Dans l'Enfer d'Henri-Georges Clouzot

*עדיין לא פיצחתי את עניין התמונות, אז הקליקו עליהן לפריים מלא

נגררתי להתמוגגות

השבוע הצצתי לעותק מבחן בהיסטוריה שכתב חבר שלי, שהוא בין היתר מורה להיסטוריה בתיכון. על התלמידים היה להחליט האם הטענה נכונה או לא. אותי תפסה הטענה הראשונה, שלא ידעתי איך עונים עליה. "הנוצרים מאמינים שהמשיח כבר הגיע/שהם מאמינים שהמשיח יגיע בעתיד". רציתי לומר, בעקבות יום הדין שתמיד עומד באופק של הנוצרי המאמין, שהם מאמינים שהמשיח יגיע בעתיד, כלומר ביום הדין. אבל, בעצם, ישו הוא המשיח, וישו כבר היה חי, והיה ביניהם, והותיר אחריו מעשיות טבולות ניסים פרי ידו. אז הוא כבר הגיע, הלא כן? לטובת התלמידים, התשובה ברורה, ככלות הכל מערכת החינוך אינה מעוניינת לבלבל אותם יתר על המידה. עבורי, זוהי שאלה פתוחה, או לפחות שאלה שאין לשאול בצורה הזו, כי שתי התשובות נכונות.המשיח, בעיני הנוצרים, כבר הגיע וגם עומד להגיע. כרגע הוא נעדר.


נזכרתי בכך כעת, לא בגלל שזו סוגיה כה חשובה ועמוקה שאני עומדת לתת עליה את הדין, אלא מפני שפגשו עיניי את ההפקה המרכזית של מגזין W לחודש הקרוב. האמן מאוריציו קטאלן ביים את לינדה אוונג'ליסטה, במהדורת האמנות של המגזין האהוב. בין אימאג'ים רבים שבוחרים למקם את עצמם בחללים סגורים, כמעט מושלמים, אבל בעצם גם ממש לא (ככלות הכל אצל האריסטוקרטיים, והמחליפים המהפכניים שלהם, הם הבורגנים, אין כזה דבר כמעט, כי אין מקום לביטויה של חולשה), אוונג'ליסטה מופיעה פעמיים בדמותה של מלכה בתולית, של המלכה, היא מריה. מיטיבי לכת אף יאמרו שהיא עוברת על כתפיהם של גברים חסונים את הויה דולורוזה המפורסמת, למרות שבלי הסבל שנטוע בהליכה הזו, יכול להיות שאמרתי כעת שטות גמורה.

כך או כך, אם נחזור למשיח המדובר מהפסקה הראשונה, הרי שהאופנה, היא זו שתמיד מאמינה שהמשיח כבר הגיע, ושהוא תמיד עומד להגיע. החייטות הגדולה, שעיצבה את עולמנו האסתטי חלפה מן העולם, וכעת נושאת שובלים אחרונים של תהילה; אך בו זמנית ישנה תמיד אותה תחושה שמלווה כל התרגשות של התחלה, שהנה כבר מתחיל לצמוח כאן אחד חדש, והוא מופיע באופק, ורק צריך לתת לזמן לעשות את שלו, ואז הוא שוב יתגלה כאותו משיח שלו חיכינו, למרות שמשיח אחר כבר חווינו. ואולי, במובן זה, המשיח אינו אותו אחד, אולי גם המשיח הוא הלך רוח, אותו קסם שמותירה אחריה קולקציה שזה עתה ירדה את המסלול, קסם שלא מבינים כל כך, אך שהוא תמיד ניכר וברור לעין.

ממעוף הציפור

השבוע תקף אותי חשק מזוכיסטי משהו, שגרר אותי לתוך האתר האסור מכולם, הוא כמובן net-a-porter. לרגע חשתי שעלי לבדוק מה מחירם של זוג המגפונים המושלמים של קלואה. ככלות הכל, סופי עונה, ומיתון תקשורתי, עוד עלולים להפגיש ביני לביניהם. כבר איני זוכרת את מחירם המדויק, שנע סביב כמה מאות פאונדים (ככל הנראה, המטבע האכזרי ביותר בעולם!!!), אך זכור לי הרגע שבו ניסיתי להבין האם הם יקרים ביחס ליתר מלבושי הרגליים שהוצאו באתר.

