יום שני, 31 באוגוסט 2009

אקטואליות לא מכוונת

ההטבה הברורה של הבלוג נתונה לכך שהוא לא חייב להיות אקטואלי. הנקודה המצומצמת שהוא תופס במרחב הוירטואלי (שרבים יתהו על עצם היכולת לתפוס בו מקום), מאפשרת להלך הרוח ומצב הרוח לתת את הטון.
עדיין, כנראה שאי אפשר להוציא ממני את הטבע העיתונאי שהוטמע בי, שכן אחרת אי אפשר להסביר את השמחה שהעלה בי הפוסט בבלוג
orioren.
אחרי שלפני פחות מחודש, בעקבות תערוכות צילום אופנה חסרות תוכן (שעוררו את זעמי) שבתי לזרועות הצלם האהוב עלי, הוא גי בורדן, התבשרתי על תערוכה נוכחית שלו
במוזיאון הפיסול של ריו דה ז'נרו. אין כמו לדעת שמושא הערצתך מקבל את הכבוד הראוי לו, כמו גם שנעים לדעת שהלך הרוח מוליד עניינים משותפים גם בלי כוונה.
כך או כך, זה גם תמיד נחמד להעלות עוד כמה תמונות של האדון, הפעם סביב הפטיש הנאה והנחשק ביותר - נעליים.


יום שבת, 22 באוגוסט 2009

המדים שאי אפשר אלא לאהוב

מי שבאמת מושך אותך ומהווה אתגר עבורך כשהוא נכנס לחייך, הוא זה שיצליח לגרות אותנו למרות שהוא לא עושה את מה שאנחנו אוהבים לעשות. יכול להיות שהוא אפילו ייקח חלק בפעילויות שאנחנו נמנעים מהן בכל תוקף מפאת סלידה טהורה.
גם מבלי להתעכב על המשיכה שמתקיימת בין ניגודים, ועל כך שהאחר הוא אנחנו וכו', יש עוד כמה סיבות לכך - אופנה היא אחת מהן. למולה, הדוגמא הרלוונטית, שתלווה את הצגת התצוגה
האחרונה והמושלמת של moncler, היא שיעורי ההתעמלות שנמנעתי מהם ב-12 שנות לימודי.

במדינת ישראל החמימה, אני חושבת שמורות הההתעמלות שלי היו צריכות להבין שכדי לזכות בהשתתפותי, הן צריכות להתאמץ. התלבושת האחידה, למשל, היתה יכולה להיות קצת יותר מסוגננת כדי שארגיש ברת מזל על כך שהיום יש שיעור התעמלות. המציאות היתה רחוקה מכך שנות אור; בעוד שביסודי הכריחו אותי להגיע בטי-שירט צהובה, אז בתיכון לא היו מדים ספציפיים מעבר לבגדי התעמלות (הרבה לפני שמקרטני נכנסה לתחום). כך או כך, במקום שהמדים הזמניים יהפכו לנקודת אור בתוך השעה האקטיבית מדי, הם הפכו לעוד סיבה טהורה להברזה. כשיותר מפעם אחת בגדיי שלי היו אלה ששחררו אותי מהשיעור. לבסוף, ובעיקר לקראת הבגרות, איתרתי בין חבריהם של הוריי רופא שניאות לשחרר אותי מהזוועה הזו, והשעה הזו לא נחשבה יותר מבחינתי.
גם בבגרותי לא גיליתי יותר מדי עניין בספורט. מבחינתי, גם ההתאהבות שלי בפילאטיס קשורה לכך שלא מדובר בספורט אלא בתנועות טיפוליות שנועדו לשחרר את הגוף. מה גם שתנועות אלה מצטיינות (ברוב המקרים) באלגנטיות נעימה. שתי ההנאות הכי פחות ברורות מבחינתי, שנופלות תחת תת הכותרת 'ספורט' הם סקי וגולף. אבל, וכאן אנו סוף סוף מגיעים לנקודה
הרלוונטית, לשני ענפי הספורט היוקרתיים הללו דאגו לא מעט אנשים למערכות לבוש מעוררות קנאה.
moncler היא אחת מהגופים שגורמים לי להרהורים נוספים בקשר למערכת היחסים שלי עם ענפי הספורט השונים. המצב לא הופך לפשוט יותר אחרי קולקציית הגברים שלהם לאביב/קיץ 10. חליפות ניילון משובצות שיתאימו נפלא לכל משחק קריקט גשום, לצד חלוקים גלימתיים שעוטפים דוגמנים עם אפיל נזירי, והרבה מאוד נינוחות הופכים את הענפים השנואים למשהו שהייתי שמחה אם אני או החבר השלי היינו לוקחים בו חלק.

