יום רביעי, 29 ביולי 2009
ההתברגנות של הפאנקיסט
יום שלישי, 28 ביולי 2009
כמה פריטים מאז, שעושים לנו רק טוב עכשיו
יום שני, 27 ביולי 2009
אם לא היה כל כך מהביל, אז...
יש להודות שלא ברור לי עדיין האם שמות התואר אוקספורד ודרבי מתארים את אותה נעל שמסתכמת בקריטריונים: מראה גברי ושרוכים, ו שמא ישנו הבדל דק שחומק מעיניי. כך או כך, אחרי שנים שבהן הדגם הסורר מנסה להפוך לחלק מקולקציית הנעליים של כולנו - אחרי שנים שבהן היה צריך לכתת רגליים אחר זוג ממין זה - הן נכנסות לשוק בצורה מאסיבית.
שקוף זה שקוף?
פולין זה לא כאן!
Ania Kuczynska
כעת, כביכול באיחור אופנתי פלוס, אנו נעשה את אותו הדבר. אין לי מקור מימון ואו תקווה להפוך את פולין לרלוונטית. עדיין, גם אני נופלת בקסם של מזרח אירופה, והסקרנות ממה שקורה שם, מובילה אותי למקורות כאלה ואחרים. למזלנו, כמובן שמעבר לסקרנות הטהורה שלי, ישנו גם כישרון, אך הוא מקבל במה גם בגלל שהוא לא מגיע מהשדרות המרכזיות.
סתיו חורף 09-10
Ania Kuczynska
מעבר לכך, ישנה רוח אחרת שנושאת את הקולקציות השונות. המיקום האיזוטרי של המעצב קובע גם עד כמה המעצב יהיה חלק מהלך הרוח העולמי, וגם עד כמה הוא יהיה רחוק ממנו. מה שבולט אצל שלושת המעצבים זה השילוב בין המבט המופנה החוצה, להכנסה הבלתי נמנעת של מה שלא לוקח חלק בעולמי (שהוא תמיד על תקן חיצוניות פנימית). ההצצה החלקית הזו, כמו גם העמידה על שלך לפרקים, מוציאה מהקולקציות השונות סוג של ילדותיות ונאיביות. במצב הנוכחי אין סיכוי ממשי להסתנוור מהפריטים השונים, אלא פשוט להינות מהם - הפעם, זה ממש בסדר.
Asia Wysoczynska
יום שישי, 24 ביולי 2009
הגבול הנחשק של האינדיבידואליות השבירה
להוציא מעצבים כמו ריק אוונס, שהלקוחות שלו תרים אחרי תחושת הזרות והאחרות, רוב המעצבים צריכים לאתר את הגבול הזה, שעליו גם לא תהיה משעמם וגם תספק את בעלי המניות. אל מול אותם מעצבים עומדים כאמור הלקוחות, שנדרשים בפחות כסף להוציא מעצמם יותר אינדיבידאוליות. מבלי לעמוד על כך שאינדיבידואליות היא שם תואר להוויה בזבזנית למדי, גם הלקוחות נדרשים למצוא את אותו גבול חמקמק. ככלות הכל, מי מאיתנו לא מאס במלתחות שלמות שנשענות על בגדי יד שנייה שרואים שהם יד שנייה,
כשהכל נעשה בשם האינדיבידואליות?
יש שיאמרו שהאחרות הזו לא ממש זרה לקולקציות האחרונות, שאימצו את אפריקה יותר משאנחנו אימצנו את משפחת אובמה. ועדיין ההגבה הזו מהכיוון ההפוך מדגימה את היכולת שלה להחליק לתוך כל צורה. בין אם לשמלה הקיצית של דיור או לדגם שמסרב להכיר בקווי הקונטור שלו מ- comme des garcons - השיער הגבוה - זה שלא נשפך, מצליח להתאים. ולמעשה, הוא חלק מאותן אנקדוטות של אינדיבידואליות בעת משבר, שאנחנו אמורים למצוא על הגבול החמקמק והנחשק.
יום חמישי, 23 ביולי 2009
אנדרוגיניות, כמו מונוכרומטיות, הפכה בזמן האחרון למילה גסה. אפשר להבין את המיאוס בשימוש החוזר והנשנה, הן של מעצבים והן של מראיינים, בשתי המלים הללו. כנראה מאז ששישיית אנטוורפן התחילה להוות מוקד השראה מרכזי למעצבות גן החשמל (עוד לפני שגן החשמל שופץ והפך לסנטר אופנתי אלטרנטיבי), הקושי לתאר את פני הדברים צמצם אותם לשני מושגים.