מאחר שהחיים הם עניין טהור של פרספקטיבה ותו לא, הם מאוד מהר היו די זולות. עד כדי כך שהייתי קרובה לרשום על המקרר "מגפים של קלואה + טיסה ליעד הקרוב ביותר". ככלות הכל, אם נעליים פחות יפות ופחות רגישות עלו כמה מאות יותר מהן, והרוב נעו סביב המחיר העגלגל שלהן, מי אני שאאשים דווקא אותן כנושאות תווית מופקעת. אני, למענן, מוכנה לשאת את דגל הרלטיביזם הנצחי, ולו בתנאי שמישהו יאמין לי שהן לא באמת יקרות. טיעון נוסף ומוחץ נוגע לעובדת היותן לא נגועות באף אחת ממגמות הנעליים ששוטפות את העולם. הן עומדות בזכות עצמן, וככאלה הן נראות היטב מכל זווית אפשרית, והן לא מוכרות את עצמן בזול.
המשך יגיע בסוף העונה, אינשאללה.

אדום, ירוק לבן/לבן, ירוק אדום

לתמונה הנפלאה הזאת של וויליאם קליין, התוודעתי בנסיעה האחרונה לפריס בחודש יוני. היא ליוותה את התערוכה של קליין בגלריה קטנה וחדשה למדי ב - 104 rue Oberkampf, ובהתאמה נאראתה על גביהם של הרבה מאוד קירות שחלפו על פנינו, ואנחנו על פניהם, באותה נסיעה נפלאה.
אם נשאיר את הרומנטיקה בצד לרגע (בעיקר בגלל שיש בי את הביטחון שהרומנטיקה לעולם לא נותרת בצד), אז נבין שהגילוי של הצילום, וההגעה לגלריה המקסימה ששוכנת בחצר אחורית מעוררת קנאה עד כדי זעם, לא היתה מתאפשרת אילולא נשאתי אופי כה שטחי עמי בכל אשר אלך. הקומפוזיציה והצבעים, לצד ההצבה של הבחור בחלון הראווה, דאגו לכך שאני אגיע לגלריה הזו ויהי מה. אכן ויהי מה, אם אני לא טועה אצנו לשם ביומנו האחרון, כי בשני היא היתה סגורה וטסנו בשעות אחה"צ של שלישי. או שהיא היתה סגורה בשני אבל הגענו בראשון, ואז בעצם היו הרבה פחות ריצות מעורבות.
כך או כך, בראשון או בשלישי, ברוגע או בחופזה, היא היתה נפלאה ומלבד הצילוןם הזה, קירות הגלריה עוטרו בצילומי אופנה וצילומי נונ-פאשן נוספים של קליין. כל אלה, אגב, התאגדו להם במגזין של אותה גלריה , שאגב נקראת Polka Galerie.

בעיה אינהרנטית ועקרונית

הכל התחיל עם זה, כלומר עם הגרבונים המנוקדות שליוו את כל תצוגת סתיו-חורף 2009 של המאהב הנצחי, הוא ניקולא גסקייה. וכך העברתי את הקיץ בצפייה והמתנה לאותות של סתיו, כאלה שיאפשרו לי לעטות על רגליי גרביון דקיק שמתהדר בנקודות קטנטנות. זאת, חשבתי, אעשה שנייה לפני שמתקרר.

ככל הנראה, בתוך החום המהביל של חודשי הקיץ הסטריאוטיפיים, הם יולי אוגוסט, שכחתי מההתחממות הגלובלית ומכך שאני גרה במדינה על שפת הים התיכון, ומהצד הלא נכון שלו. וכעת, גם כשנובמבר נושף בעורפי, אין אני רואה מתי אוכל להיות קצת נערת בלנסיאגה.
נכון לעכשיו, כל שאוכל להביט עליו, ולהתהדר בו, הן נקודות כלליות, כאלה שמשדרות תמיד ילדותיות נאיבית וחולמנית, מרציפנית באופייה, אך גם אלגנטיות וולגרית שמעידה על חגיגיות נטולת שאת. כל זאת בתוך אווירה רטרואית שהופכת כל עניין נקודתי לבלתי נמנע ונצחי, לפחות למראית עין.