ואם זה לא מספיק, אז השואו שליווה את הקולקציה הזו, הוא כבר באמת מעולם אחר. לתוך בריכת שחייה שעוטרה באהילים ענקיים לאורכה, צעדו הדוגמנים העטופים. לאחר שנעמדו לצד שפת הבריכה, האתלטיים מביניהם פשטו מעליהם את החלוקים הנאים, וקפצו למים. מי שנותר מאחוריהם התחיל את המסלול, בעודו חושף את הלוק שהוסתר על ידי החלוק. בזמן התצוגה ליוו אותו האתלטיים בשחייה חוזרת ונשנית של בריכות. שילוב כה מבורך בין שואו לתוכן, הוא לא עניין של מה בכך. גם היכולת להביט על בגדי הספורט מנקודת מבט אחרת דווקא בבריכת השחייה, מראה על בחירה מחושבת.

יום שלישי, 18 באוגוסט 2009

the so-called leftoves - המכירה!!!

כל הבגדים שלא מצאו את עצמם בארון של יעל ורוויטל,
אבל כן שמרו על פאסון ורלוונטיות לאורך כל הדרך,
עומדים למכירה צנועה שמבטיחה לשמור על מחירי רצפה
ולהגיש משקאות צוננים וזרחניים.

כל זאת ביום שישי הקרוב, כלומר ה-21 לחודש
בקומה השלישית של
רחוב ברדיצ'בסקי 13
בתל אביב

יום שלישי, 11 באוגוסט 2009

הקמפיינים של החורף (מסקנות אולי יגיעו בהמשך)




זו כנראה לא הפעם האחרונה שאיאחז באיזשהו ניצוץ של חורפיות. בהתחשב בכך שהקור יגיע למחוזותינו רק עוד 3 חודשים (במקרה הטוב), אני לא מוצאת כר נעימה יותר מזו של הפנטזיה שהפכה לכזו, בין היתר, על שום ריחוקה. ואם כבר רחוק ולא מושג, אין כמו בדים שאפשר למשש רק כשיוצאים את גבולות הארץ דרך בן גוריון, על פי כמה כשהם שזורים בתמונות מעוררות קנאה והשראה (להוציא אולי את הקמפיין של בלנסיאגה).

נכון שגם לנווין בחרו להשכיב את הדוגמנית שלהם על ספה, אבל לפחות היא לא נראית כאילו היא בדיוק התעוררה מלילה בבית לא מוכר עם צוואר תפוס. כך או כך, שני הקמפיינים מצליחים להתעלות על הנוכחות הספתית הלא ברורה במגזין של קסטרו לחורף. אמנם כבר הבנו מהתצוגה שאתם רוצים ליצור חמימות (ע"ע שטיחים), אך יש גם קשר לאיך, לא רק למה. ספה שעוברת מלוקיישן ללוקיישן כאילו היא רודפת אחרי צמד החמד שלכם אינה משדרת ביתיות וחום. היא גם לא מעוררת עניין. היא כן נראית כמו החלטה הזויה של צלם/מעצב סט/סטייליסט.

מרוב כעס שכחנו לשם מה התכנסנו. קמפיינים משובחים לחורף, אם כן, שעדיין לא עברו עיבוד סופי בראשי. כך או כך, הסדר לא אומר דבר. ניסיתי לאתר קווים אך הם עברו בין רובם. דבר אחד ברור - פראדה ממתינה בסוף כי קולקציית החורף האחרונה שלה היתה תמהיל מושלם של קונספט וביצוע. ומגפי הדייגים הללו, ששכבר נראו פה בעבר, הם החלום הרטוב של העונה הקרה.



