בכל מקרה, ענייננו לא אותו עיסוק חוזר ונשנה בעיסוק החוזר והנשנה של המלים הללו. אנו ניאלץ לאמץ לחיקנו את האנדרוגיניות, כהודאה בכך שמילה אחת לא יכולה לשאת בכל האשמה, ושלפעמים יש מי שמצליח לפעול בתוכה בצורה ראויה להערצה.
מעצב הנעליים פיליפ זורזטו, לא חושש לנקוט בקו עיצובי שמוחק את ההבדלים בין המינים. בחנות קטנה ברחוב Vieille du Temple, זורזטו מציג את עיצוביו על גבי שני הקירות הצדיים של החנות. בתוך ריבועי גבס לבנים, השאלה הראשונה שעולה היא: איזה צד שייך לאיזה מין?
נעלי הדרבי והסירה שלא מפסיקות להיות רלוונטיות, כמו גם נעלי המוקסינים והמגפונים הגבריים השטוחים, מהווים את הבסיס לעבודתו של זורזטו. עם זאת, הבסיס הצר כביכול, לא הופך את הקולקציה לחד גונית. ההפך הוא הנכון – לא זכורה לי רכישה שבה היה לי כל כך קשה להחליט על זוג אחד.
הדגש הוא אם כן על העיצוב הפנימי יותר, קרי העור, הצבעים והשכבות. מגפון "אנדי", לדוגמא, לא מציע יותר מאשר מינימליזם אכזרי וסגפני כמעט, שמתוקף היותו כזה, הופך לפריט הנחשק ביותר בחנות. לעומתו, הדגם "כריס" הוא זוג נעלי דרבי מרושתות בלבן. השכבתיות, עושה את ההבדל, ומונעת מהנקודות להופיע בתמימותן המוכרת לכל.
מעין הנעורים
תוכנית הטלוויזיה פרויקט מסלול הוכיחה באופן חד משמעי, שבארץ אופנה מקבלת במה רק אם היא מתובלת בסלבריטאים. בסיטואציה הזו עובדי התעשייה צריכים לבחור בין התברגות לתודעה הציבורית, דרך פרסונל שופינג למפורסמים והשתלבות בתוכניות שונות, לבין עבודה שכוללת הפקות במגזינים לצד עבודות מסחריות עם מעצבים ומותגים קטנים יותר. הבחירה הראשונה מחייבת יצור של אימאג'ים פרובוקטיביים, ואילו השנייה משלבת עמידה על טעם אישי ושמירה על פרופיל נמוך יחסית.
הסטייליסטית מעין גולדמן בחרה את הקבוצה השנייה, והיא כבר לא מנסה לחדור לצד השני." כשהתחלתי לעבוד ניסיתי להבין מה מעניין אותי. ניסיתי פרסונל שופינג, והבנתי שזה לא מתאים לי. זה יכול לעבוד רק עם מישהו שאני מתחברת אליו, כמו הזמרת אמילי קרפל, טרי פויזן ורונה קינן.". נכון להיום, למעין יש את רשימת הלקוחות שלה, ביניהם המעצבות שרה בראון, רוני בר, דורין פרנקפורט ואחרים, לצד הפקות במגזין את, הגלריסט ו-360 מעלות וטור שבועי באת. מחוץ לעבודתה היא גם סטודנטית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב. לא מזמן, לצד עליית האתר הרשמי שלה לאוויר, היא יצאה לדרך חדשה, לאחר שעזבה את סוכנות סולו. "היה נראה לי שאני צריכה ללמוד להיות בקשר ישיר עם הלקוחות אז עזבתי, ונראה מה יהיה".
גולדמן מתקשה לעמוד על הסגנון שלה. "אני יודעת שאנשים מזהים את העבודות שלי וזה משמח אותי, אבל לי קצת קשה לענות על השאלה הזאת. אני יודעת שכשהתחלתי לעבוד יצרתי הרבה יותר רעש, אבל מאז אני מנסה להתרחק מזה. אני מניחה שאני כן מתאפיינת במראה נקי ופחות פומפוזי. אני עובדת יותר על הפרטים הקטנים, ותמיד חושבת על הסיפור של האשה שאני יוצרת בצילום". האשה הזו מעוררת לא פעם אנטגוניזם בקרב מי שרגיל להפקות של הרשתות. גולדמן מודעת לכך ויודעת ש"לא ייקחו אותי לכל דבר, כי יש דברים שאני לא אעשה. אני לא מעוניינת שהאשה שלי תשדר רק מיניות".