Andrew Foster
Yellow Polka Dot Bikini: TwoBathers in a California Impressionist’s Landscape

סיכום החודש, גרסאת הכרומו

מי שידפדף במהדורה האחרונה של הארפרס באזאר, יכול לחשוב – במבט ראשוני - שהמגזין או העורך שלו לוקים בפיצול אישיות לצד וחוסר החלטיות. כשג'נט ג'קסון מופיעה על השער בלוק סתמי למדי, ומתראיינת מתוקף המוות של אחיה, ברור שהחודש מישהו החליט להישאר עם הרגליים על הקרקע. כך קורה שגם הצילומים של ג'קסון, שהופכים אותה לאלמנה בכל מובן של המילה, אינם מרעידים את הקרקע. הראיון, הוא עדיין, ראיון שעניינו ריגוש הקהל, ותו לא.

לצד השער והראיון העוקב, כתבה מקיפה על איך נשים יכולות להיראות נפלא בכל גיל – לטענת באזאר גם בגיל 70 תיראי נחשקת – ממשיכה את אותו קו, למרות הצביעות המתבקשת. בכל זאת, כשמדונה – אותה אישה שמתאמנת כל יום במשך חצי יום – היא חלק מהעשור השישי, אני נוטה להאמין שאני לא אצליח להיראות כך בעוד שלושה עשורים. עדיין, וכדי לעמוד על אותו הלך רוח בוגר ואחראי שבחרה בו המהדורה הנוכחית, נמשיך לעבר הפקת המעילים, שהוקדשה לכל הוורסיות שהעונה מציעה למעיל הקאמל הקלאסי.

מחד, השקט שמאפיין את ההפקה, הוא מתבקש, כי כאמור בקלאסיקה עסקינן. מאידך, ובעיקר מאחר שצבע הקאמל הוא גם הצבע של מעיל הטרנץ' הקלאסי, שמקורו בסרטי הפילם הנואר האפלים, ניתן לחשוב על כמה וכמה סיפורי מסגרת יותר מאתגרים. בבאזאר, ככל הנראה, אף אחד לא רצה למתוח את הקצה. ויעיד על כך הבלונד החלק שמלווה את ההפקה, ולא מכין את הקורא לבאות.

לקריאת המשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3792192,00.html

זארה הישראלית

הקולקציות של קסארה (XSARA) נוצרות מתוך עולם האופנה, ועדיין עומדות מול אותה תעשייה כגוף זר. הסיבה לריחוק הזה אינה טמונה בדגמים או בגזרות, גם לא בבדים. למעשה, דווקא האחרונים הם אלה שיוצרים בעבור החברה הישראלית הזו את הקשר ההדוק למה שקורה כעת בעולם. הסיבה לזרוּת קשורה דווקא להלך הרוח, לעובדה שבקסארה מבקשים לייצר אופנה ותו לא. בקסארה לא מוסרים לידי העיתונאים דפי השראה, ולא משווקים את הקולקציה בתוך סיפור מסגרת. בדומה לחברות הבינלאומיות כמו זארה או מנגו, גם כאן הבגדים הם מה שיש, וההשראה נשאבת ישירות ממסלולי התצוגות של השמות הגדולים ביותר, אלה שרובנו לא נוכל אף פעם לקנות.

כשלעצמה, העובדה שהתצוגות הן דפי ההשראה המקוריים של חברת קסארה אינה מפתיעה. ההפתעה נעוצה בכך שבקסארה לא מתיימרים ליצור יש מאין. בעוד שחברות אופנה ישראליות רבות עמלות יום ולילה על טוויית סיפורים לצד טוויית הטקסטיל, הרי שכאן מבינים שאופנה יכולה להיות – רחמנא ליצלן – פשוט כיף. בהתאמה, רוב הקולקציה היא עיבוד של עיצובים שבדרך כלל לא נראים בחלונות הראווה המקומיים משום שרוב החברות בארץ טרם השכילו להבין שגם אנחנו רוצים ללבוש את הדגמים המוטרפים של המעצבים הגדולים. אי ההבנה הזו מובילה לעידון יתר של הבשורות האופנתיות שמגיעות אלינו מחו"ל. לעומת זאת, בקסארה ייעדו את הקולקציה לחובבות אופנה שרוצות ללבוש את כל מה שנכון עכשיו, ולאו דווקא לבצע קניות מחושבות. הלקוחה האידיאלית של קסארה לא חושבת על כך שהפריט שקנתה היום יאבד את הרלוונטיות שלו כבר בשבוע הבא.