יום שבת, 8 באוגוסט 2009

שמורת הטבע של הטקסטיל המקודש

צבעי הרקע של אחת ההפקות של מגזין W האחרון מצביעים על סקאלת הצבעים לעונה: סגול מעושן וירוק כחול שמגיע עד לכחול אינדיגו. מלבדיהם יש כאמור הרבה מאוד שחור, ונגיעות של קאמל (כנראה שרק על מעילים). האפור גם כן נוכח, אך הוא נבלע בצילו של השחור שהוא מלווה נהדר.













יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

הספורט הלבן

למרות שהבלוג מתהדר בניטים כאילו היה כלה אפגאנית ביום חתונתה, ישנה חובה מוסרית להציג את הגרסא השקטה של דיזל לניטים.
נעל סירה פשוטה מבד שמעוטרת בכמה יחידות ספורות של ניטים וכפתורים. בתוצאה הסופית נראה כאילו הנעל היתה קנבס חלק בידיו של ילד שנאלץ לבלות את אחה"צ אצל סבתא.
המחיר כבר יותר שייך למציאות: 720 ש"ח

יום שני, 3 באוגוסט 2009

זה שרוחו לא נחה עליו


הטייץ מעולם לא היה יותר רומנטי, ויותר אמריקאי, וגם יותר פריזאי, ויותר צעיר ויותר אלגנטי מעכשיו.
עודף הפסיקים, כמו עודף הסופרלטיבים, מעידים רק על נוכחותו האגרסיבית במלתחתנו ובחיינו.
עברו שלוש שנים מאז שכתבתי ב- NRG על שובו של הטייץ. אז הוא נדחה מצדם של הקוראים, שסירבו להאמין שכך ייראו מעתה כל זוגות המכנסיים שלהם. אם לא כולם לפחות רובם.
המציאות הזו מחייבת התמודדות. Vogue Teen נרתמו למשימה. אלה התמונות הנבחרות של הפריט שנמתח ומתאים את עצמו לכל סיטואציה. ככלות הכל, הוא עשוי מלייקרה.











*הטייץ השחור של BEBE מימין בתמונה השלישית מזכיר באופן חשוד את הפיתרון שמצא אלון לדוגמנית העבר איבונה קרוגליק באחד מהפרקים של פרויקט מסלול.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2009

כמה הרהורים בעקבות תצוגת קסטרו שהתקיימה היום

*ההרהורים אינם נוגעים לקולקציה עצמה (שהיא די מוצלחת העונה), אלא דווקא לאירוע עצמו.

1.מה הוא תג המחיר של דוגמן שיודע ללכת ודוגמן שרץ את המסלול, או חושב שהבגד נראה יותר טוב על רובוט, ולכן כדאי לו להיראות כמו מחשב בצורת אדם? לפי מצב הדוגמנים בתצוגה נראה שישנו הבדל אסטרונומי: הגברים שנבחרו להוביל את הקולקציה נעו באמת על טווח בין הליכת ריצה או דחיפה לא ברורה, להליכה מחושבת ורובורטריקית. הבנות, מצידן, היו מצב טוב יותר, להוציא דוגמנית אחת שלא ידעה כל כך איך להשתלט על רגליה.

2.גם הנשים וגם הגברים היו רחוקים מלהיראות כמו דוגמנים. התחושה היתה שאם אני אעמוד לידם, אני לא אחוש את המבוכה שמתלווה בעמידה לצד אנשים שעוברים אותך ביותר מראש. בתוצאה הסופית, ובלי לנסות להבין מה הוביל לבחירה בדוגמנים הללו, כולם היו רחוקים מהאמזונות שאנו רגילים לראות על המסלול. יזדעקו כעת אילו שעניינן נתון לאופנה מוסרית יותר, אך ככל הנראה, ברגע האמת, גם הן היו מחפשות את הקסם של המסלול וכשלא היו מוצאות אותו, היו מבינות שחסר פה גובה, הרבה גובה.