היא מספרת על הקטלוג האחרון שעשתה לשרה בראון. "חשבנו עליו הרבה, ובסופו של דבר רואים בחורה עם שמלה ונעליים שטוחות. וזה מקסים". יש מי שחושבים שזו לא עבודת סטיילינג. התרגלנו לכך שסטיילינג כולל בחורה מלופפת בחגורות עד מעל לראש. לא בעולמה של גולדמן. "אני לא חושבת שיש בהפקות שלי, עד כה, פריטים שיכולים לעבוד רק בצילום. אולי אם אעבוד בחו"ל אוכל להרשות לעצמי להיות אקסטרווגנטית. נכון להיום אני לא מתפשרת, ומה שנכנס לצילום נכנס כי אני אוהבת אותו והוא טוב". בינתיים, את הצד האחר של מעין אפשר לראות בעיקר בעבודתה עם להקת טרי-פויזן, שמתאפיינת בלוק שמשלב פריטים קלאסיים באופן שלא פעם מוציא מהם סליזיות וגיחוך.
היא נותנת כדוגמא הפקה שבה זוג כפפות ארוכות היו יכולות להוסיף לתמונה, אך הן לא נכנסו אליה, כי הכפפות שיש בארץ נראות כמו חלק מתחפושת. כמו כן, ולמרות השקט והניקיון שמאפיינים את עבודתה, גולדמן נמשכת לתכשיטי ענק. עדיין, הפרשנות הישראלית לפריטים הללו לא מספקת אותה, ולכן אנחנו לא נראה אותם בהפקות שלה.
אנחנו נפגשות שבוע לאחר שגולדמן שבה מצילומי הפקה בפריז, שעוררה בה באופן לא מפתיע מחשבות על עבודה בחו"ל. למרות שהיא עדיין לא החליטה אם יש לה כוח להתחיל שוב למלמטה, היא כן שבה עם כמה וכמה מסקנות ביחס להבדל בין פה לשם. "אתה הולך בפריז ומבין שההתעניינות שלהם באופנה לא התחילה אתמול. זה לא שכולם מתלבשים מדהים, אבל רואים שהם חיים את זה - שאופנה, כמו אוכל, היא חלק מהיומיום. אצלנו יש את מי שממש מתעניין באופנה, ורואים את זה עליו, ואת מי שפשוט לא מתלבש. חסרה לנו מסורת".
ההבדלים הללו גולשים גם להפקות עצמן. אני מנסה לברר עם גולדמן איך זה שלמרות סוללת הכישרונות בארץ, ישנה תהום בין ההפקות שלנו לשלהם. האצבע המאשימה מופנית לעבר המיידיות שמאפיינת אותנו. "פה לא יעבדו על הפקה שבוע ולא יחפשו את הלוקיישן המושלם. פה הכל נעשה ביום אחד. אותה מיידיות קשורה גם לצורך להשפיע על הלקוח במהירות ולשבות את מבטו. בחו"ל בתי האופנה הגדולים יכולים להרשות לעצמם למכור אווירה ואסתטיקה, אנחנו חייבים להדגיש את הבגדים, וזה מגביל".
למרות הכל היא מצליחה לשמור על אופטימיות. פרויקט מסלול, למשל, לא מטריד אותה. "יש דברים שקיבלתי כעובדה, ואני לא נלחמת בזה. ברור לי שזה לא יהיה פאשן כי זה ריאליטי שאמור להכניס כסף". וביחס לסביבה של מדינת ישראל היא מודה שפעם היא חשבה שזה ישתנה, אך "היום אני רואה שזה פשוט צומח בצורה אחרת. בסופו של דבר, זו הסביבה שלי, ובתוכה אני פועלת. מעבר לזה, אני מאמינה שעם הגידול של המיינסטרים, חייב להגיע גידול של השוליים. ותמיד, גם אם הכל נראה מאוס, יש משהו טוב שצומח וקורה."