להמשך הכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3791702,00.html

its not really black and white

החודש האחרון של ווג הצרפתי הוקדש כל כולו לדוגמניות על. רבות טובות ולבנות קיבלו בו במה, אך מי שבלטה מעל כולן היתה, איך לא, לארה היקרה. עד כאן הכל טוב יפה והגיוני, בעיקר ברוח הזמן האחרון שבו נראה שבאמת אין דוגמניות בעולם מלבד לארה. לפעמים, ובעיקר אחרי כל מהדורות ספטמבר העמוסות בכלל, ובלארה בפרט, ושבועות האופנה הרבים שהיא פקדה, עולה השאלה האם יש רק לארה אחת? ואאם אכן רק אחת יש מאותה לארה, איך לעזאזל היא עושה את זה? בעיקר אחרי שפירסמה את לוח הזמנים החדש שלה שכולל בכל יום מימות השבוע פילאטיס, שחייה ואימון כוח.

על הטירוף הזה, אני מאמינה, ניסתה רויטפלד היקרה – והמאוד לא אמריקאית ופוליטקלי קורקט – לדבר בהפקה האחרונה של לארה, באותה מהדורה שהוקדשה לדוגמניות וללארה. בהפקה המרכזית של המגזין, לארה עוטה על עצמה כל סוג אישה אפשרית, במובן האוניברסאלי שמחלק את העולם למדינות כמוצאים. לרגע היא מצרייה, ולרגע ערבייה, ולפרקים רבים היא פשוט שחורה.

כמובן, שכעת, כל חובבי הפוליטקלי קורקט של העולם קמים וצועקים על המחדל. לטובתם, ועל אף הנודניקיות הצווחנית שמלווה אמירות ממין זה, ייאמר שבמהדורה שהוקדשה לדוגמניות העל אין דוגמניות אסייאתיות או שחורות. בסיטואציה הזו, ההפקה של רויטפלד עושה קצת לא נעים. עדיין, ולמול הדיון שבוודאי מעורר יותר הדים באמריקה מאשר בצרפת – ככלות הכל, בצרפת יש הרבה יותר חיכוכים עם מוסלמים, מאשר עם אנשים שהם פשוט בעלי עור כהה - אי אפשר שלא לחשוב על הדיון השני שאליו דוחקת ההפקה הזו.

לארה סטון היא דוגמנית העל שכולם רוצים בחברתה (גם אני, למען האמת). עדיין, למול עבודות הפוטושופ, הסטיילינג והאיפור – שכעת חצה גבולות – עולה השאלה מה נותר מלארה בהפקה הזו. ברור שהמבט הבלתי אפשרי שהיא עוטה על עצמה בנונשלנטיות מרגיזה. הבעיה היא, שבאופן פרדוקסאלי, דווקא כאשר ישנה עבודה מאסיבית עליה, האינדיבידואליות קופצת החוצה ביתר שאת. ככל הנראה, ישנן דוגמניות רבות שהיו נבלעות בתוך האיפור העוטף גוף הזה. כך קורה שדמות האדם, על כל הסופרלטיבים שנוטים לללוות אותה, מתעצמת דווקא מתוך אותו ריבוי, ומתוך אותם ניסיונות למחוק ולייצר מאותו אחד כמה וכמה דמויות ואנשים. ועל האחיזה שלנו באותה אינדיבידואליות, דווקא ברוח הזמן הזה, צריך לתת את הדיון. פחות על כך שדוגמנית לבנה התעטרה בצבע עור כהה, שהוא מנת חלקן של דוגמניות שחורות.

*מרוב ניסיונות להעלות תמונות בגודל ראוי ומענג, רצה הגורל ועכשיו התמונות גדלו באופן המבוקש, אך נחתכו מסיבה שלא מובנת לי עדיין. עד שאבין את מערכת ההגדלה וההקטנה שפועלת על הבלוג, אתם/ן מוזמנים/ות (ברוח הפוסט הנוכחי), ללחוץ על התמונה, כדי לראות אותה בשלמות. סליחה.