3.רובנו הגדול מכיר את גינוני השורה הראשונה של האירופאים. ביניהם ישנן מניפות הרוח, שעוזרות לאירוע הזה להיות נסבל. מי שניסתה היום להיראות מתוחכמת ומעודכנת עם מניפת הרוח שלה, היתה בעיקר מגוחכת. ככלות הכל, מה שלנו יש ולאירופאים אין זה מזגן. אז בנקודה הזו, עדיף שלא נחקה אותם.

4.נכון להיום סטיילינג מתבטא בעיקר באיך, ולא במה. לא אני ולא המותג צריך סטייליסטית צמודה כדי שהיא תבחר את הפריטים. הסטייליסטית אמורה לדאוג שהפריטים ייראו הכי טוב שאפשר, בטח ובטח בתצוגה שבה רואים אותם מכל זווית אפשרית. הסטייליסטית של קסטרו כנראה חשבה שתפקידה מסתיים בבחירת הפריטים ושילובם יחדיו. אחרת אין שום דרך להבין מדוע ולמה נתנו לדוגמנית לעלות ככה למסלול: שמלה שיוצרת בועה מאחורה, טייץ גרביון שקוף שגדול על הדוגמניות השונות, חולצה גברית עם בועות אחוריות, מכנסיים מחוייטים שמתפוצצים על הדוגמנים ומיני דוגמאות נוספות. אני מעדיפה שישלו אותי, ושיתנו לבגדים לשבת כמו שצריך על הדוגמנים. גם אם זה אומר שצריך להשקיע עוד כמה דקות במדידות.

5. למה הרגישו בקהל שיש צורך לקדם את התצוגה במחיאות כפיים כאילו היינו בערב שירה בציבור? זה אמנם לא ליווה את כל התצוגה, אבל עצם זה שהיא התחילה עם הקצב החיצוני הזה, היה מספיק גרוע.

יום שבת, 1 באוגוסט 2009

מעלה מעלה מעלה...


כאמור, המגפיים הולכות לטפס לגבהים חדשים, ודווקא לא מהכיוון של העקב.

עדיין קשה לחשוב על זה, אבל אפשר לפנטז בחדר ממוזג כהלכה. להלן כמה דוגמאות (בתקווה שעם הזמן אגדיל את מספר העיצובים) של החבישה הכוללת של הרגל, כאילו היא היתה נתונה בגבס.


מאחר שהמגפיים הללו משמרות רק את הדימוי של הרגל המחופה מינוס הגבס, אפשר להתחיל להבין את מי שדווקא הפציעה והנכות הזמנית עומדות לפניו כסממנים מובהקים של סקס אפיל מוגבל.
















פראדה, קלואה

כונן C



מחשבות על ימים מתוחכמים

חודש וקצת מפריד בינינו לבין תצוגות הסתיו חורף של 2010. מהנקודה שבה אני נמצאת הלחות נוטה לטשטש עובדה זו, אך צריך להילחם בה, כי צריך להתכונן. מעבר לכך, אין נחמה גדולה יותר מהרהורים בנוגע למלתחה שנרכיב בעונה הקרובה והנעימה.

עדיין, די קשה לחשוב על השתחלות לסוודר גדול, או טיול חורפי במעיל ארוך ומלטף. כמו כן, גם גזרת המגפיים שהולכת להשתולל בעונה הקרובה (התכוננו למגף שיישק לאמצע הירך שלכן), מעוררת כרגע בעיקר לחץ וגלי חום בכל הגוף.

לכן נכון ליום הראשון של אוגוסט, הצעד הראשון יהיה הרכבת רשימת מכולת ויזואלית של האקססוריז המגרים ביותר שנראו לפני כמעט שנה על המסלולים השונים.










































































































































לפי הסדר מימין לשמאל: פראדה (X 2), לנוין, ג'יבנשי, דונה קארן, דריס ואן נוטן, קלואה, דונה קארן, שאנל, דונה קארן, בוטגה ונטה, שאנל, בוטגה ונטה, שאנל, בוטגה ונטה, אנה סואי (X 2), בלנסיאגה, פיליפ לים.