע של הפומפידו והמומה, ונשאה את השם אמנות ומסחר, באופן שלא היה יכול להיות אלא ביקורתי, החודש הנוכחי התהדר בשער שבו ביים האמן האיטלקי מאוריציו קטאלן את לינדה אוונג'ליסטה.

בשער, שהוא חלק מהפקה רחבת עמודים של קטאלן – הפקה שפותחת הצגה של כמה וכמה אמנים – עומדת אוונג'ליסטה באמצע הרחוב. לגופה שמלה שחורה קלאסית, ולצווארה שרשרת פנינים עם זוג עגילים תואמים. כל כולה קלאסיות מהודקת ונכונה. בידיה, בניגוד ללוק הכולל, פיסת קרטון שעליה נכתב בלורד שחור "זו חייבת להיות האשמה של מישהו". מבלי לחשוב את האשמה באופן ספציפי, שכן זו נעוצה בכל פינה אפשרית של חיינו, חובה לעמוד על היעדר ההפרדה שבה נקט W. האמנות והאופנה התמזגו זה בתוך זה, כששתיהן נשענו על הערכים שקשורים לויז'ואל החזק שלהם, שאם הוא טוב, אינו דורש כל הפרדה באשר היא.

לשם השוואה, גסה למדי, גם בווג האמריקאי נתנו החודש מקום לאמנות. למעשה, בווג נתנו מקום גם לאמנות פלסטית וגם לאמנות הקולנוע. בעוד שהקשר הסלבריטאי עם הקולנוע נכח כבר על השער, שבו כיכבו זו לצד זו, קייט הדסון, פנלופה קרוז, מריון קוטילארד וניקול קידמן, המככבות במחזמר החדש "תשע", שמהווה סוג של המשך ל"שמונה וחצי" של פדריקו פליני; הרי שהפוטנציאל העצום של החיבור בין פליני, שידוע באסתטיקה המוגזמת שלו, והמגזין נעלמה כלא היתה. בערך כמו שמהשער לא נראו פניהן של סופיה לורן, ג'ודי דנץ ופרג'י שהן ממש יותר מדי מבוגרות מכדי למכור את ווג לקוראותיו, כך הפך המפגש האפשרי של הקולנוע עם האופנה למפגש שנשען רק על אבק הכוכבים. כך נראה גם פרויקט האמנות הירוקה, שבו שישה אמנים נדרשו להציג על גבי הכרומו עבודות שקשורות בטבע. מנותקת לחלוטין, עם במה שבולטת בזרותה, ניתנה במה לאמנות שלא היה לה הרבה מה לומר.

אם נשוב להשוואה הראשונית, הרי שברור ש- W לא היו מבדילים בין מחיר מופרז של עבודת אמנות, למחיר מופרז של דנים הנושא תווית פרימיום. בווג, לעומת זאת, ספק אם מישהו היה יכול לראות את החיבורים, או סתם לשים לב לגיחוך שעולה לא פעם מהתמחור והאדרה האוטומאטית שלה זוכים יקירי לבה של ווינטור.

כל מה שלא רואים מהחלון

אני לא מאמינה לגשם שהגיע והרטיב את כולנו. אמנם, גם אני נרגשת, אך אני הבנתי שמדובר בלא יותר מבחור יפה, שכמו שהוא בא כך הוא ילך. לעומתו, הימים החמים והצהובים, אלה שכולנו מנפנפות מבלי משים, הם אלה שהולכים להישאר איתנו, להיות אותו בחור שלא ירגיש שעליו להקסים אותנו ללא הפסקה כדי שנזכה בליבו. הקיץ, הוא החבר הנאמן, גם אם הפחות קסום (וזאת אומרת בחורה שמנהלת רומן ארוך ימים עם הימים הקרים). בכל מקרה, לטובתו, ולטובת ההתפכחות של כולנו, להלן צבעי הקיץ של סטלה.

here we go again...not!

ההיסטריה שרובנו הכרנו רק בזכות בנות סקס והעיר,

חוזרת על עצמה בגרסאת 2009

כלומר, לא ויטון, כי אם וונג. 400 אנשים,

כך לפי הניו יורק טיימס המקסים,

מרכיבים את רשימת ההמתנה לתיק בבארניז.

מנקודת המבט הצרה שלי, אלה הם 400 אנשים שיכולים לשלם 850

דולר עבורו. מה נאמר, לפחות זה לא בפאונדים,

ולפחות זה מגיע לבחור שרק הנונשלנס שלו יכול לגרום

למארק להיראות מתאמץ.

או מיי גוד איי לאב דיס בלוג

על המסלול של שאנל, אביב 2010
- הדוגמן Baptiste Giabiconi לדוגמנית פרייה בהה אריקסן: "הופה. אני לא מכיר אותך מאיזשהו מקום"?
פרייה לא עונה
- Baptiste: "כן, אני די בטוח. אני גם רואה שיש לנו טעם די דומה. אין מצב שזה מקרי. וגם לא יכול להיות שזה רק מקרה שביום שאני פוגש כאן באסם בחורה כמוך, מופיעה פה עוד פיה. אני אומר לך, זה גורל - תסתכלי ותגידי לי אם זו לא פיה".
שניהם מפנים את מבטם לעבר הדוגמנית לארה סטון, שלובשת צבעי קרם ולבן.
- לארה: "היי חמודים. בעניין של קצת גוד טיים?"
- פרייה: "הממ. זו פיה? לא סגורה על זה. אם היו לי כאן הנעליים שלי יש מצב שהייתי שוקלת להתחפף. אבל בסדר, אני מוכנה לראות לאן זה מתפתח"
שלושת החמודים נשכבים באסם.
- פרייה: "כן, תכל'ס אני לא מתחרטת שנשארתי. ממש לא. בעיקר עם כל האנשים האלה מאחורה שנראים כאילו הם מה זה נהנים."
על המסלול באות ועולות דוגמניות נוספות.
דומגנית 1: "שיו, את קולטת את הפרוצות האלה? לא, אני אומרת לך, אין דבר שהן לא יעשו במטרה להתחנף לדוֹד".
הדוד, הוא המעצב קארל לגרפלד עולה לבמה.
- לארה: "ששש! הדוד מגיע!"
השלישייה מפנה את מבטה כלפיי מעלה, ומביטה אל הדוד שעומד בפיסוק רגליים.
- דוד קארל: "תודה ילדים, זה היה לא רע בכלל. נדמה לי אפילו שראיתי את קארין רויטפלד (עורכת ווג הצרפתי, ר"מ) מסמיקה. עכשיו קדימה, קומו מהחציר מקלחת, פיפי ולישון.ולא, לארה בלי מקלחות משותפות הפעם, ברור?"

הזכויות על הדיאלוג אינן של בית שאנל, וגם לא של אף אחד מהדוגמנים שלוקחים בו חלק. הזכויות הן של מיכל רונאל, בעלת הבלוג "איי לאב ג'וש". את קוראי הבלוג הציניות המתקתקה הזו והפנייה הישירה לשמות הגדולים ביותר, אינה מפתיעה. גם לא התחושה שכותבת הבלוג מגיעה ממעמקי עולם האופנה. ככלות הכל, זהו טיבו של הבלוג שלמרות שהוא בקושי בן חצי שנה, הוא כבר חלק מסדר היום של כל מי שמחפש אחר אופנה בעברית ברשת. לאלה רונאל מספקת, כמעט על בסיס יומיומי, רגעי אושר מזוקקים של אופנה בינלאומית. כזו שעושה הכי הרבה חשק, ומספקת את הנחמה הנעימה של האסתטי.

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3797305,00.html